טל אורן ממושב אורה, בעליו של 'קפה טל', הוא אחד מניצולי מסיבת הנובה * מאז הוא מתקשה לעבוד ובנוסף, כ-30% מקצבת הנכות שלו הורדה * מה-7 באוקטובר טל עובד חצי יום: "אני מנסה לחיות את היום כאילו אין מחר. פשוט לחיות" * בואו נעזור לו
את טל אורן (48), בעל "קפה טל" במושב אורה, הכרתי לפני כמעט עשור. באותן שנים כתבתי ל'ידיעות ירושלים' ועשיתי סבב בין בתי קפה ומסעדות באזור הרי ירושלים. טל קיבל אותי בברכה, הגיש לי מגוון טעימות מבית הקפה שלו (מרק עגבניות, סלט אבוקדו, ירקות אנטי פסטי ותה חם) ואירח אותי בבוסתן המלבלב שבמקום.
"קפה טל" נמצא בשטח פסטורלי שיש בו הכול: בית קפה, אוכל טעים, נשנושים, פינות רגיעה, מקומות ישיבה לקבוצות ואווירה כפרית. בית הקפה המשמש פינת מרגוע מכל הלחצים היומיומיים, נפתח כדי לשמח ולהגיש אוכל טעים שמוגש בטריות יום יום.
אבל ב-7.10 הכול השתנה: טל ואשתו ימית, אוהבי מוזיקת טראנס נלהבים, יצאו למסיבה בנובה וחזרו אנשים אחרים – אנשים שקשה להם לשרוד את חיי היום יום, בעיקר כשתמונות הזוועה רודפות אותם. הם ניצלו מהטבח שהתרחש במסיבה, אבל עדיין חיים את הרגע בו השתנו חייהם ללא היכר.
"ימית ואני חלק מקהילת הטרנס כבר 30 שנה, משנת 95," מספר טל אורן. "הייתי מפיק ומתקלט במסיבות טראנס בימים בהם אף אחד לא ידע על מוזיקת טראנס ומסיבות טבע. היינו פעילים, יוצאים למסיבות, מחברים בין אנשים ומגלים בזכות המסיבות מקומות מהממים בטבע, תוך הכרות עם אנשי מקצוע בתחום ויצירת חברים חדשים. כשנולדו לנו ילדים (לשניים ארבעה ילדים 23,20,16,13 ) לקחנו הפסקה מהסצנה, אבל כשהילדים גדלו החלטנו לחזור לאהבה שלנו, לחזור לצאת למסיבות. כך הגענו לנובה."
תחושת בטן
"לפני שהגענו לנובה ימית לא הרגישה טוב, כאבה לה הבטן, אז אמרתי לה שלא חייבים ללכת לאירוע, אפשר לוותר. הסברתי לה שאנחנו לא מחויבים בכרטיס אלא משלמים במזומן ולא ירגישו בחסרוננו אם לא נגיע. אבל ימית אמרה: 'לא אין סיכוי, יהיה בסדר, אני צריכה את האוויר לנשימה שלי', ואני כמו בעל טוב המשכתי בתוכניות כרגיל.
"למסיבת הנובה הגענו אחרי סיום משמרת של יום שישי: עבדתי בקפה, סיימתי הכול, ארגנו את האוטו והעמסנו ציוד קמפינג. לאחר ארוחת ערב עם הילדים, יצאנו ב-21:00 למסיבה. הגענו ראשונים כדי לתפוס מקום חנייה, כי אני אוהב להגיע ראשון ולצאת אחרון. וגם החניתי את הרכב במקום אסטרטגי כדי לצאת בקלות בסוף המסיבה."
כשטל וימית הגיעו לנובה, משהו הפריע להם, מעין תחושה שהעיקה – ימית לא הרגישה טוב, טל התווכח עם מי שאבטח את המסיבה וגם בבר האווירה הייתה לא טובה. הייתה לו תחושת בטן שאולי הם צריכים ללכת מוקדם, אבל הוא לא תיאר לעצמו שמסיבת הנובה תהיה מטרתם של אלפי מחבלים רצחניים.
