עולמה של שרה, ממקימי קיבוץ בעמק הירדן, שעלתה לארץ בעקבות האהבה, מלא בסתירות. היא נישאת לדויד החלוץ השרירי, אך לא שוררת ביניהם אהבה; היא הופכת לגננת הראשונה של התנועה הקיבוצית אך עושה זאת כדי לא להינתק מבנה. נכדתה מגלה את סיפורה דרך המכתבים שכתבה. ברומן "עוד מעט אור" מביאה אורנה קזמירסקי, בת בית זרע, את הסיפור שלה, שגם מזכיר לנו למה אנחנו כאן
שרה, סטודנטית צעירה בפקולטה לאומנויות בפראג, בת למשפחה בורגנית ללא זיקה מיוחדת ליהדות, מתאהבת בפעיל ציוני כריזמטי שהיא פוגשת במקרה. היא עולה לארץ אותה היא מכירה רק מסיפורים ומצטרפת למעשה החלוצי בראשית המאה הקודמת. שרה חוברת לקבוצה שמקימה קיבוץ בעמק הירדן, אך חווה יחסים מורכבים במפגש עם הארץ הקשה והצחיחה, עם כללי הקבוצה הנוקשים ועם אותה אהבה שמסעירה אותה אך אינה יכולה להתממש.
שפת הנחל
"בפראג, בקיאה הייתה בסודותיה הגלויים והנסתרים של העיר. היא ידעה על בוריים את רחובותיהם של העשירים ואת שכונות העוני. היכן נמצאות החנויות הזולות והיכן היקרות, היכן תמצא ספר טוב ובאיזה בית קפה תשב. שם, בעירה, הכירה את הסכנות וידעה כיצד להימנע מהן. כאן בלבל אותה המרחב הצחיח, המסולע, שאי פה אי שם צומחים בו עצים או מוריקים עשבים. הכול נראה לה חשוף וגלוי, אך עם זאת מעורר אימה, צופן רע".
סיפורה של שרה מסופר בשפה גבוהה, בדומה לטקסטים ולתרגומים שנכתבו באותם ימים. כקוראת, חשתי בתחילה קושי. בתוך המלל והויז'ואל המציף את כולנו בכל מדיה אפשרית ומגולל את זוועות המלחמה והתפתחויותיה רגע אחרי רגע, איך אפשר להתכנס לסיפור שאירע לפני מאה שנה, שכתוב בשפה שכבר כל כך רחוקה מדרך הדיבור שלנו, שפה גבוהה שהפכה למקור ללעג?
אך זהו קסמו של סיפורה של שרה, שדומה לסיפורם של הסבים והסבתות של רבים מאיתנו, אלו שעלו לארץ בעקבות חלום, אלו שנאבקו במציאות הקשה, אלו שבזכותם קמה המדינה.
חלקי הסיפור אודות שרה נארגים תוך נבירה של יעל נכדתה בכתביה של סבתה, אלו שפורסמו בעלוני הקיבוץ וכסיפורי ילדים של "הגננת הראשונה של התנועה הקיבוצית", ואלו שהוסתרו וניתנו למשמרת לחברתה הטובה; מכתבי האהבה האסורה ויומני הנפש שבהם ביטאה את צפונות ליבה.
עולמה של שרה מלא בסתירות. היא נישאת לדויד החלוץ השרירי, אך לא שוררת ביניהם אהבה; היא הופכת לגננת הראשונה של התנועה הקיבוצית אך עושה זאת כדי לא להינתק מבנה; היא יוצרת את התשתית לספרות הילדים בארץ ישראל ולחינוך המשותף, אך נואשת לרגעי פרטיות בהם לא תהיה חלק מהקבוצה.
סיפורה של שרה נחשף באמצעות יעל, הנכדה שלא זכתה להכיר אותה, מפני שנעקרה מהקיבוץ בו נולד וגדל אביה, "הבן הראשון של הקיבוץ" ושעל הגנתו נפל. "חשתי את סימני המקום לזמן קצר עם לידתי, ואחר כך נותקתי מהם, עוד לפני שזכיתי ללקק את עליו הבהירים של המלוח על הירדן, או להתרגש מגילוי הכלנית הראשונה עם בוא החורף במורד הגולש אל המים, או להתעלף מהקיץ המתיש בחומו. גם את קבר אבי מצאתי רק בהיותי בוגרת. את סבתא שרה לא זכיתי להכיר. ועל כך איני סולחת" אומרת יעל המגיעה לקיבוץ במקרה בעת שירותה הצבאי, רגע אחרי מלחמת ששת הימים ורגע לפני מלחמת יום כיפור, ומלקטת את קורות הסיפור המשפחתי, תוך גילוי סודות שהוסתרו במשך השנים.
