בני חסון מכיסופים על הרגעים הקשים בממ"ד, הרפתן שנורה כשהגיע להאכיל את הפרות והעופות שמתו בלול. דודי גבאי מרעים היה הראשון שזיהה את הטנדרים עם המחבלים והקפיץ את רבש"צ הקיבוץ, שעות ארוכות לא ידע מה עלה בגורל בנו
"שמעתי מבחוץ קולות בערבית 'איטבח אל יהוד', 'אם לא תבוא איתי אירה לך בראש', הבנתי שאנחנו בתוך תופת, גם מההודעות בקבוצות הווטסאפ" מספר בני חסון (66) מכיסופים על הרגעים הקשים. "בשבת בשש וחצי בבוקר התחילה אזעקת צבע אדום ויצאה הודעה על חדירת מחבלים. התבקשנו להסתגר בממ"דים וכך עשינו. התחיל מטווח יריות לתוך הבית, רימונים, מה שהציל זה הדלתות. חלק לא הצליחו להינצל כי המחבלים זרקו רימונים ושרפו בתים. שרפו לנו משפחות שלמות. שמענו שהוציאו אנשים מהבית וחטפו אותם. גם במגורי העובדים הזרים זרקו רימוני עשן. הם פתחו כדי לקבל אוויר וירו בכולם. היינו בממדים שעות ארוכות, חלק מהמשפחות חשבנו שכבר לא איתנו ונחשפו אחרי 60 שעות שהתחבאו בממ"ד".
חברי קיבוץ כיסופים פונו לאחר שעות ארוכות "יחפים, ערומים, כמעט בלי שום ציוד. הביאו אותנו לאחד המלונות בים המלח. אנשים טובים מארגנים ציוד, אוכל, ביגוד, אוכל לכלבים, הביטוח החקלאי דואג לרכבים".
בני, מנהל הלול בכיסופים, מספר שהקיבוץ, המושתת כולו על חקלאות, הפך לעיי חרבות. "החקלאות היא הפרנסה העיקרית של הקיבוץ – אבוקדו, רפת, חוחובה, לול פטם. התשתיות הופצצו, לא היה חשמל שעות ארוכות, הגנרטורים עבדו עד שהתעייפו. יש לנו בעלי חיים – רפת חלב ולול גדול. יומיים לאחר שפינו אותנו יצא מנהל הרפת עם קבוצה קטנה להאכיל את הפרות ויצאה חוליית מחבלים וירתה בו. הם פוצצו את מכון חליבה, את הפרות לא יכולנו להאכיל מספר ימים. אחרי זה יחד עם הצבא פיזרנו את הפרות ברפתות אחרות. העופות בלול לא שרדו. לא היה להם מים, כל הפרנסה הולכת לרדת לטמיון. הצבא לא מאשר להגיע לקיבוץ. נציגים מהקיבוץ מפנים פגרים מהלול, הרפת פונתה, את האבוקדו לא יהיה מי שיקטוף, אין מי שיטפל בגידולי השדה".
נזדקק לעזרה
בני, ששלושת בניו גויסו בצו 8 ובתו החיילת שהתה באותו סוף שבוע באזור, אומר על עצמו שהוא סיפור קל בתוך כל אירועי הזוועה שפקדו את הקיבוץ: "אישה כמעט בת 90 שירו לה בראש, ילד בן 12 שנשרף למוות, אי אפשר להבין את זה. באחת המשפחות הבעל חילץ דרך החלון את שלוש בנותיו ואשתו והוא נורו למוות. משפחה שלמה שנשרפה למוות. כיסופים זו קהילה קטנה, עד לא מזמן היינו 100 חברים, לפני האירוע הזה היו 120 חברים. כולנו תומכים זה בזה בקהילה, אין לנו ברירה, אנחנו שותפי גורל".
ככל הידוע נכון לזמן זה, יש 15 הרוגים מכיסופים ועוד ארבעה חטופים. "חשוב לי שהציבור ידע איזה זוועות עברנו וגם שיבינו שנצטרך עזרה".
