שלום ומלחמה

תקראו לזה "חילופי מהלומות" או מלחמה, את הלילה העבירה אביבית במקלט תת קרקעי

השבוע הייתה פריצת מים ליד הברז שלי. בהתחלה חשבתי שיש טפטוף מהצינור, רק אחר כך הבנתי, אבל קיוויתי שלא. יש לנו קו של השקיית גינה שעובר מול הבתים, וכל פעם פורץ מכיוון אחר.
לפעמים טפטוף תמים גורר הרמת חצי גינה, ולא כל כך בא לי. אז חיכיתי עוד כמה ימים, בהם הטפטוף התגבר ורק אז הודעתי.
זה היה בחמישי. השרברב יגיע רק בראשון, בעצם בשני. את יכולה לפנות למישהו שיסגור לך את השיבר.
לא פניתי. זה היה בעיצומו של המשבר מול איראן. לא בא לי משבר מים מול הבית.
הזרימה אומנם התגברה קצת, אבל לא לרמת נהר או נחל. מעיין קטן נבע לי מול הבית. מספיק זמן כדי שגם הציפורים יגלו אותו, פה ושם עצרה לידו יונה באפור בהיר או כמה ציפורים גנריות.
אבל בשבת בבוקר (יותר לכיוון הצוהריים), כשיצאתי לשבת בפרגולה הקדמית עם הפיג׳מה, גיליתי שתי ציפורים לא מוכרות מגלות עניין במעין, שנקווה לשלולית קטנה בדשא.
הן היו קטנות, בצבע חום בהיר, עם ראש וזנב שחורים בכחול מטאלי, שהוא שתפס את תשומת ליבי.
ניסיתי לצלם מרחוק, הן היו קטנות מדי. ניסיתי להתקרב, הן ברחו. ניסיתי לארוב להן בין העציצים, אבל הסבלנות שלהן הייתה גדולה משלי, וכשקמתי והלכתי הן חזרו. בסוף התייעצתי עם גוגל: חנקן נובי.
על רקע העזובה, נדמה לי שהציפורים שחיות פה פחות פוחדות מאיתנו, האנשים. אבל אולי זאת טעות, אולי העניין הוא שקצת יותר נוח להן כשאנחנו פחות. הציפורים הקטנות לא היו מפה, והתנהגו כמו תיירות שלא הספיקו לסגל לעצמן את מנהגי המקום.
למוחרת כבר לא ראיתי אותן. השרברב בא ואמר שצריך לעקור דקל קטן שמשגשג אצלי לפחות 20 שנה.
ביקשתי מחבר אחר שבא עם שופל ועקר את הדקל בתוך גוש אדמה, כך שיהיה אפשר להחזיר אותו.
בערב היה אצלנו הכלב של הבת שלי ורעד מפחד מהבומים. הוא בפוסט טראומה קשה. ישבנו קרוב אליו וניסינו לתת לו הרגשת ביטחון.
מאוחר בלילה העירה אותי הבת השנייה ואמרה שבאפליקציה אומרים להיכנס לממ"דים. מתוך שינה כמעט אמרתי לה שנכנס אם יהיה צבע אדום.
הבית שלנו לא כזה גדול. כמה שניות ואנחנו שם. אחרי זה נדמה היה לי ששמעתי כמה בומים רחוקים.
התעוררתי מוקדם בבוקר. המוח חיבר משהו וניסה לחשב אחד ועוד אחד. התראה, ואחריה שקט, ועוד שקט, אין בומים. יכול להיות שיש הפסקת אש?
האוזן מחפשת את הבומים, והם לא באים. הציפיה להם מתישה. בחוץ קולות של מים. ממטרות או גשם? ככל שאני מתעוררת הקול הוא קול הגשם. קל.
אין בומים. העץ שוכב בגינה, עדיין עקור, הכלב יוכל לישון בשקט? אני פותחת בנייד את אתרי החדשות. דיבורים לקראת. אין הכרזה. אלה המקרים שבגללם אני אומרת שפה בדרום לא צריך חדשות, כי אנחנו החדשות,
והאוזניים שלנו מספרות לנו מה קורה טוב יותר מכל אתר. הגשם מתחזק, אולי הוא מלקוש? להבדיל מיורה, זה דבר שיודעים רק בדיעבד.
ואני מקווה שלא יגיע בום תועה וינפץ
את התקווה.
להתכסות בכמה שכבות אדמה
בום לא תועה שהתנקש במשפחת הניה, ועוד בום לא תועה לסוריה, והלילה אנחנו במקלט תת קרקעי.
לא חייבים, אני יודעת, אולי רק רציתי להתרחק מהמציאות הישראלית ולהתכסות בכמה שכבות אדמה.
הכנו פה מים ושמיכות למקרה שיבואו אנשים אם תהיה הסתבכות. בבוקר כנראה נחזור הביתה, לבית שנעקרנו ממנו ונחרב והינה הוא שוב תחת שמי המלחמה, ועוד אחת שלא הייתה כמוה.
מישהו קורא לזה חילופי מהלומות.
ולי. – כל מה שהיה לי הוא כמה רגעי אשליה בהם העזתי לצפות לשפיות.
בוקר מוקדם. עוד לא קמנו. מכאן שומעים טוב מאוד את ציוץ הציפורים בחוץ. שמענו טוב גם את הבומים בלילה. לא יכולנו לזהות אם הם איראניים או ישראלים.
מגיע לנו לחיות בשקט, תחת הנהגה שמבינה שכל "חילופי מהלומות" הם הוכחה שנכשלה להגיע למטרותיה באמצעים חכמים, או שמטרותיה בלתי נכונות. וזאת מלחמה. אל תבואו אלי במילות הקטנה, גם ככה רע לי.