תקוות פנדורה

למה הייאוש הוא התפנקות וה"יהיה בסדר" קללה, ואיך הם קשורים למיתולוגיה היוונית ולויקטור פראנקל. טור מפוכח

משחר נעוריי היו סיפורי המיתולוגיה היוונית אהובים עלי. תחילה בגרסאות גדולות-אותיות ומנוקדות היטב, ומבלי להיות מזוהים כסיפורי המיתולוגיה אלא כסתם אגדות, כמו אגדות האחים גרים, סיפורי הנס כריסטיאן אנדרסן ואחרים.
ככל שבגרתי, הלכו סיפורי המיתולוגיה היוונית והתבדלו מכל השאר, ובשיאו החזקתי צמוד אלי את הספר "מיתולוגיה" מאת עדית המילטון, הספר הגדול ביותר בנושא זה שנכתב, ספר עב כרס שהכיל את כל סיפורי המיתולוגיה היוונית והרומית המוכרים לנו כיום.
אחד מהם, ומהמרשימים שבהם לטעמי, היה הסיפור על תיבת פנדורה.
המיתולוגיה היוונית מספרת לנו שכשהאלים בראו את העולם ויישבו אותו בבני אדם, המונח "בני אדם" התייחס לגברים בלבד (כמו במגילת העצמאות של ארצות הברית, אגב, אם לא ידעתם).
הטיטן אפימתאוס, אחיו של פרומתאוס, היה אחראי על מתן תכונה חיובית לכל בעלי החיים, אבל כשהגיע לאדם, כבר לא נשארו לו תכונות חיוביות לתת.
פרומתאוס אחיו, שרצה בטובת האדם ורצה לאפשר לו יכולת שאין לבעלי החיים, נתן לאדם את האש – דבר שזאוס, מלך האלים והאחראי על הברקים והאש, אסר מכל וכול. אבל פרומתאוס גנב את האש מזאוס ונתן אותה לאדם למרות זאת.
פרומתאוס נענש, כמו שיודע כל מי שמכיר את סיפורי המיתולוגיה – הוא נכבל אל קיר סלע בהרי קווקז, שם היה מגיע מדי יום עיט ואוכל את הכבד שלו, שהיה צומח שוב במשך הלילה, ולמוחרת היה העיט חוזר ואוכל אותו.
יש מחלוקת בשאלה אם העונש היה לתמיד, או רק לתקופה קצרה, בת 30 אלף שנה בלבד, שלאחריה ייסלח לו.
אבל גם את בני-האדם (כולם גברים, כזכור) רצה זאוס להעניש, ולכן החליט לברוא אישה. את האישה יצר היפסטוס מחימר, והאלים הפיחו בה חיים, אפרודיטה נתנה לה יופי, ואפולו נתן לה כישרון מוזיקלי ואת היכולת לרפא.
האלים קראו לה פנדורה, שפירושה – מתנת כל האלים.
יחד איתה נתן זאוס לבני האדם תיבה. הוא אמר לפנדורה לא לפתוח אותה לעולם, אבל יחד עם התיבה נתן בפנדורה את תכונת הסקרנות.
עד לרגע זה חי המין האנושי בעולם מושלם וללא דאגות, כך על פי המיתולוגיה היוונית. עולם שאין בו צרות ומחלות והוא סוג של גן עדן, אם יש ביניכם מי שמאמין שעולם שכולו גברים יכול להיות כזה.
מאחר שהתגוררתי תקופות בחיי בחברת גברים בלבד, תקופות שאינן משויכות למיתולוגיה דווקא אלא ידועות בשם "מילואים", שם התגוררנו יחד רק גברים, אינני יודע לומר אם בעולם כזה לא היו צרות ולא מחלות ולא ריבים וויכוחים וכולו הרמוניה רגועה, אבל אני כן יכול לנחש אילו ריחות גוף וניחוחות גרביים היו בעולם ההוא, לפני שנוצרה האישה הראשונה.
בכל אופן, פנדורה מטבע הסקרנות שנתן בה זאוס לא התאפקה ופתחה את התיבה, שהכילה את כל הצרות הידועות לנו כיום – החל בעוני ועבודה קשה וכלה במחלות ומגיפות ומלחמות ורוע לב וקנאה ומה לא. אלו יצאו מהתיבה והתעופפו להן בחלל החדר וריחפו החוצה מהחלון והתפזרו בעולם, ופנדורה מיהרה לסגור את התיבה בבהלה – כשכבר היה מאוחר מדי.
מכאן יש שתי גרסאות: הגרסה לילדים, אותה הכרתי מילדותי שלי, האומרת שלאחר שסגרה את התיבה, שמעה פנדורה נקישה קלה מבפנים, וקול רך התחנן לצאת. היא פתחה את התיבה, וממנה התעופפה דמות שנראתה כמו פיה טובה מן האגדות.
זו הייתה התקווה.
כי כך, אומרת הגרסה לילדים, פיצו האלים את בני האדם אחרי שהביאו להם את כל הצרות – הם העניקו להם את התקווה, שבאמצעותה יוכלו לאגור כוחות ולהתמודד עם כל הצרות הללו.
