שנים של כאב ושתיקות/אם תלך עכשיו 

מה קורה לאיש צעיר ורגיש שמקבל מאביו עשרה ספרים ועוד אחד ורגע אחרי שנפתחות דלתות הנייר – הוא מת. מה קורה כשנשאר רק כתב חידה, במקום פרידה? את הספר "במקום פרידה" של זיו יונתן, בנו של המשורר נתן יונתן, קראתי בשני לילות בלבד. חוץ מהדמעות שהפריעו לא פעם, לא יכולתי להפסיק לקרוא 

"בחודשים האחרונים לחייו העניק המשורר נתן יונתן לבנו זיו עשרה ספרים ממיטב ספרות העולם ובכל ספר וספר מכתב. היו אלו מתנות-פרידה שהנסתר רב בהן מהנגלה. הספר בִּמקום פרידה הוא השיחה הכּנה, הכואבת-האוהבת, שלא נערכה בחיי האב, שלא יכלה להתקיים – כדרך היחסים עם הקרובים ביותר. ואילו כעת, מבעד למכתבים אשר רואים כאן אור לראשונה, מבעד לעשרת הספרים ולשפע הזיכרונות, הופך המונולוג של האב לדיאלוג של בן ואב מעבר לחיים ולמוות". (מתוך גב הספר). 

דיאלוג שבור 

"כמעט עשרים שנה שאני בא בצורות שונות אל הספרים, נזכר בהם, פותח מדי פעם את המגירה, 

קורא באחד ורואה בו דבר שלא ראיתי כשהוא היה קרוב, כשאני הייתי לא רחוק, ומתוך דחף לא מוסבר, כותב מכתב, שאין לו כתובת אבל יש לו נמען" כותב זיו יונתן, "הרגשתי שאנחנו רק מתחילים משהו, שיש לנו עוד הרבה נופים משותפים להתבונן בהם. החזרה אליהם הייתה איטית, בן מגשש אחר סימנים של אב, שנתן והלך. מצאתי את עצמי מחכה לו, כמו בעבר, שוב מחכה. רק כאשר השלמתי עם העובדה שלא יהיו יותר שיחות, הלכתי לחפש אותו שם, בספרים, לגשש אחר הקול שנשאר חי, בתוכם. ערב אחד, מתוך איזו שתיקה, אומרת לילי: 'אולי תנסה לכתוב לו, להגיב לדברים שהוא רצה בדרכו להגיד לך. אתה ממשיך לדבר אליו, אני שומעת את הקול…'. עניתי לו". 

הספר האישי הזה לקח אותי אל נופי ילדות משותפים לזיו ולי. נתן יונתן היה חבר קיבוץ שריד. זיו ואני גדלנו על אותה גבעה יפה בעמק. אותם נירים אפורים, ועל ענפי שיטה רדה עלטה. 

קראתי את הספר והייתי שוב ילדה. 

זיו כותב על הפגישות של החודשים האחרונים לחייו של נתן: "אבא — מעברו האחד של השולחן, מוגן, ואני מוגן לא פחות — מן העבר השני. בינינו 'שטח מפורז' ועליו ספרים רבים ותמונה 

אחת. כמו תמיד, מדברים על דברים ש'ברומו', כמעט אף פעם לא על דברים ש'ביום־יומו'.  

כבר שנים שנקרע מהנופים של שיריו ובאיזו צורה, משהו בנוף הרגשי שלו השתנה. לא היה לי חיבור יומיומי אליו מחוץ למולדות הליריות שלו. רגעי האור שלנו הם דווקא הפגישות הללו בלילה, כשלא רואים את הבמה, רק את שני השחקנים, בדיאלוג שבור, כותבים את הדרמה. מעט מדברים אותה, הרבה שותקים אותה, ומפליגים לדברים רחוקים, הולכים על חופו של ים־מילים דמיוני, משלימים עם קירות המים שבינינו, מרחפים בשמי השיחה השקטה שלו ושלי. אהבתי את החיבוק שלו. המלחמה לא הרסה אותו ולא עשתה לו את מה שעשתה בלי רחמים לעיניים ולמבט". 

המִטען המסתורי 

לילי, אשתו החכמה של זיו, הציעה לו לבקש מאביו שינחיל לו עשרה ספרים כמתנה. רק עשרה, שהיו קרובים לליבו. היא לא ידעה כמה קרוב יהיה הסוף ואיזו עוצמה תהיה למתנת הספרים שנשארו והקדשות בכתב ידו של נתן בתוכם. 

