במלחמת העצמאות היה קיבוץ מענית נתון להתקפות קשות. באחד הקרבות העזים, ב-18 ביולי 1948 ,נחלצו כיתות מיישובי הסביבה לעזרת המשק. הכיתה של משמרות נלכדה באש תופת בשדה הקרב ומפקדה, מיכאל אטינגוף, סבא שלי, חיפה בגופו הפצוע על לוחמיו הנסוגים שהושארו בשטח. נסיבות מותו נותרו עלומות. האם מת בשדה הקרב או עונה ונרצח? האם נישאה גופתו בחוצות באקה אל גרביה? רק כעבור שנה נמצאה הגופה בבאר עזובה באזור הכפר וזוהתה בדרך הכי קיבוצניקית שיש
אביהו אתגר (משמרות) היה בן 7 כאשר אביו, מיכאל אטינגוף, נפל בקרב שהתחולל בגזרת מענית במלחמת השחרור. אחותו, רבקהל'ה (אימא שלי. ע"ס), הייתה תינוקת בת שנה. הם היו מהילדים הישראלים הראשונים שחוו את השכול וגדלו בצילו. צילה, אלמנתו, הייתה בת 26 כאשר נהרג. מיכאל נולד בנובמבר 1927 בעיר דוינסק בלטביה למשפחה שומרת מסורת. הוריו, זלמן ורבקה, הביאו לעולם שלושה בנים ושתי בנות (אחיות פרידה ובבה התיישבו בקבוצת כנרת). הוא למד בבית ספר עברי בעיר ובגיל צעיר הצטרף לתנועה הציונית "גורדוניה". למשמרות הגיע במרץ 1938 ועבד בפלחה. לאחר שנה הצטרפה אליו צילה קורשין, שאיתה התחתן בשביל אישור עלייה עוד בלטביה, והם הקימו בית בקיבוץ. בארץ גויס להגנה והשתתף בכל פעולות הביטחון של קבוצת משמרות ואבטחת היישובים של נפת השומרון. חבריו, שכינו אותו מיכל'ה, העידו כי היו לו תכונות של איש משק מסור ומפקד שהצטיין בהתמצאות ובשליטה עצמית ושימש דוגמה לפקודיו. בכתבה שפורסמה ב"דפי מנשה" (יוני, 1997) הביא רפי ניב את סיפור נפילתו.
משק תחת התקפה
במלחמת העצמאות היה קיבוץ מענית נתון להתקפות קשות כנקודה הצפונית ביותר במזרח השרון הצפוני, לרגלי הרי שומרון. שינוי לטובה חל כשעלה בידי כוחות ההגנה להתבסס במצודת המשטרה של כרכור הסמוכה ובשדה התעופה בעין שמר, שנתפס מיד לאחר הפינוי הבריטי ב-25 באפריל וכביש טול כרם-ואדי ערה נחסם לתחבורה ערבית. בתיווך האו"ם נקבעה הפסקת אש ב-11 ביוני 48 'אבל גם אחריה, בימי ההפוגה הראשונה, לא ידע המשק מנוח. הערבים נהגו לתקוף את העובדים בשדות ולירות לעבר בתי המשק. ב-11 ביולי 48 ,'בעיצומו של יום עבודה רגיל בשדות, פתח האויב בהפגזה עזה של תותחים על מענית. מאות פגזים נפלו בשטח המשק ובקרבתו וגרמו נזק רב. כיתות מיישובי הסביבה, בין השאר ממשמרות, עין שמר, גן שמואל, כרכור ופרדס חנה נחלצו לעזרת יישובי הקו – מענית וברקאי. על מענית לחצה חטיבה של הצבא העיראקי שהגיעה לאזור, תפסה עמדות על הקו ואילצה את הפיקוד לבנות קו הגנה. ב-18 ביולי, בארבע לפנות בוקר, החל קרב עז וכוחות האויב הגיעו עד סמוך לגדר המשק. בעזרת תגבורת מחטיבת אלכסנדרוני שהוחשה למקום, נהדף האויב. בזמן ההפוגה הראשונה הוחלט לגייס כוחות לכיבוש גבעה ששלטה על מענית ועל חלק מהגבעות שמסביב, כדי לשחרר את הלחץ על הקיבוץ. שש כיתות הוזעקו לעזרה לכיבוש הגבעה והכיתה של אטינגוף, שמנתה 10 אנשים, יצאה בשעת בוקר מוקדמת.
