הדי מעדיף אווירה אנושית חמה ברחוב על פני לבביות מעושה בבניין של טייקון
המילון האינטרנטי של גוגל מגדיר "קוריוז" כ"אירוע מבדח, אירוע משעשע".
במוסף יום שישי של עיתון "הארץ" יש מדור שבו מופיעות כתבות ישנות מכל שנות קיומו של העיתון, כתבות שיש בהן אלמנט של קוריוז. רוצה לומר – הן נראות משעשעות או מבדחות למי שקורא אותן בעיניים של בן-זמננו, בעיניים של היום.
וכך, ביום שישי לפני מספר שבועות, הופיע בין שאר הקטעים קטע שלא צוין מקורו, אבל נכתב עליו שהופיע בעיתון בשנת 1959, ובו מצוטטים הדברים הבאים:
"באמת איני יודע, מה טעם אומרים שניו-יורק טובה מתל-אביב. אינני מדבר על הגודל, כי לא הכמות עיקר. מה שנוגע לאיכות, עוד לא מצאתי דבר שיעיד לטובתה של ניו-יורק. ניקח, למשל, את שילוט הרחובות. מלבד שכונה קטנה ועתיקה, מסומנים כל רחובות מנהטן במספרים, כגון "רחוב 113", או "שדרה מס' 2". הרי זה בדיוק כמו ביפו! גם שם אי אפשר למצוא כתובת בלי לוח לוגריתמים. איך אפשר להשוות את זה לשמות הליריים, מלאי החן, כמו "רחוב בוגרשוב", או "שדרות תרס"ט"?
את הכיכר הכי מרכזית הם קוראים בשמו של עיתון – "כיכר הטיימס"… מה הייתם אומרים אילו קראו לכיכר דיזנגוף בשם "כיכר ידיעות אחרונות"?!
ניו-יורק היא תל-אביב-וואנאבי
אכן, גם אני מצאתי בקטע הנ"ל קוריוז, עניין מבדח, אבל לא זה שאליו התכוונו מי שהציגו את הקטע הבא-בימים הזה בעיתון. עבורי, העניין המשעשע הוא שבבסיסו של דבר, מבטא הקטע הנ"ל דברים דומים שאני חושב, ושאמרתי לא פעם מאז שביקרתי פעמיים בניו-יורק, ושאותם גם כתבתי בפוסטים שהעליתי בפייסבוק.
כמו זה, לדוגמה, אחרי ביקור ראשון בניו-יורק:
ניו-יורק היא תל-אביב-וואנאבי. (wannabe בתרגום – רוצה להיות/מנסה להיות תל-אביב).
או הפוסט הבא, אחרי ביקור שני בניו-יורק:
ניו-יורק היא עיר שמנסה להיות תל-אביב, אבל לא הולך לה, כי האמריקאים דפוקים.
טוב, אפשר לחלוק עלי במה שכתבתי במשפט האחרון ולטעון שהגזמתי ושהאמריקאים ככלל אינם דפוקים – טענה לגיטימית, הגם שאינני מסכים איתה – אבל מטבע הדברים ברור שמה שבאמת ניסיתי לומר כאן, על דרך ההגזמה הצינית או הסרקסטית הוא, שלתל-אביב יש יתרון ברור על פני ניו-יורק, ושעל כן יש לה את התכונות הטובות שניתן למצוא בניו-יורק ואין לה את התכונה העיקרית הגרועה שיש בעיר האמריקאית וזו היא:
ניו-יורק מאוכלסת באמריקאים.
תל-אביב, לעומתה, מאוכלסת בישראלים מהזן החילוני ברובו, הרציונלי, הקוסמופוליטי בגישתו והאוהב חיים.
בהכללה גסה, אולי, אבל עדיין אמיתי.
הרחוב גדול עליו
כשמנסים להגדיר מה גורם לאנשים להרגיש בנוח בעיר כלשהי, מזהים מיד את מה שהאדריכלית אסתר זנדברג קראה במאמריה על אדריכלות ועיור במדורה בעיתון הארץ לפני שנים – "המרקם העירוני".
המרקם העירוני הוא אותו שילוב נכון בין חנויות ובתי-מסחר, קיוסקים וחנויות מזון, בתי קפה ומסעדות, המשתלבים זה בזה משני צידי הרחוב בחזית הבתים, שהם בתי מגורים המכילים אנשים שחיים את חיי היומיום שלהם באותו רחוב. העסקים והחנויות משתלבים בקומה הראשונה של הבניין הפונה לרחוב, כמו שניתן לראות ברחובות אלנבי, דיזנגוף, אבן-גבירול ובן-יהודה בתל-אביב, למשל.
ככל שהרחוב מתרחב והמדרכות מתרחקות זו מזו, מתחיל האזרח או התושב המהלך בהן להרגיש שהרחוב נעשה גדול עליו, לעתים קרובות מבלי שיידע לתת לעצמו הסבר מה מעורר בו תחושה של אי-נוחות.
אם התהלכתם פעם בשדרות שאנז אליזה בפאריז, יכולתם להרגיש עד כמה הרחוב מקטין אתכם למרות שבכל צד שלו מתקיים המרקם העירוני הנכון והראוי. כך גם בשדרות וברחובות הרחבים של ניו-יורק.