תוך כדי שיחתנו מקבל בני הודעה על אחת מחברות הקיבוץ הצעירות שילדה, "יש גם דברים טובים".
הראשון שזיהה את הטנדרים של מחבלי החמאס
מתקפת המחבלים שפרצה בשבת בבוקר לא פסחה על קיבוץ רעים. דודי גבאי, תושב הקיבוץ ומנהל הקהילה, היה הראשון שזיהה את הטנדרים של מחבלי החמאס בדרכם לקיבוץ והזעיק את הרבש"צ ואת כיתת הכוננות.
"ב-7 באוקטובר הייתי בן 58. מתנת יום ההולדת שלי היא שקיבלתי את חיי" הוא יכול לומר כעת, ממקום מבטחים במלון באילת אליו פונה יחד עם משפחתו ועם חברי הקיבוץ.
"בשש וחצי חטף רעים, כמו כל יישובי העוטף, מטח משמעותי של קאסמים. יצאתי עם הכלבה מביתי שנמצא באזור המערבי של הקיבוץ ובבואי לצאת אני מזהה מעבר לגדר, על הכביש הראשי העוקף של הקיבוץ, סדרי גודל של כ-15 טנדרים מלאים במחבלי חמאס וג'יהאד, נאצים. הם ירו לעברי, השתטחתי ורצתי הביתה במהירות. הכנסתי לממ"ד את מי שהיה בבית – אימא שלי, אשתי ובתי בת ה-17.5. בני יניב וחברתו היו באזור הצעירים, האזור בו החלה הלחימה בקיבוץ".
דודי היה הראשון שהרים טלפון לרבש"צ הקיבוץ. כיתת כוננות רצה להגן על השערים ועל אזור הצעירים. "כ-60 מחבלים נכנסו לקיבוץ משלושה כיוונים – שער ראשי, שער אחורי ומאזור הבית שלי. הם עברו בית בית, הרסו, שרפו, בזזו, מעשים שהמוח לא מסוגל לתאר. שואה בפני עצמה.
הייתי בסלון הבית עם האקדח שברשותי, כשבשלב מסוים הרחתי עשן. הצצתי מהחלון, שמעתי צרורות כדורים וקולות בערבית, ואני מזהה ששני הבתים מאחורי מתחילים להישרף. זיהיתי מחבלים שזורקים אבוקות של אש ושורפים בתים, והבנתי שצריך לצאת החוצה כי אם לא, העשן יכנס פנימה וכולנו מתים. יצאתי החוצה וחברתי לשני חברים נוספים וביחד כיבינו את אש, תוך שאנחנו חוטפים צרורות כדורים ממחבלים שנמצאים כ-50 מטר מאיתנו. השתמשתי באקדח ויריתי על שניים-שלושה מחבלים שאני מניח שהורדתי. זה הרחיק מחבלים מאזור הבית שלי".
לאורך כל הלילה לא ידעו דודי ומשפחתו מה עלה בגורל בנו יניב וחברתו, האם נהרגו, נחטפו או הצליחו להינצל. "יצרתי קשר עם המפקד שנמצא באזור ונתתי לו את מיקום החדר של הבן שלי". רק כשסיימו חיילי צה"ל את טיהור האזור, סביב חצות, חבר בנו למשפחה.
עם סיום האירוע פונו חברי רעים לבית מלון באילת. "זה סיפור של זוועה וטירוף של קיבוץ אחד מתוך כמה קיבוצים שלא יחזרו להיות מה שהיו. קיבוץ רעים לא יכול לחזור להיות מה שהיה, אנחנו צריכים לבנות אותו מהתחלה. יש לנו אתגר גדול לראות מה עושים עם קהילה שלמה. היה פה מחדל ברמה הגבוהה ביותר, אבל הבטחנו שנבנה וניישב את הקיבוץ אחרי שנצא מכלל סכנה".