"בעודנו עומדים בחוץ, התחיל לי לחץ בגוף, עצבים לא מוסברים," ממשיך טל. "ימית לא הבינה וגם אני לא הבנתי: הריי באנו למסיבה לשמוח לרקוד כמו בכל שבוע, אבל משהו באנרגיה שלנו השתנה. ובכול זאת בחצות הלילה נכנסנו לאירוע, פתחנו את האוהל, אמרנו שלום לכל החברים עם הדוכנים ונכנסנו לעניינים. בגלל שימית לא הרגישה טוב, היא החליטה ללכת לנוח באוהל ואני הלכתי לרחבה, שם רבתי עם השוטרים בתחילת המסיבה ורבתי עם הברמן, מה שהיה סימן מקדים או יד מכוונת בדיעבד שכאילו כיוונה אותנו החוצה מהמקום. ההרגשה שלנו לא הייתה ממש טובה, אז שקלנו לחזור הבייתה בשלוש לפנות בוקר, אבל לא רצינו לפספס את הזריחה.
"בשעה חמש ורבע לפנות בוקר נכנסתי לאוהל, הערתי את ימית, הלכנו לחבר שיש לו דוכן צ'אי ובערך ב-6:15 היינו שוב ברחבת הריקודים. כשהיינו ברחבה הראתה לי ימית משהו בשמיים ואמרה 'יש פה טיל', אבל זה לא היה לנו ברור עד ששמענו בום ענק והשמיים פשוט הופצצו. חטפנו התקף חרדה, נשכבנו על הרצפה, ורצנו לפרק הכול ולהחזיר לאוטו כדי לעוף משם. בעודנו שועטים ליציאה שוגרו מאות טילים לכיוון שלנו. אנשים היו בהיסטריה, כולם רצו, השוטרים נכנסו להיסטריה ופחד, לא היה אבא או אימא לאירוע, כל אחד רץ למקום אחר, שרר במקום בלבול וכאוס רציני.
"כולם היו בסערת רגשות," ממשיך טל, "אנשים לא ידעו לאן לרוץ, לאן לנסוע. גם לא היה צבע אדום. ירו טיל שנפל והצבע האדום ששמעו בסרטונים היה בעצם צעקה במיקרופון שמישהו צעק. הטירוף החל בשעה 06:25. ראינו מסביבנו אנשים בפאניקה, כל אחת ואחד עם 'סרט אחר בראש', מנסה להבין מה הכי נכון לעשות."
ב-07:10 – שמענו את הירייה הראשונה
"בזמן שהכנסנו הכול לאוטו בחנייה, נתקלנו בשתי חברות שלנו שקצת איבדו חוש כיוון, אז עזרנו להן לחפש את הרכבים ויצאנו לכביש 232. בדיעבד, הרגע הזה של חיפוש הרכב הציל אותנו, כי מי שיצא בזריזות חטף מכת אש. מצד שני ידענו שמי שהתעכב יותר מידי חטף מכת אש, נהרג או נחטף.
"מתוך המסיבה ניסו לצאת 3,000 רכבים שכולם יוצאים לכיוון אחד בכביש עפר. היה פקק מטורף, צוואר בקבוק, ואז בשעה 07:10 שמענו את הירייה הראשונה. אנשים צעקו 'מחבלים! מחבלים!'. חשבנו שאולי יש מחבל אחד שניים ושיהיה בסדר, כי יש פה בסיס צבאי (אוגדת עזה) ושנגמר הסיפור ונוסעים הבייתה… אבל אז היריות נמשכו והבנו שאלפי מחבלים באים לכיוון שלנו ורוצחים אנשים.
"כשהצלחנו לצאת כ-20 מטר מתוך השטח לכביש, התנועה האטה וראינו כ-100 מטר מאיתנו אמבולנס, אבל בתוך האמבולנס היו מחבלים טרוריסטים. שמענו צעקות 'צאו… צאו מהרכבים מפגיזים אותנו. צאו! רוצו… לברוח… להתחבא'. ימית באינסטינקט שלפה את הטלפונים כדי לתפוס את הילדים ואת התיק והתחלנו במנוסה."
הבנתם את גודל הזוועה?
"בשלב הראשון לא הבנו כלום, לקח כמה שניות עד שקלטנו שיורים עלינו מימין, משמאל ומהאוויר. ברגע הזה התחלנו ריצת אמוק בשדה החרוש הפתוח ואיתנו מאות אנשים, צעירים, חברים, כל אחד רץ לכיוון אחר. לאף אחד אין מושג מכלום, ואנחנו תוך כדי ריצה מדברים עם הבן שלנו שנמצא בצבא ומנסים לשלוח אהבה לכולם בבית ולהרגיע. רצנו ימית ואני יד ביד והיה גם רגע שאמרתי לה: 'לפחות נמות ביחד כמו שתמיד אמרנו'."
חיפשתם אנשים מכוחות הבטחון?