זיו כותב: 

"בשבועות שלאחר אותו "ספר ראשון", הקשר הופך יומיומי. שיחות, התכתבויות, מפגשים. בינתיים מתגלה שאבא חולה. הוא לא מדבר על זה בכלל, כי לא מדברים אצלנו על מחלות…לא ידעתי שעשרה שבועות לאחר שאקבל את הראשון, אבא כבר לא יהיה כאן. הוא עזב לפני שהספקנו לשוחח על המטען המסתורי שהנחיל לי, לפני שהספיק להסביר, לפרש, לתרץ, ולפני שהספקתי לשאול שאלה אחת מתוך האלף שהיו לי. המוות לא הפסיק את הדו־שיח, ולא השתיק את הקולות שעולים בי ועונים לו, ולא את הקול שלו שממשיך לדבר אליי, ממש כמו שהיה בחייו". 

במקום פרידה 

נותר גם השיר היפהפה, במקום פרידה – כשם הספר. 

"אם תלך עכשיו, הכל עוד ישאר לי 

קצף חרציות, שלהביות זהב 

צפצפה כסופה, הלב שלי אומר לי 

אם לומר שלום, אז בוא נאמר עכשיו. 

אם תלך עכשיו, קולך מקצה הגשר 

יצלצל אלי כואב ומאוהב 

ילטף פני באצבעות של גשם 

כנגיעה קלה של רוח בכוכב. 

אם תלך עכשיו, ציפור קטנה לוחשת 

לאוזני ציוץ עליז ומאושר 

מה קרה פתאום, שאת פריחת הקשת 

עננים כיסו, לאן תלך עכשיו? 

אם תלך עכשיו, יפה כמו רקפת 

אהבה שלך בין הסלעים תדעך 

איש אחר יביט, איך יד הזמן קוטפת 

פרח עלומי שבגנך פרח" (נתן יונתן) 

״אם תלך עכשיו, הכל עוד ישאר לי…״ כשהייתי בתיכון האזורי בעמק, בזמן השיעורים, במקום לכתוב את החומר הלימודי, הייתי ממלאה מחברות במילות שירים שאהבתי. 

כולם, להבנתי הבשלה והמנוסה בגיל התבוני, 15, נכתבו לי ועבורי בדיוק. 

הרבה מהשירים היו של נתן יונתן. 

השיר הזה היה כמעט בכל מחברת, רק למקרה שיבוא מי שילך. 

בגיל 15, עוד לפני שידעתי מי יבוא, פחדתי שילך, זה היה מבחינתי שיר חיסון, "היי", הבטחתי לעצמי מתוך השיר, "גם אם ילך זה שיבוא, הכול עוד יישאר לך". 

המון שנים עברו אבל איך הגוף הרגיש, כשנכתבו פעם אחר פעם המילים, אני זוכרת. 

ילדה עם פחד מפרידות. 

כשהוריי נפרדו, אימא שלי והאיש שאהבה ולימים גידל אותי, עברו לגור בדלת שמול דלתם 

של נתן יונתן ואשתו צפירה. הייתי ילדה קטנה מאוד והשנים היו שנים ספורות לאחר שליאור בנם נהרג במלחמת יום הכיפורים. זיו היה אז נער צעיר ואני ילדה. 

בלילות, בבית הילדים דמיינתי את ליאור נלחם בשדה שמאחורי הרפת של שריד. 

שנים חשבתי ששם התנהלו המלחמות. כל העולם היה גבולות הקיבוץ וליאור, בעיניי הילדה שהייתי, נלחם עם הטנק שלו מאחורי הרפת. 

כבה האור 

אני זוכרת את נתן יונתן שהיה בילדותי עורך הספרות המתורגמת בספריית הפועלים, עולה בימי חמישי בחדר המדרגות, לקומה השנייה, עם הבלורית הכסופה, תיק עור בידו ועיניים עצובות נורא. 

היה לו ניחוח של העיר הגדולה וגם בושם בריח של צער עמוק. 

שני בנים נולדו לצפירה ונתן, ליאור וזיו. שמות מלאי אור. נדמה לי כי אחרי המלחמה כבה האור בחדר הקטן שלהם בקומה השנייה. אולי אז גם קפאו המילים היומיומיות, נותרו שירים ומילים ברומו של עולם. 

כשנתן היה עולה במדרגות דמיינתי איך הוא נכנס בכל פעם לחדר קטן בו גידל תינוק, ואחר כך ילד, 

ואחר כך נער צעיר מלא הבטחה, איך נכנסים לחדר ספוג זיכרונות שאין בו את הנער שיצא אל הקרב, איך ממשיך לגדול נער צעיר בלי אחיו הגדול. 

סיפור קצר מידי 

על ליאור סיפרו תמיד שהיה עדין נפש, צלם רגיש ונחבא אל הכלים. עיניו חיפשו תמיד אחרי שקיעות וזריחות, על כך שליאור נמשך אל עוצמתו של הטבע. מליאור נשאר סיפור קצר מידי, על שעון-היד שלו שנדם בשעה ארבע ועשר דקות בדיוק ביומה הראשון והארור של מלחמת יום הכיפורים.  