גרסאות שונות
כיתתו של אטינגוף חיכתה בשטח, קרוב מאוד לאויב, להוראות כלשהן אבל הם לא שמעו כלום מהפיקוד. "אחרי הצוהריים" סיפר שמואל, חבר כיתה אחר, "כאשר שוב נקפו השעות זו אחר זו, הרגשנו שממתקיפים הפכנו למותקפים. מיכאל שקל את המצב. פעם, פעמיים ושלוש פעמים, פנה לפיקוד להבהרת המצב, שינוי עמדות. כמעט שלא נענה, כי הקשר בינינו לבין המחלקה כולה היה רופף מאוד וכמעט נותק. באותו קרב היו בשורותינו עוד כמה ליקויים קשים אשר בגללם הופתענו על ידי האויב בצורה כל כך פתאומית, עד אשר כמעט ולא הספקנו לסגת. בנסיגה זאת נפל מיכאל היקר בצורה מקרית ביותר, כמה רגעים אחרי שנתן את פקודת הנסיגה". "ראינו תמונה מדהימה" כתב דב פרייברג בספרו "להיות כאחד האדם", "במדרון שלפנינו זחלו לעברנו עשרות ערבים. רבים מהם היו במרחק של פחות מחמישים מטר מאתנו ואז קמו המוני הערבים על רגליהם והסתערו עלינו בצעקות. ראיתי מולי את פניהם הכהות, את מבטיהם הפראיים ושמעתי את מיכל'ה צועק: 'לסגת! לברוח! אני אחפה עליכם!'". אותו רגע נותק פרייברג מאטינגוף ומהכיתה שהתפזרה תוך כדי ריצה. פרייברג הגיע לבדו לגדר של עין שמר וניצל. אז התברר לו כי אטינגוף חיפה על נסיגתם ובלם את האויב לזמן מה, ואפשר להם להימלט. "ידענו שהוא נפצע קשה" סיפר דוד חגי, חבר משמרות, על נסיבות נפילתו של אטינגוף 20 שנה לאחר מכן. "חבריו נשאוהו על גבם עד שפקד עליהם לעזבו, בראותו את הסכנה הנשקפת להם או מתוך חוסר יכולת לסבול את הכאבים". "הנסיבות עטופות הסוד ואי ידיעת רגעיו האחרונים", סיפר חברו שלמה, "הביאו לנצנוץ מחשבה עמוק בלב, בפינה חבויה: אולי חי? אולי בשבי?". מכיוון שמיכאל נתן לחייליו פקודה להשאירו בשטח נוצרו גרסאות שונות על נסיבות מותו. שנה אחרי הקרב הוא נמצא בתחתית באר על ידי חברו ישראל לויט שהבין כי מדובר בו על פי מספר המכבסה שהיה על הבגד שנמצא במקום.