הגרסה השנייה, האמיתית, היא הגרסה שאליה התכוונה המיתולוגיה, והיא הגרסה למבוגרים בלבד, והיא אומרת כך: לא רק שהתקווה איננה פיצוי על הצרות, אלא היא אחת מהן, ולא רק שהתקווה היא אחת מהצרות שהיו סגורות בתיבה והשתחררו ממנה, אלא היא הצרה הגדולה מכולן.
קראתם נכון – לפי תפישת המיתולוגיה היוונית עצמה, התקווה היא לא רק אחת מהצרות שהשתחררו מהתיבה, אלא היא הצרה הגדולה מכולן.
בגלל התקווה
המוח האנושי מתוכנת לחפש דברים שליליים.
הפונקציה האחת והיחידה של המוח היא הישרדות. לשם כך התפתח אבולוציונית, וככל שמדובר במוח האנושי – גם הלך והשתכלל במרוצת מיליוני שנים לדמותו כיום.
מטבע הדברים, הישרדות כוללת את כל הפונקציות הפיזיולוגיות הבסיסיות, אבל בהיבט המתקדם והמורכב יותר, כוללת גם הישרדות והישמרות מסכנות חיצוניות.
זיהוי הסכנות בזמן והיערכות להן היא מרכיב חיוני וחשוב בהישרדות המין האנושי והפרט.
לכן מתוכנת המוח האנושי קודם כל לחפש סכנות, ובתרגום לשפת היומיום המוכרת לנו – להתמקד בשלילי.
זה אינו עניין רכילותי – זוהי תכונה אבולוציונית בסיסית.
לכן מרבית החדשות שמופיעות באמצעי התקשורת הן שליליות – לא רק משום שהמציאות היא כזו, אלא משום שידיעה על אדם שבניין קרס עליו תמיד תמשוך את תשומת ליבנו לפני ידיעה על אדם שתרם מהונו להקמת בית יתומים.
כי הסכנה מפחידה אותנו וצריכה להפחיד, כדי שנדע להיערך לה ולהימנע ממנה ולא להגיע למקומו של האיש שעליו מסופר בחדשות.
זהו תנאי בסיסי להתמודדות עם סכנות. תנאי בסיסי להישרדות.
התקווה טבעה לטשטש את דמות הסכנה, להחליש אותה, ולפגוע בהיערכות לה.
ולכן – כך טוענת המיתולוגיה היוונית בכוונתה המקורית – לכן הייתה התקווה אחת מהרעות החולות שנסגרו בתיבה שניתנה לבני האדם, אחת הרעות החולות שבני האדם לקו בה אחרי שהשתחררה מתיבת פנדורה.
כי כשאני נוסע לבתי ביפו וחזרה, עניין של שלוש שעות בכביש, אני לא "מקווה" להגיע הביתה בשלום – אני נערך לנסיעה בידיעה ברורה שמטרת כל הנהגים האחרים בכביש היא להרוג אותי. ההיערכות הזו וההתנהלות בהתאם לה מעלה את סיכויי ההישרדות שלי.
כי אם הייתי תולה תפילת הדרך במכונית ו"מקווה" שאגיע בשלום, לא בטוח לאן הייתי מגיע – ליפו וחזרה ליד חנה, או לאיכילוב.
או לבית העלמין ירקון.
ואם אתה יהודי בגרמניה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, שעוקב אחרי עליית הנאצים, ואתה מקווה שמישהו יתעשת מתישהו והתהליך המוטרף יעצור – בגלל התקווה הזו אינך קם ועוזב את המדינה, ומוצא עצמך במחנה ריכוז.
ואתה מקווה שיהיה בסדר.
ומת.
אלה ששרדו במחנות, כך מתאר לנו ויקטור פראנקל בספרו "האדם מחפש משמעות", היו אלו שחיפשו לחייהם משמעות, לא תקווה.
פסימי מדי
ומה הביא אותי לכתוב את הטור הזה?
אחרי שכתבתי בפייסבוק ובטור שלי כאן על הספר שלי "בשם שמים", וגם שלחתי במייל למעלה ממאה עותקים דיגיטליים לפונים, היו שהגיבו כלפי בנזיפה: "אתה פסימי מדי! אם לא תהיה לנו תקווה אנא אנו באים??! הייאוש יביא לסופנו!".
ייאוש הוא התפנקות ברגש ממשפחת הרחמים העצמיים ובזבוז של אנרגיה.
אני לא מיואש. אני מביט במציאות במבט מפוכח. מבט מפוכח מאפשר לי להיערך בהתאם. כמו בג'ונגל שבכביש. תקווה מסיטה את המשאבים ותשומת הלב ממיקוד בבעיה.
אגב, כשהאלים היווניים נתנו לאדם את קללת התקווה, לישראלי הם נתנו את קללת ה"יהיה בסדר״.
את מדינת ישראל לא הקימו אלו שקיוו. הקימו אלו שקמו ועשו מעשה.
אילו באמת רצו האלים היווניים לתת לאדם מתנה כפיצוי על כל הרעות שהביאו עליו, היו צריכים להכניס לתיבה את המבט המפוכח.
דעתי בלבד.