אני זוכרת סיפור על זיו אחיו הצעיר שחיכה לשווא שישוב. נשארו שירים הופכי לב שכתב נתן, אב אכול געגועים וצער. 

לימים הייתי תלמידתו של זיו. נפגשנו אחרי שנים בעיר הגדולה, כשלמדתי תקשורת. די היה במבט אחד של שני בני אותה הגבעה כדי שנבין את מה שאי אפשר לומר. לא פעם, רציתי לשאול על ליאור, על אבא שלו, מה הוא זוכר, למה הוא מתגעגע. אף פעם לא העזתי. 

המון שנים עברו, מידי פעם נפגשנו או שוחחנו בטלפון, זיו תמיד מזכיר לי את הבית, הילדות וכל מה שהיה ולא היה, למרות שהוא גדול ממני. נדמה לי שזיו הוא היחיד שעדיין קורא לי: "ילדה", ואין לו מושג שזה מעלה בי דמעות בגלל אותם הדברים שכתבתי למעלה. 

השבוע שוחחנו פעמיים, לפני שקראתי ואחרי שקראתי את הספר הנדיר הזה, שהוא לא דומה לשום דבר שקראתי קודם. אמרתי לזיו שזו זכות עצומה שלאחר כל השנים והמשקעים נותרה לו ירושה רגשית שיש לה חיים ויש בה דיאלוג, כן דיאלוג, למרות שנתן איננו כאן להשיב בקולו. 

"איש מביט בבנו" 

כדאי לקרא את הספר הזה, יש בו כל כך הרבה רבדים וכל כך הרבה אהבה ומשולבים בו ציוריים מקוריים של הצייר והאומן יוג'ין לימאי, גם הוא גדל בשריד וגם לו יש סיפור מדהים. 

השיר "במקום פרידה", מקבל פתאום משמעות אחרת. יפה ומנחמת באופן אחר. 

אסיים בשיר נוסף של נתן יונתן ״איש מביט בבנו", שיר שלימים הקדיש נתן יונתן  

לסבא שלי המתוק, כשהפך בעצמו לאב שכול. נתן הקריא את השיר בהלווייתו של גדי, הדוד שלי, איש הקסם, שהיה תלמידו של נתן ונהרג בתאונת מסוק. השיר הוקרא על אותה גבעה בה קבורים,  

ליאור וגדי. גם השיר הזה מקבל פתאום עוד רובד, כדרכם של שירים. 

תודה לך זיו על הספר היחיד והמיוחד הזה שפילח לי את הלב. 

איש מביט בבנו 

—————– 

"איש מביט בבנו 

ורואה בעינו את מה שהיה 

ומה שהנו ומה שיהיה כשהוא 

עצמו כבר אינו 

וכל המראה הזה איך כבה 

כמו במכת-רעם 

ומי ימוד את יגונו 

אם הוא כשורש עץ 

או הוא כאמירו 

והזיכרון יעירו אל חלקת-יער 

אשר הוא והנער חצו 

בסבכי-אורניה 

או אל אותה פאת-שדה שכוחה 

שהם היו אחרוניה 

לעת היאסף המקנה 

באסוף השמש מן האדמה 

שארית קרניה 

ואין צועק ואין עונה 

חרישית תיאסף חלקת-השדה 

אל יגוניה 

ורק אב ובנו הולכים 

שניהם יחדיו 

ולא אש ולא עצים 

ולא שה ולא שופר 

ולא הייתה עוד כאהבה ההיא 

על עפר". 

ואולי כן נפרח עוד פעמיים 

והרוח על המיים, יפזר דממה צוננת על פנימיות החיוורות… 

את הספר "במקום פרידה" ניתן לרכוש באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית הפועלים, באתר "עברית" ובחנויות הספרים 

"במקום פרידה": תערוכה בבית שטורמן 

במקביל לצאת הספר תיפתח בעוד כחודש במוזיאון בית שטורמן בעין חרוד מאוחד התערוכה "במקום פרידה". התערוכה תציג שלושה אומנים בתחומים שונים: המשורר נתן יונתן ובנו זיו יונתן, אומן רב-תחומי העוסק במוזיקה בצילום ובכתיבה, ויוג׳ין לימאי יוצר בתחום האומנות הפלסטית. התערוכה מציגה דרמה מרתקת של רצון האב להישאר תמיד נוכח בחיי בנו, ושל הבן – לחיות את אביו גם לאחר לכתו. התערוכה מבוססת על עבודות בתחום הפלסטי, וחטיבות במדיום הווידאו-ארט.