״אני אכן מדושן עונג״  

חבר הכנסת אלון שוסטר מהמחנה הממלכתי, חבר קיבוץ מפלסים, הפך בזמן האחרון למטרה המרכזית של הקואליציה. בראיון מיוחד הוא מסביר למה מפלגת השלטון מסמנת קיבוצניקים, מדוע סיעתו נכנסה לממשלת החירום הלאומית, ומה הוא חושב על משפחות שבוחרות לא לחזור לקיבוצי הנגב המערבי אחרי 7 באוקטובר 

עם אלון שוסטר (68), מי שהיה ראש מועצת שער הנגב ומזכיר קיבוץ מפלסים, אנחנו משוחחים בסיום מושב החורף של הכנסת. בימים אלה, נכנסו לספר החוקים הישראלי התיקון לחוק המים וחוק מנהלת תקומה, שהוא חתום עליהם. השאלה "מה שלומך?", שבדרך כלל נזרקת לחלל האוויר מתוך נימוס, מקבלת משוסטר, חבר הכנסת מסיעת המחנה הממלכתי, תשובה רצינית: ״אני עצוב ומתפקד. כמי שהיה מאדריכלי הקריאה לאנשים לבוא לגור אצלנו בקיבוצי הנגב המערבי – זה התרסק לי מול העיניים״, הוא מספר. 

״חברי הקיבוצים נרצחו, נפצעו, איבדו את הבתים שלהם, ונשארו חסרי ביטחון לגבי העתיד. זה דבר שילווה אותנו עד קץ החיים וכנראה גם בדורות הבאים. ומצד שני, בבוקר 7 באוקטובר, כשהבן שלי יצא להילחם בשער הקיבוץ, די מהר הבנתי שאנחנו לבד במערכה. היום אני מבין שבתוך התחושה הזו של ׳אין ברירה׳, ש׳זה מה יש׳ – חייבים להישאר עם היכולת לתפקד, כי זה מה שהביא אותנו עד הלום״. 

איך מחזירים את התחושה שכדאי לחיות בנגב המערבי? 

״חלק עצום, בלעדי כמעט, זה המציאות הביטחונית. השאר הוא משימה של ההנהגה, שתפקידה לבחון האם אנחנו מסוגלים, האם יש בנו את הרצון לחיות כאן במקום הזה. אני חייב לומר שזה יותר מלגיטימי שאדם, משפחה, או קבוצות ירגישו שזה לא מתאים להם יותר. בניגוד לחייל, אזרח צריך להיות במקום שבו הוא חש מאוזן, מוגן ויכול לתרום לחברה שלו. אני מניח שתהיינה משפחות שיחליטו שזה לא מתאים להן – הזיכרונות, החלומות, הסיוטים, הם לא עוזבים. אבל יש לא פחות אנשים שרואים בזה משימה וירגישו שהם מסוגלים, והם כנראה בנויים אחרת״. 

שוסטר מוסיף: ״לזכותה של מנהלת תקומה ייאמר שהיא הצליחה בזמן קצר מאוד, בחודשים ספורים, ליצור תכנית ולחוקק את החוק הבסיסי שאותו העברנו בשינויים בסוף המושב האחרון של הכנסת. הם אמנם לא מחוללי נפלאות, והם לא מחליפים עבודתם הרבה את ראשי הרשויות בתקופה הזו, אבל הם מצוידים בכוחות לבצע את מה שהוטל עליהם״. 

״אנחנו מודים באשמה, עשינו מה שצריך כדי לחזק את השורות״ 

בתחילת המלחמה, סיעת ״המחנה הממלכתי״ הצטרפה לממשלת החירום הלאומית, וישבה בה חודשים ארוכים לצד נתניהו, סמוטריץ׳ ובן גביר. מאז, הם כבר הספיקו לצאת ממנה, אך הטענות מהעם – לא מרפות. 

״להסתכל על שורת המחיר, מה השגת או מה הפסדת – זה ילדותי ולא הגיוני״, מסביר שוסטר ומוסיף: ״רוב הציבור בזמנו חשב שזה נכון להיכנס לממשלת החירום הלאומית. מה שעשינו זה לייצר תחושה בישראל ובקרב מפקדי צה״ל שיש על מי לסמוך. העובדה שבדיעבד זה מה שאיפשר לנתניהו לחזור לסורו – זה איום ונורא, זה עדיין לא אומר שלא נעשה את זה שוב, בהינתן מציאות קשה. אנחנו מודים באשמה, עשינו מה שצריך כדי לחזק את השורות״. 

מה אתה עונה לשר התקשורת שלמה קרעי שכינה אותך ״מדושן עונג״? 

