תמיכה מורלית בעוטף

מאז שבוע לאחר ה-7 באוקטובר העברתי את זמני בין מוקד הרווחה באופקים,

לחליבה בקבוץ נירים, ועזרה בנתיב העשרה. עם זאת, על מנת שלא ימאסו בי מארחיי, חילקתי את זמני שבוע/שבוע (שבוע בעוטף ושבוע בבית…) תוך גיוון בין כל אלה.

אני מכיר בעובדה כי לא אוּכל לפוגג את משבר האמון בהגנה שמעניקה המדינה לאזרחיה, אבל אוכל לחלוק איתם את הנשיאה בנטל קיום השגרה והבנייה מחדש.

 את מי פגשתי שם: מתנדבים מכל הארץ, ישראלים וישראלים-לשעבר שהגיעו    

מחו"ל. טווח הגילאים עצום, ביניהם צעירים חסונים קלי רגליים וגמישי-גב, ומתבגרים שצלעו במגפיים תוך נשיכת שפתיים, צעירות נמרצות עם כסופות שיער; עירונים, עצמאים, אנשי הייטק, סטודנטים. וטרינר צעיר, עירוני בוגר בי"ס חקלאי מלפני 30 שנה, בעל חברה החי בסין, שני רפתנים ברי סמכא. ישראלי שחי בארה"ב כבר 40 שנה. רפתן מושבניק בפנסיה; צעירים שלא גויסו למילואים והגיעו חדורי רוח עשייה. שומרי/ות שבת (שחלבו ברפת של "השומר הצעיר"…).

בנתיב העשרה

 חיילים שומרים בשער היישוב. באזור החממות הנרחב של המושב, הקולות הרמים היחידים הנשמעים הם של להקות הכֵּרְוונים (עופות בר מקומיים) שמנהלים וויכוחים מוסיקליים ערים. כמעט ואין פעילות בחממות, שברגיל הומי פעילות של מגדלי ירקות, צמחי נוי, ועוד.

הלב כואב למראה חממות עמוסות שולחנות עציצים פורחים באשכולות כבדים בשלל צבעים, המעידים כי זמנם עבר, בטל מועד שילוחם, והמגדל איבד את השקעתו, לא יוכל עוד למכרם, ואחרות – ריקות ושוממות מעבודה.

משק גילר – מגדלי זרעי ירקות ודיר כבשים, עזים לחלב וייצור גבינות. איל גילר המושבניק כמעט בודד במושב. מגדל זרעי ירקות, זו העונה להכנת העונה הבאה. התאילנדים עזבו. המתנדבים מגיעים להכנת החממות, ואלה מוצאים עצמם עושים מלאכת תאילנדים.

ועם שני התאילנדים ששבו לעבודה, מצאתי עצמי גם בעמדת תאילנדי-של-תאילנדי.

המתנדבים מגיעים בדרך קשרי חברוּת, מהשנים בהייטק, מהעבר המשותף בצבא. בהם מנהל חברת הייטק מהמרכז עם רעייתו, מתכנתים ששערם בין אפור לצחור, כפופים על ברכיהם ושקועים בעקירת שתילים וגירוף שאריות פרי מהעונה שעברה למניעת ספיח. חלבו עזים, פינו זבל מהדיר, טרחו על ניקיונות.

בהפסקות קפה/ארוחת בוקר מעלים זיכרונות מהצבא, מהשנים המשותפות בהייטק. בדיחות ופוליטיקה וביטחון… ובעיקר בילוי עם מי שבלעדיהם היה החקלאי הבודד מדבר עם העשבים והעיזים.

ויש חברים שהגיעו עם כל הפרודוקטים ואחר יום עבודה מכינים "על האש" ומרוממים את האווירה.

קיבוץ נירים

לחליבות ברפת – מתנדבים הגיעו לשבוע ימים, לשתי חליבות ביום, מגורים "בתנאי

פנימיה", אבל עם רוח נכונה. ביצעו כל עבודה.

ארוחות הבוקר והערב משותפות, וחברי כיתת הכוננות בקיבוץ טורחים "לתחזק" את המתנדבים פעם-פעמיים בשבוע בקולינריה משובחת ממיטב תרבות השולחן הדרום אמריקאית שביישובי הדרום. שני המנהלים מנירים חולקים בניהול שבוע/שבוע, משפחותיהם לא בקיבוץ, כשבקיבוץ רק חברי כיתת הכוננות ועוד נוכחות בודדים.

הפרות דווקא משתפות פעולה בביצועים משתפרים והולכים. המזריע והווטרינר משרתים בנאמנות מרשימה.

תנאי הביטחון בישובים השתפרו מאד עם הזמן. בשבועות הראשונים, נשמעו   

 אתראות מספר פעמים ביממה. כשעומדות לרשותך 15 שניות בטרם נחתה הפצמ"ר בקרבת מקום… סוללות התותחים ישבו על גדר היישוב, ירו "בצרורות" יומם וליל. מסק"רים ירו מעל לראש, ועשן שחור מעל עזה הסתיר את עין השמש.

המיגוניות הבודדות היו לרוב מרוחקות מהישג ריצה. עם הזמן התווספו מיגוניות לצידי החממות וליד סככות הרפת.

מה שעבד מתחילה ברמה של 7 כוכבים, היתה הגסטרו-לוגיסטיקה. נדחפו כמויות

מזון באיכות מעולה ע"י גופי התנדבות שלא נראו בשום מקום מעולם.

עוטף ישראל: עוטף הצפון ועוטף הדרום, הערים וההתיישבות החקלאית והכפרית,

עוטפות את מדינת ישראל. לא את עזה ולא את הלבנון. ואם לא ישובו אלה לפרוח, אין כל ערך לכל המדינה שביניהם.

ומכאן, היד החופשית שתושבי העוטף מעניקים לממשלה, בהכרזות ראשי השלטון

המקומי, לנהל את המלחמה לאורך זמן בלתי מוגבל עד להשגת המטרות – משחקת לידי הממשלה כנגדם (כנגד תושבי העוטף). עליהם להציב לממשלה תאריך יעד אולטימטיבי לחזרה לבתיהם, ולתבוע מהממשלה את הפתרון.

חברים שואלים אותי "למה אתה שם, מה אתה עושה שם?"    

ובכן, היישובים ריקים. חקלאים בודדים מחזיקים בשיניהם את המשק, ביישובים נעדרי שירותים בסיסיים. ובעיקר, האנשים שם בודדים, ללא משפחה, ועם חברים ספורים בלבד, אם בכלל, ביישוביהם. הם מתקשים לחוש את המדינה אחריהם.

כך, בראש וראשונה, התרומה העיקרית לדעתי, היא התמיכה המורלית בחקלאים הנוכחים במשקים והפגת הבדידות, שותפות גורל, ותחושת אמון והכרה בהם.