לא היו מוכנים לדבר
תחקיר שערך אביהו אתגר העלה שאביו כנראה עונה ונרצח. הדבר לא מסופר ולא מתועד בשום מקום. מה שמתועד הוא שגופתו נמצאה, כאמור, בתחתית של באר שנה לאחר הקרב, לפי עדות אחד הערבים, אבל לא ידוע כיצד הובא לשם. "הגרסה שלי אומרת שאבי נפצע בשדה הקרב ולא נהרג במקום" אומר אביהו, "ידוע שגופתו נישאה בחוצות באקה אל גרביה. את זה יודעים הרבה אנשים. מה שלא יודעים זה שלאחר שנתפס פצוע הוא נלקח לטול כרם שם עונה ונרצח". יש לציין שזאת אינה גרסה רשמית כי אין כזאת. הנושא לא נחקר מעולם. "במסגרת תפקידי" מספר אביהו, "היו לי קשרים עם ערבים תושבי הסביבה. עד היום הם לא מדברים על זה אבל הם יודעים. היו לי מספר מפגשים עם אנשים ובכל פעם ששאלתי בישירות, הייתה מבוכה". מתי נערכו מפגשים כאלה? "מפגש אחד היה אחרי מלחמת ששת הימים. חיפשתי זרעי תפוחי אדמה. הגעתי לכפר ושמו שוייקה. מצאתי שק זרעים, נכנסתי ודפקתי בדלת. שאלתי אם השק למכירה. האיש מעבר לדלת שאל אותי מהיכן אני. כשאמרתי שאני ממשמרות הוא אמר שימכור לי בתנאי שיגיע אליי לקיבוץ. התברר שלפני מלחמת השחרור הוא מכר לחבר משמרות ירקות ולא הספיקו לשלם לו, כי הם נשארו משני צידי הקו הירוק. אחרי ששילמנו לו שאלתי אותו אם הוא מכיר את המקרה של אבי. הוא אמר לי שהוא מכיר. הוא אמר שהם היו לא בסדר והתחיל לבכות ולהזיע, עלה על המונית ונסע". היו מפגשים נוספים? "היו לי קשרים עם אנשי באקה. יום אחד ישבתי שם ולפני שקמתי ללכת שוב זרקתי את השאלה. האנשים שאיתם ישבתי קמו מכיסאם וחיבקו אותי. הם לא דיברו. הם רק שאלו אותי מאיפה אני מכיר את הסיפור, ואמרתי שמדובר באבא שלי. גם אז הם לא היו מוכנים לדבר".
סיפורים שעברו מפה לאוזן
בזמנו סיפר יוסף מנחם (שנפטר בינתיים), לשעבר ראש מועצת מנשה, מוותיקי מענית, שהיה אחראי במלחמת העצמאות על הגזרה המערבית של מענית: "אחרי הסכם שביתת הנשק, כאשר נודע שאטינגוף לא חזר משדה הקרב, הלכנו לחפש אותו, הזמנו אפילו את אנשי האו"ם לעזור לנו. חיפשנו אותו ולא מצאנו. הערבים מילאו פיהם מים. רק אחרי שהותווה קו הגבול, כאשר התברר כי באקה תחת שלטון ישראל וצה"ל נכנס לכפר, החלו לצוף סיפורים שהם נשאו את הגופה בחוצות באקה ואז זרקו אותה לבאר שבה מצאנו את גופתו". מנחם, שדיבר על נסיבות מותו של אטינגוף עם ותיקי באקה ומייסר, אמר "הסיפור של נשיאת הגופה בבאקה לא הוסיף כבוד לאיש גם. מאחר שהתפתחו יחסי ידידות ביני ובין ערביי האזור, יכולתי לשאול את השאלות אבל אף אחד לא ידע מי בדיוק השתתף בקרב ומצא את אטינגוף בשוחה". זקני מייסר, לא אלה שהשתתפו בקרב, מספרים גרסה נוספת, לפיה נהרג אטינגוף בבאקה אל גרביה. לפי גרסה זו הוא נתפס פצוע ונסחב עד למחצבה בבאקה שם נהרג מיריות של ערבים שהשתתפו בקרב ואחר כך הוצגה גופתו לראווה בחוצות באקה ואז נקברה. על הבאר לא מדברים שם. מדובר בסיפורים שעברו מפה לאוזן במשך שנים. מיכאל הותיר אחריו אישה, צילה, ושני ילדים, אביהו ורבקה'לה. נכדו הבכור, מיכאל (מייקי) אתגר, בנו של אביהו, נקרא על שמו. ביער מענית ניצבת אנדרטה לזכרו.
פורסם על ידי רפי ניב ב"דפי מנשה", יוני 1997