נוף מקומי
אורנה קזמירסקי נולדה ב-1960 בבית זרע שבעמק הירדן, שם עדיין יש לה משפחה גדולה. היא גדלה בחינוך המשותף ובמוסד "בקעת כנרות" "ואין לי תלונה על החינוך המשותף, התאים לי" היא אומרת. כילדה בגן הקיבוצי הייתה מחוברת לטבע, לטיולים במורד הירדן "הכרנו מגיל צעיר שמות של פרחים ואהבתי את הנוף המקומי, כפי שזה בא לידי ביטוי גם בספר". שעות אחר הצוהריים אותן בילתה עם הוריה שהגיעו מההשלמה הפולנית, חשפו אותה לספרות, למוזיקה ולאומנות "בית תרבותי, מקור ההשראה הראשוני". כנערה בילתה רבות מחוץ לכיתה, בברכות הדגים, כעורכת עלון המוסד ובהכנת ערבי תרבות. "המחנך הדגול שלנו דוד שרף אמר להוריי כי אני סקרנית ואלמד מה שארצה לבד". ב-1982 עזבה את הקיבוץ ומאז היא חיה בתל אביב.
בשנת 2000 השלימה את לימודי הדוקטורט שכתבה על ה"מקום בספרות" של דגניה א', דגניה ב' ובית זרע בין ב-1910 עת עלו על הקרקע ועד לשנת 1990.
אורנה מספרת, כי במהלך איסוף החומרים הארכיוניים לדוקטורט הציתה את דמיונה דמותה של מרים זינגר שהייתה משוררת, סופרת ילדים והגננת הראשונה של קבוצת דגניה א'. זינגר, צ'כית במוצאה, הסתופפה בפראג בחברתם של פרנץ קפקא ומקס ברוד וכתבה בספרה "פגישות" על ביקורו של א"ד גורדון כשבא לגייס בפראג חלוצים לעלייה לארץ. המפגש עם א"ד גורדון שינה את חייה והיא עלתה לארץ והצטרפה לקבוצה. "מרים זינגר, האינטלקטואלית הצ'כית, שנקלעה למעשה החלוצי, שימשה כהשראה ראשונית ליצירת דמותה של שרה". את הרקע ההיסטורי-מקומי לרומן שאבה אורנה מהדוקטורט שכתבה. "קיבוץ זו יצירה מופלאה של יש מאין. התחברתי לסיפור התרבות של הקיבוץ, ליצירת מסורות חדשות. ישנם היבטים של האידיאולוגיה של החינוך, אבל אני רציתי להבין את התרבות הלוקאלית שנוצרה, את מה שכתבו לחגים בעלוני המשק, את הספרות המקומית. רציתי להבין איך נוצר המיתוס של הדגניות, של עמק הירדן ועמק יזרעאל, את הנוף החיצוני, הטבע, החקלאות, העשייה. רציתי להבין איך נוצרה הזהות וההזדהות עם המקום".
קו שבר
הרומן, שאורנה החלה בכתיבתו כבר לפני 20 שנה, יצא לאור בתקופה הדרמטית שלאחר אירועי ה-7 באוקטובר 2023. "מלחמת העצמאות הייתה קו שבר בחברה הקיבוצית, שרבים מבניה נהרגו על הגנת הקיבוצים. ברומן נהרג באופן זה בנה של שרה, 'הבן הראשון של הקיבוץ'. הסיפור הזה מתכתב באופן גורלי עם מה שאירע לקיבוצים בעוטף. היה כאב על אובדן נורא, היה קרב על משטרת צמח שעברה מיד ליד, בקרבות נפלו הרבה בני קיבוצים, וגם עולים ניצולי שואה. גם שם התעללו בגופות והיו כאלה שזוהו רק על פי המספר ממחסן הבגדים הקיבוצי, שהיה רשום על הבגד. היה אלם ושיתוק עמוק, ואחרי שיצאו מההלם ומהאלם התחילו לכתוב. גם שרה, שהכתיבה היא חלק מרכזי באישיותה הסוערת, מפסיקה לכתוב בעקבות הכאב על נפילת בנה".
"עוד מעט אור" מאת אורנה קזמירסקי (הוצאת שתיים) הוא סיפור על שייכות והשתייכות. רומן היסטורי על שתי נשים שונות שחיו בתקופות שונות בארץ הזו, בקיבוץ, ועוסק בחוויה של עקירה מהמקום בו גדלו והתיישבות מחדש, בחיפוש אחר זהות ושורשים, בשייכות וזהות אישית, מתוך רצון לשוב ולהשתייך. דווקא בתקופה שדעת הקהל בעולם מפקפקת בשאלה למי שייכת האדמה הזו, דווקא בתוך בליל המידע שאנו מוצפים בו, הסיפור מחזיר אותנו לשורשים של השפה, האדמה והסיבה להיותנו כאן.