מה שמחליש במידה מסוימת את אפקט אי-הנוחות של רוחב הכביש, במקרה של ניו-יורק, הוא גובהם של הבניינים, גורדי-השחקים.
להרגיש קטן מול הקפיטליזם
בתקופה הגותית התפתחה האדריכלות בבניה בבטון, שנלמדה מהמורשת הרומית, ונוצרו לכנסיות הנוצריות, לקתדרלות, תמיכות שנקראו "כנפיים דואות" או "תמיכות דואות". התמיכות הדואות היו תמיכות חיצוניות עדינות למראה, יחסית, שהוסיפו עוד תמיכה צדדית למבנה ואיפשרו לעלות עם הקימרונות של התקרה של הקתדרלה לגובה רב, מה שאיפשר לבנות כנסיות הרבה יותר גבוהות מאשר בתקופה האדריכלית שקדמה לה, התקופה הרומנסקית.
התוצאה מהתפתחות התמיכות הדואות הללו הייתה שבתקופה הגותית נבנו קתדרלות עם חללים עצומים שנוצרו מהמרחק שבין הקירות ומהגובה שבו עמדה תלויה כיפת הקתדרלה. החלל העצום הזה מטרתו הייתה אחת – לגרום לאדם הנכנס אל חלל הקתדרלה להרגיש קטן.
האדם הנכנס לקתדרלה אמור היה להרגיש קטן מול האלוהים, שהקתדרלה ייצגה אותו בעולם הזה, וגם קטן מול מוסד הכנסייה עצמו, קטן ליד הארכיבישוף והקרדינל וממלא המקום של אלוהים – האפיפיור.
ואיך זה מתקשר לניו-יורק?
כי כשהגעתי בפעם הראשונה למנהטן ועמדתי מול בנייניה הגבוהים, ונכנסתי לאולמות הכניסה של הטראמפ-טאוור, הרוקפלר בילדינג, בניין קרייזלר והאמפייר-סטייט בילדינג, ברור היה לי ששב והתעורר לחיים באמריקה המוטיב הישן של הקתדרלה הקתולית. הבניין הענק, מעבר לעניין הפונקציונלי שיש בו, מבהיר לאזרח העומד מול הבניין או נכנס אל תוכו את מה שהבהירה הקתדרלה הנוצרית למאמיניה – את קטנותו של היחיד. של האזרח הבודד.
קטן מול האומה, קטן מול כוחות הכלכלה, וקטן מול הטייקון או החברה שבנו את הבניין.
ואם גודלם של הבניינים גרם לי תחושה לא נוחה, האדיבות האמריקאית הגבירה את התחושה הזו פי כמה.
האדיבות האמריקאית היא עניין ידוע, ואני כשנכנסתי לחנות כלשהי ופגשתי בחיוך הרחב ובקריאה הלבבית: "האלו! ומה שלומך היום?!" נהגתי להתכווץ תמיד, בעיקר מהמילה "היום", שהרי לא ראו אותי בחנות מעולם ביום אחר, וגם ברור היה שלא יראו אותי עוד, אבל הלבביות המעושה הזו היא "מצוות אנשים מלומדה", כדברי הנביא ישעיהו, כלומר – משהו שעושים או אומרים אותו כהרגל וללא כוונה אמיתית מאחוריו.
הגם שבמקרה האמריקאי יש כוונה אמיתית במצוות האנשים המלומדה הזו – להביא את הלקוח להוציא מכספו בחנות.
שזה לגיטימי.
אבל יש מצבים שבהם אתה חש שכל החברה נעה ופועלת סביב המוטיב המרכזי הזה – מעל המוכר יש מנהל חנות שמצפה ממנו למכור, ומעל למנהל החנות יש בעלים של העסק, וכולם צריכים להוציא כסף מכולם, כי זה ייעודה של החברה הקפיטליסטית, זה ייעוד קיומה.
וב-30 השנים האחרונות החברה הישראלית נעשתה כמוה – קפיטליסטית חזירית יותר ויותר, מיום ליום.
ועדיין אתה יכול להיכנס לחנות בתל-אביב ולפצוח בשיחה עם המוכר או הבעלים גם כשהוא יודע שאין בכוונתך לקנות, ולשבת בבית-קפה או מסעדה עממית ולהרגיש בין החבר'ה, ולהרגיש שיחסים בין אנשים אינם מסתכמים בעניינים של תן וקח בלבד, אלא הם עדיין חלק מזרימה טבעית.
ואת הזרימה הטבעית, החמה הזו, לא מצאתי בניו-יורק, ולא במדינות ניו-אינגלנד, שהם החלק הצפון-מזרחי של ארצות-הברית.
ביפו, לעומת זאת, בה התגוררתי בשנה האחרונה, מצאתי עצמי מוקף בה – מוקף בחום אנושי.
וכך אני רואה גם את תל-אביב בכללותה: עיר עם מרקם עירוני תוסס, מגוון של אוכלוסייה, במיוחד צעירה, עיר חילונית, רציונלית, עם עושר קולינרי מרהיב ומלאה בחיי תרבות, ובניגוד לניו-יורק – עיר עם אווירה אנושית חמה.
אבל אולי זה רק אני.
