נפטר ישראל לוין מיגור, מהדמויות המשפיעות בקיבוצו ובתנועה הקיבוצית
מאות ליוו את ישראל לוין למנוחות בקיבוצו יגור. הוא נפטר השבוע בגיל 90, אחרי שבע שנים של התמודדות עם סוכרת ודיאליזה. הוא היה הנער האחרון שניצל מגטו ורשה כשהצליח להימלט עם אביו דרך צינורות הביוב.
ישראל לא הרבה לספר על תקופת השואה. אחרי מלחמת יום כיפור הוא נפתח והחל לשחרר פרקים מחייו. בשנה האחרונה סיפר: "החיים שלי החלו בגיל תשע כאשר עמדתי מול כיתת יורים והתחננתי בבכי שאני לא רוצה למות. אימא עבדה במפעל בגטו, ויום אחד הגרמנים שלחו אותה לטרבלינקה. כשהדבר נודע לאבא, הוא הצליח להגיע לכיכר השילוחים, פגש אותה, ואחרי זמן קצר חזר אליי ואמר: 'אתה, את אימא שלך, כבר לא תראה לעולם!' פרצתי בבכי קורע לב, בכי שלא אשכח בחיים. עד היום תמונה זו מופיעה בחלומותיי. אלה דברים שהשפיעו על חיי". תמיד הזכיר את הפרטיזנים שסייעו להם ביערות ואת המשפחה הפולנית שהחביאה אותם במשך חודשים ארוכים. לימים קיבלו בני המשפחה את אות חסידי אומות העולם.
הפך לקיבוצניק
ב-1945 בהיותו בן 13 הגיע עם אביו ליגור. תך זמן קצר מאוד הפך לצבר, קיבוצניק. כשאביו לייזר, ממנהיגי המרד בגטו, התעוור, ישראל ליווה אותו בנאמנות והרבה לטייל עמו בשבילי המשק. את שירותו הצבאי עשה בשריון ולחם בכל מלחמות ישראל. במשך הזמן התקדם במסלול הצבאי, ובמלחמת יום כיפור מונה למג"ד גדוד 69. כשניצב אל מול הטנקים השועטים בצומת קצביה שברמת הגולן צעק בקשר לחייליו: 'שנית שואה לא תהיה, יש לחתור למגע!' הוא נפצע, פונה לבית חולים, יצא וחזר לגדוד שבינתיים המשיך לסיני. אחרי המלחמה הועלה לדרגת סא"ל ושימש כסגן מפקד חטיבה.
בגיל צעיר מאוד הקים משפחה עם רעייתו בתיה רבינוביץ, ונולדו ארבעת ילדיהם. כשבתיה חלתה הוא טיפל בה במשך שנים במסירות אין קץ. זו הייתה אהבה גדולה. לאחר פטירתה נישא בשנית לאריאלה ונולד בנם הצעיר. ישראל היה הראשון מבני הדור השני ביגור ששימש מזכיר קיבוץ. הוא היה מזכיר פנים בתק"ם, פעיל מאוד במועצות ובוועידות של הקיבוץ המאוחד, שימש שתי קדנציות כמזכיר יגור, הקים וניהל את מפעל "טובופלסט", ניהל את "מפעלי העמק" ועוד.
ליד הקבר ספדה לו אריאלה בדברים נרגשים: "ישראל, בזכותך העולם יכול היה להיראות קצת יותר מושלם, את הכול בנית בכוחות עצמך. לא פעם עמדת בצמתים שהיו יכולים לקחת אותך למקומות בהם היית ממריא, אך בחרת בבית, במשפחה, בקיבוץ. לפני שבוע כשאושפזת, אמרת לי: 'מכאן אני כבר לא אצא'. הבנת את מצבך במדויק כי היית חד מחשבה וחשת כי הגיע הזמן. הסתכלת בנו בעיניים מחייכות ואמרת: 'אני בסוף דרכי, את חיי חייתי'. היום אני מצדיעה לך ביראת כבוד ומאמצת את ליבי את אינספור רגעים מרגשים וקשים שחוויתי איתך במסלול חיי".
סיפר ראובן רינשטיין, חברו לעבודה ב"מפעלי העמק": "בסוף שנות ה-80 קרא לי ישראל לעבוד ב'מפעלי העמק' כמנהל משאבי אנוש, לאחר שהיה צורך לבצע מהלך של סגירת 'פרי העמק', מכירתו ופיטורי 350 עובדיו. אלה היו ימים קשים והמתח היה בשיאו. על אף המחאות וההתפרצויות, ישראל עמד כצוק איתן וניווט את הספינה לחוף מבטחים. היה זה צעד הכרחי ואמיץ, שנעשה באופן הגון ושקוף. הוא ידע לקבל הכרעות קשות ומסובכות, שקבעו את המשך גורלם של 'מפעלי העמק' על עובדיו ומשפחותיהם.
ישראל היה אדם עם כריזמה ענקית, מנהיג אמיתי, רבים עלו אליו לרגל להתייעץ. הוא ידע לחתוך כשצריך, בלי להסס, מילה שלו הייתה מילה! יחסו לעובדים היה אנושי. הוא לא הסתכל עליהם מלמעלה למטה, אלא קיבל בפשטות כל אדם באשר הוא אדם, התעניין במצבו הכלכלי והמשפחתי. למרות גישתו הפסקנית והמוחלטת, הוא היה איש של פשרות, וחתר תמיד להגיע להבנות.
כניצול שואה, שחווה כילד קטן פרידה מאמו, הפנים את ערך הבחירה בחיים, ושאף לתת להם משמעות מוסרית. השואה נתנה לו כוח להתמודד עם החיים. היא העניקה לו פרספקטיבה, מה עיקר ומה תפל. הוא עמד בכל המשברים כסלע מגובש, גם ברמה המשפחתית וגם ברמה הציבורית. מנהיגותו האיתנה, הנקייה והצודקת סימנה לנו, העובדים, את הדרך.
גם בשנים האחרונות כשנזקק לטיפולים מורכבים, לא הרים ידיים. מבחינתו, ויתור – לא היה אופציה. הוא היה גיבור של החיים, גיבור בכל מצב ובכל תנאי, עיניו הטובות ביקשו עוד קצת מהחיים.
ישראל היה חבר, מנהיג אוטנטי, לוחם אמיתי, איש עם עקרונות מוסריים, ויכולות ביצוע גבוהות, אדם שהוא – מנצ', הרואה את החיים בצורה מפוכחת ללא אשליות. ולנו – עוד הייתה אשליה, להמשיך להיפגש אתו כאן ביגור, בדירתו הצנועה".
בתו הבכורה אתי דגוביץ (הקרויה על שם אימו) אמרה: "אם לכל אדם יש מסלול חיים אחד, לאבא היה מספר רב של מסלולי חיים. הוא נהג לומר: עד גיל 13 נלחמתי על חיי כפי שאף אחד מכם לא נלחם בכל מהלך חייו. אבא היה אקטיביסט בדעותיו, מנהיג, יוזם, ולוקח אחריות, נטול אגו, צנוע בדרישותיו. אהב את החיים ורצה לחיות עוד".
ישראל השאיר אחריו חמישה ילדים, 11 נכדים, ותשעה נינים אוהבים.