"כן, ציפינו שמישהו יגיע אבל לא היה שוטר אחד, לא היה חייל אחד בשטח. בזמן הריצה האינסופית שמענו והרגשנו כדורים שורקים לידנו ועדיין לא מגיעה עזרה. גם כשנסענו ברכב וראינו איש צבא עם נשק חששנו והיססנו כי הבנו שהם (המחבלים) גנבו מדים ורכבים צבאים. ככה מצאנו את עצמנו רצים בשטח בדילוגים; נכנסים לפרדס תפוזים, עוברים ללימונים וממשיכים לרוץ, לרוץ ולרוץ. עד שלפתע ימית קלטה אוטו קטן עם שלושה מקומות פנויים, וישר זינקה לתוכו, כשאני אחריה ואיתנו עוד שישה אנשים. הנהג פשוט לחץ על הגז גז וכולנו דוהרים."
הגעה לקיבוץ צאלים
על מה שראה טל בזמן הטבח הוא לא רוצה לדבר. זהו כנראה חלק שעדיין קשה לו לעלות שוב בתודעתו, או אולי רגע כזה שעולה כל הזמן, לכן לדבר עליו זה קשה מידי. אבל הוא כן ממשיך ומספר על ההישרדות הבלתי נתפסת, על ריצה של שלוש שעות בחום בלי מים, עד שהוא ואשתו הגיעו לקיבוץ צאלים.
"נסענו ונסענו על 150 קמ"ש עד שהגענו לקיבוץ רעים, כי היה לנו הגיוני ששם אולי יהיה בסדר," ממשיך טל, "אבל השער היה נעול ומאוד התלבטנו אם לרדת ולהיכנס לקיבוץ ושם יעזרו לנו. החלטנו שלא. בדיעבד הבנו שבדיוק באותו זמן מחבלים כבשו את הקיבוץ. רצנו שלוש שעות שהמטרה הייתה להגיע אל קיבוץ צאלים. השטח היה של תפוחי אדמה והיינו צמאים, מותשים. ירו עלינו כל הזמן ורצנו בזיגזגים עד שסוף סוף הגענו לקיבוץ צאלים – זה היה ב-10 ורבע בבוקר. הגענו לקיבוץ אנחנו ועוד כ-250 איש מהמסיבה.
"כשהגענו, תושבי הקיבוץ חשו לעזרתנו: קיבלנו אותנו בצורה טובה, ניסו להרגיע, בישלו לנו ודאגו לכל הצרכים שלנו. הקיבוץ קלט 300 שורדים. משם הייתי הראשון שם שפרסם רשימות בפייסבוק של כל שמות השורדים ופוסט עם אלפי נפגעים."
בזמן הריצה, מה אתם אומרים אחד לשני? מה עובר לכם בראש?
"בזמן הריצה היה פחד גדול לצד כעס, נזכרתי בסבא שלי, שורד שואה שאמר לי פעם ש'אין אלוהים'. אנשים היו בהלם, אף אחד לא הבין מה קורה. קיבלנו הודעות לוואטסאפים שחברים קבורים מתחת לגופות, שיש אנשים קבורים בתוך האדמה ואין איך לעזור, אין אף אחד שבא לעזור.
תוך כדי ריצה דיברנו עם הילדים והרגענו אותם. הבן הגדול בצבא, שירת בהנדסה קרבית, הוא היה טירון. הילדים דאגו מאד. היינו בהישרדות עד מוצאי שבת כשהגענו הבייתה. צוותו אותי ואת ימית לטרמפ שלקח אותנו לאמצע הדרך ואחד הלקוחות שלי, בחור בשם פיטר, אסף אותנו. לא דיברנו בזמן הנסיעה. הנסיעה הייתה שקטה. היה לנו מבט חלול בעיניים. גם אחרי שחזרנו לביתנו לא דיברנו כמעט. תקופה ארוכה לא היו שיחות, חודשיים אחר כך לא האזנו למוזיקה, לא עבדנו, חרב עולמינו. עד היום אנחנו חושבים שיום אחד נתעורר ונבין שהכול היה סיוט. רק חלום רע."
רק אחרי מאבק הגיעו עובדים סוציאליים
"לא ישנתי שנה ושבעה חודשים," מספר טל. "אני קם כל שעה בבהלה, מותש מהלילה. לא יכול לעבוד. היום אני עובד רק חצי יום ואין לי עובדים. בעסק אני לבד, אנשים בקושי באים ואני עייף. אף אחד לא עזר לנו מבחינת המועצה, אבל אחרי מלחמה אישית שלי ופוסט אחד שלי בפייסבוק – הגיעה עובדת סוציאלית מהמועצה.