״אני אכן מדושן עונג, על הזכות הגדולה שיש לי כבן קיבוץ שבחר להמשיך את המפעל האדיר של הוריו שעלו מחוץ לארץ, מגרמניה הפשיסטית, מאוקראינה שחווה פרעות, עברו דרך דרום אמריקה, והקימו קיבוץ בעוטף עזה. אני מרוצה מהבחירה שלי להיות חבר קיבוץ במסלול שיתופי, ושהמשכורת שלי הולכת לקיבוץ. אני מאוד-מאוד שבע רצון קיבוצים ומושבים חיים ביחד על הגבולות, מגנים על המדינה, דואגים לביטחון המזון, מייפים את הארץ שלנו. שלמה קרעי, השכן שלי מהמועצה האזורית שדות נגב, עסוק בלסכסך באופן בלתי אחראי, ולהוביל את אחד המאבקים הקשים ביותר נגד קיבוצים, שעלולים לקעקע את החברה את הישראלית, ולכן נאבק בזה בכל הכוח״. 

העם באמת שונא את הקיבוצניקים? 

״אני לא מזהה את האמירות הללו בעם, ואני מקווה מאוד שנשתחרר מהן, וגם מפוליטיקאים שאחראים לשסע המדמם בחברה הישראלית״, הוא אומר, ״אנחנו באמת אחרים. כמו שתמיד שנאו יהודים – מי שרוצה לבסס את ההתקדמות הפוליטית שלו, לוקח את הציבור היותר חלש והיותר פגיע, מכה בו וזוכה בפריימריז. אני לא חושב שזו המציאות, אני חושב שבוודאי אחרי הדרמה של 7 באוקטובר העם מבין הרבה יותר טוב את הסיפור ההיסטורי, את הישיבה על הגבולות. זה לא סתם שהקיבוצים חטפו יותר מאחרים, הם פשוט היו שם. חטפנו מזה בצפון ובדרום, ושם אנחנו נמצאים בצורת חיים שהיא לפעמים מעוררת השתאות״. 

לדבריו, ״הרבה פעמים אני מסביר את צורת החיים הקיבוצית באופן שדומה לכפר בדואי. אמנם האסיפה הכללית לא מחליטה איך קוראים לילד שלך כמו שהיה פעם – אבל אם מחליטים שמשקיעים בחינוך, גם אם אין לך ילד – אתה תהיה חלק מזה, אם אתה רוצה לחיות בקהילה״. 

לעמוד על המשמר 

כשאנחנו שואלים את חבר הכנסת אלון שוסטר אם הוא מרגיש שהיותו קיבוצניק משפיע על עבודתו בכנסת, הוא משיב בחיוב: ״אני אמנם לא הקיבוצניק היחיד בכנסת הזו, אבל אני מרגיש שאני עושה כמיטב יכולתי לעמוד על המשמר, לעשות דבר ולהוציא אותנו למרחב. אני מאוד מקווה שתמיד יהיו קיבוצניקים וקיבוצניקיות, בארגונים או בישויות הפוליטיות, שהאג׳נדות המרכזיות שלהם יהיו המרחב הכפרי, החקלאות והייצור הקואופרטיבי״. 

״למשל, התיקון בחוק המים הוא יוזמה שבאה מהשטח, דרך התאחדות חקלאים ו׳מים לישראל׳, ולקחתי על עצמי להעביר אותו. זה לא היה מצליח אם לא היינו עובדים יחד: אופוזיציה וקואליציה – משה גפני וינון אזולאי (ש״ס), וכן ששון גואטה ודוד ביטן (הליכוד), שהבינו לעומק את החשיבות האדירה בתיקון החוק. זה לא סתם מוזיל עלויות, אלא עושה צדק. תיקנו עיוותים של שנות דור: רק המזהם משלם, וזה כשלעצמו מוריד את העומס שרשות המים הטילה עד עכשיו. המטרה היא להוזיל בעשרות אחוזים את מחירי המים לחקלאים, ומכאן את הקטנת העומס של יוקר המחייה בירקות ופירות״. 

לתפיסתך, עדיין יש מקום לתנועה הקיבוצית היום בישראל? 

״בוודאי, יש לנו מקום עצום כקהילה שלא איבדה את הרכיבים ההומניסטים בתחומי החינוך, שעדיין מחזקת את האלמנטים הקהילתיים-סולידריים בחיים השוטפים, ומאמינה בעקרונות קואופרטיביים, בהושטת יד למי שרוצים לחיות איתנו בשלום, לצד כמה קווי חיים שעברו טרנספורמציה בדור האחרון, אבל לא נעלמו. כל אלה הם רכיבים מאוד חזקים באישיות הקולקטיבית, וצריך לחזק אותם לא רק בתוכנו, אלא גם החוצה. אנחנו מספיק חזקים בלייצר קיבוצניקים שפעילים במקצועות חופשיים, האתגר הגדול הוא להתגייס לשירות הכללי הציבורי האזרחי עם העקרונות המנחים״.