יצירותיהם של אומני משפחת אבו-שקרה מאום אל-פחם – שלושת האחים: ווליד, סעיד ופריד, בן דודם עאסם ואחיינו כרים, מוצגות עתה בתערוכה "רוח האדם, רוח המקום, אומני משפחת אבו שקרה בעין- חרוד"
את אומני משפחת אבו-שקרה ניתן לראות כחלק מחיל חלוץ שסיקל את אבני הנגף וסלל את הדרך עבור הדורות הבאים של אומנים ישראלים-פלסטינים למרכז הזירה של האומנות הישראלית.
על התנאים בהם ווליד (2019-1946) החל את דרכו האומנותית כותבים אוצרי התערוכה, גליה בר אור וחוסני אלח'טיב שחאדה: "… אום אל-פחם של שנות ה-60 – עת יצא ווליד אבו-שקרה, המבוגר באמני המשפחה, ללימודי אמנות – התמודדה עדיין עם טלטלת האובדן והפליטות של 1948, עם פצעי העקירה והגלות. באום אל-פחם של אותן שנים, עד 1966, שרר עדיין ממשל צבאי על השלכותיו הדכאניות." (קטלוג התערוכה, עמ' 14; אירוע השקת הקטלוג יחול ב- 25.12).
בחלל התצוגה שהוקצה לעבודותיו של ווליד מוצגות סדרות מציוריו ומתחריטיו (תחריט יבש ואקווטינטה). סדרת ציורי האקריליק של ווליד שצוירו בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת, ניחנו בצבעוניות עזה וכהה ובסגנון המופשט הגיאומטרי. בציורים הללו ווליד מתרגם חללים ומרחבים אדריכליים ודגמים של עיטורים איסלמיים לכדי ציור מופשט ושטוח בעל קומפוזיציה סדורה והרמונית. בסדרת התחריט היבש מאמצע שנות ה-80 חוזר מראהו של עץ זית הניצב בודד בשדות א-נסב. נדמה שעץ הזית בתחריטיו של ווליד, המתואר בסגנון נטורליסטי, דקדקני ופרטני, מהווה, מעבר להנצחת נוף ילדותו שנהרס עקב בנייה מואצת ולהיותו סמל לאומי, מעין תחליף ל"דיוקן עצמי" ומוקד להשלכה של הלכי רוח ותחושות: פעם עץ הזית מתואר במלוא הדרו, ניצב איתן על גזעו הרחב ותפארת נופו ועלוותו, ופעם הוא גזע עץ גדוע. בתחריט נוסף, על רקע שורה אופקית של עצי זית מרוחקים, מוטל על הקרקע עץ זית עתיק כששורשיו העקורים חשופים וגזעו הרחב כרות.
"ערבי טוב"
כמו מתוך חלום בלהות מסויט מגיחים מתוך סדרת רישומיו של סעיד (66), מי שהקים ביחד עם אחיו פריד את הגלריה באום אל-פחם ומי שמנהלה, צבועים טורפים ומאיימים, פעורי לוע וחשופי מלתעות. תוקפנותם ואלימותם המתפרצת מתגלמת גם בתיאורם בקווי פחם שחורים משחור, בעלי תנופה ועוצמה הרוויה עד גדותיה באקספרסיביות; צבועים התחומים בכתמים שחורים המתמזגים לעיתים בקווי מתארם. לצד סדרת הצבועים המשובחת, מוצגת סדרה נוספת של ציורים על נייר המתמקדת בנשות המשפחה ובשכנות מאום אל-פחם; סדרה השונה מאוד במזגה ובהלך רוחה מקודמתה. בציורים הללו הנשים מתוארות כפסיביות – ישובות, מבטן נע בין אינטרוספקציה לבין בהייה בחלל, וכפות ידיהן שלובות או המונחות ברכות זו על גבי משניה. הכתמים המעוגלים בגווני החום, כחול ואדום המעטרים את המטפחות שלראשן ואת שמלותיהן הרחבות והרפויות, מדגישים את רכותן.
תערוכתו של פריד (59), אומן רב תחומי, אוצר ומורה במכון לאמנות במכללת אורנים, היא העדכנית ובעלת המסר הפוליטי הישיר והגלוי ביותר מבין אלה של אומני משפחת אבו-שקרה. במערך של גריד מציג פריד תצלומים דיגיטליים של בולי דואר ישראליים ישנים, כדוגמת הבול הנושא את הכיתוב "וגר זאב עם כבש" ולצידו רישום הממחיש את החזון האוטופי הלז, או בול המוקדש ל"כ"ה שנה לישובי חומה ומגדל". על הבולים הללו הטביע פריד חותמות פיקטיביות כשאחת מהן נושאת את הכיתוב "ערבי טוב". על עבודה זו אוצר התערוכה, חוסני אלח'טיב שחאדה כותב, בין היתר: "המסר של הבולים קשור לשכתוב ההיסטוריה של המדינה מנקודת המבט של המנצחים. נקודת מבט זו מוארת בשימוש שעושה בה האמן הפלסטיני, יליד אום אל-פחם, שבא לספר דרכם סיפור אחר מנקודת מבט אחרת, של אלה שנוצחו במלחמה ואיבדו את המולדת." (מתוך קטלוג התערוכה, עמ' 172). לצד עבודות וציורים רבים נוספים משל פריד, מוצגת עוד בתערוכתו סדרה הנענית לחוש האסתטי של הצופה והמשלבת בין תחריט, רקמה של דגמים השואבים השראה מהרקמה הפלסטינית, וחירור עדין של הנייר המתלכד לדגמים של פרחים; חירור המחספס את פני השטח החלקים של הנייר והמעניק לדגמי הפרחים נפח.