"זה קשוח להיות שורד נובה ולהמשיך לטפל בעסק ולפרנס את המשפחה. המלחמה היא גם מול גופים סוציאליים במדינה. למשל, לא מזמן שלחו לי הודעה מביטוח לאומי שהורידו לי 30 אחוז מאחוזי הנכות שלי. אמרו לי בוועדה שזימנו אותי אליה שאני 'לבוש טוב ונראה טוב ולכן אני לא צריך את התמיכה'. זה 700 שקל פחות מהקצבה ועבורי זה משמעותי. אין הכרה בטראומה."
איך אתם מנסים לשקם את חייכם?
"אנחנו בטיפולים. אנחנו הולכים בכול יום לטיפול קונבנציונאלי שלא עוזר. הטיפולים האמיתיים הם באמצע השבוע, אבל כדי ללכת לטיפולים האלה אני צריך את הגב של המדינה, ואין שום תקווה או עזרה. חשבתי שעם הקצבה של הביטוח לאומי אוכל לסגור בשעות הטיפול את העסק, אבל זה לא עוזר, כי אין תמיכה. הלכנו לדברים שאנשים הציעו בהתנדבות, אבל מהמועצה או מהמדינה בקושי קיבלנו סיוע. מישהו אמר לי ש'צריך להתקדם' וכשאומרים לי את זה אני כועס, סוגר את העסק והולך למיטה. יש לי חבר בשם אלקנה בוחבוט, שנמצא בשבי חמאס כבר יותר מ-852 ימים, הוא היה שם מפיק והוא חבר שלי, אז איך אני יכול להתקדם?!"
ומה לגבי תמיכה מהקהילה, מהציבור? הרגשתם שמנסים לעזור לכם?
"אני חושב שבהתחלה אנשים היו ממש טובים, אבל עם הזמן זה מתמסמס. אני מדבר עם אומן טראנס שהוא גם לוחם בעזה ושנינו רואים שערבות הדדית זה משהו שדועך. הכול נהיה שגרה, שמים סמל של החטופים על פוסטרים רק כדי לצאת על ידי חובה. אנחנו מנסים לעשות הסברה, אבל זה הופך לשגרה, בסוף יגידו 'עוד אחד מת ועוד אחד מת בשבי החמאס' עד שזה יגמר והחטופים שנותרו לא יחזרו."
מה יכול לעזור לך בחיי היום יום?
"אני רוצה שיבואו אנשים לתמוך בבית הקפה, אני רוצה לעבוד ולתת שירות לאנשים. להכין קפה, להכין אוכל ונשנושים. בהתחלה היו מסות של אנשים שהגיעו וזה היה נהדר, אבל כל מה שהכנסתי לעסק הלך למיסים ולא הייתה עזרה."
מה השתנה לכם בתודעה מאז הטבח?
"אני מנסה לחיות את היום כאילו אין מחר. פשוט לחיות. אני עובד משבע בבוקר בשביל שיהיה לי משהו לקום עבורו ומסיים בארבע-חמש אחה"צ, ואז אי אפשר לדבר איתי יותר. אם תהיה תמיכה כלכלית של המדינה, אני אוכל לסגור את העסק לכמה שעות באמצע השבוע, כדי לטפל בנפש שלי ואז לעשות יותר. יש לי פה מקום גדול, בוסתן, תמיד הייתי פעיל, אבל מה-7 לאוקטובר אני אדם אחר, שונה. אבל בכל זאת מנסה להמשיך."
העתיד של 'קפה טל' בידיים שלכם
בית הקפה 'קפה טל' נפתח לפני 13 שנים במושב אורה שבהרי ירושלים, ונמצא בתוך בוסתן פורח עם 70 עצי פרי, פינות זולה, שולחנות קק"ל, שולחנות אבירים לפגישות, פינות מנוחה ובר. "התפריט כולל כריכים, 'שקשושית', סלטים, מרק קובה סלק עם גבינות, ג'חנון שמכינה ימית, קובנה מתוק/ מלוח, וכל סוגי הקפה שיש באיכות טובה ומתוצרת ישראלית.
אנשים שמגיעים לקפה טל במושב אורה מספרים כי מדובר בפנינה אמיתית. מקום לארוחה קלה בהרי ירושלים מעוצב באווירה כפרית שמתאימה גם למטיילים וגם למקומיים. בבקשה הגיעו לקפה, עיזרו לטל וימית להמשיך להגיש אוכל ושתייה והמשיכו את הערבות ההדדית."
'קפה טל' במושב אורה, א'-ה' 7:30 -17:00, שישי עד 15:00
*יש להתעדכן ברשתות החברתיות לפני שמגיעים כדי לוודא שהמקום פתוח.