צבר בעציץ
בתערוכתו של עאסם (1990-1961, נפטר בגיל 29 ממחלת הסרטן) מוצגים לצד רישומי הכנה גם ציורים של שיח הצבר המזוהים עמו יותר מכל יתר ציוריו. את נסיקתו בסוף שנות ה-80 בשדה האומנות הישראלי, ניתן ליחס לכשרונו אך בה במידה גם לרוח הזמן. בשנות ה-80 משביה של הרוח הפוסט מודרנית הורגשו בשדה האומנות הישראלי וספקו רוח גבית גם לעלייתה של הגישה הפוסט-ציונית ולזו של ה"פוליטיקה של זהויות".
הצבר, סמלו הלאומי של הפלסטיני והכינוי שהוענק לצאצאי החלוצים ולילידי הארץ, מתואר בציוריו של עאסם כשהוא שתול בעציץ או בקופסת שימורים הממוקמים על אדן החלון בדירתו בתל אביב, אליה עבר בשנת 1982 לצורך לימודיו בבית הספר לאומנות קלישר. חוסני אלח'טיב שחאדה מתייחס לפרשנויות שניתנו על ידי מבקרים ישראלים לסדרת ציורי הצבר של עאסם וכותב, בין היתר: "…מבקרים אלה מתייחסים אל מעמדו ואל מפעל חייו האמנותי במבט חד-ממדי, המסתכם בהעברת צמח הצבר על-ידי האמן אל מצע הבד… כביטוי של זהות קרועה ומדממת… המתנדנדת בין זו הישראלית לזו הפלסטינית. בנוסף, בפרשנות שלהם, צמח הצבר הוא ביטוי לעקירת הפלסטיני משורשיו והעברתו ממקומו הטבעי המחובר לקרקע אל מקום זר, בתוך עציץ, בלי קשר לטבע הפלסטיני." ("זכרון המקום, זכרון הגוף", קטלוג התערוכה, עמ' 196). אלח'טיב שחאדה אינו מבטל את הפרשנות הנ"ל, אף שהוא סבור שהיא "משרתת את הזרם האינטלקטואלי הרווח בשדה האמנות הישראלית, שכן כך אפשר לנכסה לאמנות הרוב, ואפשר גם להתמודד מולה ולהכיל את אמנות המיעוטים מנקודת מבט זו". בניגוד לפרשניות של המבקרים הישראלים, אלחט'יב שחאדה מפנה את הזרקור לזיקה ההדוקה הקיימת בין הטבע של אום אל-פחם בו גדל עאסם כילד לבין ההיבט הצורני בציוריו כדוגמת השימוש בצבעים קודרים ו"טקסטורה גסה של שכבות צבע…" (הציטטות מתוך קטלוג התערוכה, עמ' 196).
כרים (40) הוא האומן הצעיר ביותר והאוטודידקט מקרב אומני משפחת אבו-שקרה. ציוריו המוצגים בתערוכה מצביעים על אומן הנע ונד בקלילות בין סגנונות והשפעות, מחפש ותר אחר כתב יד וחתימה אישית וייחודית. באחד משני החללים המוקדשים לציוריו, מוצגים ציורי דיוקנאות, מרביתם ניתנים לזיהוי כ"דיוקן-עצמי". במרבית הדיוקנאות תנוחת הראש ומבט העיניים מופנים ישירות אל עבר הצופה. בחלק מהדיוקנאות כרים ממזג בין ציור פיגורטיבי למופשט או באופן פרדוקסלי ומתוחכם הוא מערפל וממסך את תווי פניו של הדיוקן, את הבעתו והלך רוחו. באופן זה כרים חותר תחת מסורת ארוכת שנים של ציורי דיוקן-עצמי. בציורים נוספים הדיוקן מוצב על רקע תיאור סכמטי-דקורטיבי של דגים וציפורים השלובים זה בזה. בשני ציורים אחרים, שניתן לראותם כמעין מחווה והנכחת יצירתו ורוחו של הנעדר עאסם, הוא משלב בפני הדיוקן את שיח הצבר, בעוד שאת הדיוקן השני הוא "שותל" וממקמו בתוך עציץ.
בסדרת ציורים נוספת, כרים משחרר עצמו מכבלי הנאמנות למראה העיניים, נותן דרור לדמיונו ומאמץ את סגנון הציור של ילדים. על בדי הציור שלו הרוויים בצבעוניות עזה, קורנת ושופעת חיוניות, מצטופפים יחדיו דמויות של ילדים ומבוגרים, בעלי חיים דמיוניים למחצה, שיחים, עצים וצמחי צבר, המתלכדים כולם לכדי מראה שוקק חיים.
התערוכה ובפרט קטלוג התערוכה פרי עבודת המחקר המקיפה והמעמיקה של אוצרי התערוכה, מהווים פרק חשוב המשלים את החסר בתולדות האמנות הישראלית -פלסטינית.
"רוח האדם, רוח המקום, אמני משפחת אבו-שקרה בעין-חרוד", אוצרים: גליה בר אור וחוסני אלח'טיב שחאדה, משכן לאמנות עין-חרוד, עד- 13.5.2023
