אמר מזכ״ל תנועת המושבים ויו״ר התאחדות חקלאי ישראל, עמית יפרח בכנס אלי הורוביץ לכלכלה וחברה בצל המלחמה
מזכ״ל תנועת המושבים ויו״ר התאחדות חקלאי ישראל, עמית יפרח השתתף בכנס אלי הורוביץ לכלכלה וחברה בצל המלחמה, במהלכו אמר: ״על מדינת ישראל לשנות כיוון בתפיסתה כלפי החקלאות הישראלית, לחזק את הייצור המקומי כנכס אסטרטגי ולהגדיל את התוצרת הטריה והמגוונת בישראל כדי שנמשיך לתרום לכלכלה ולמשק הישראלי״
״אני רוצה להתחיל ב-6 באוקטובר. היכולת של ענף החקלאות, כמו גם התעשייה והבניה, להתמודד עם משבר זה איך הוא בנוי בשגרה. איך מדינת ישראל תופסת אותו ומטפלת אותו. ככל שאתה יותר חזק בשגרה תוכל להתמודד טוב יותר בעת משבר.
"החקלאות הישראלית סובלת כבר לא מעט שנים מתפיסה לא נכונה של ממשלות ישראל על חשיבותה ועל הצורך לחזק אותה כייצור מקומי עם תועלת לאומית. הוכחנו גם בקורונה, גם במשבר מלחמת אוקראינה-רוסיה וגם כעת עם פרות מלחמת חרבות ברזל שהיא לא רק רכיב משמעותי ומרכזי בביטחון המזון של ישראל, אלא גם רכיב ביטחוני שחייב להמשיך לפעול כענף יצרני חזק שמפרנס את בעליו ויוצר תועלות לאומיות של פריסת אוכלוסייה.
"ב-7 באוקטובר נכנסנו למשבר מאוד עמוק. החקלאים הישראלים עובדים ומעבדים את האדמות שלהם, רובם ככולם בפריפריה. 70% מהפירות ומהביצים בצפון, 70% מהירקות בעוטף עזה. לכן הפגיעה הייתה משמעותית ביותר. קודם כל הפגיעה הקשה שנגרמה היתה כתוצאה מפינוי הקהילות והפיכת שני האיזורים הללו לאיזורי מלחמה. למרות הפגיעה הקשה בגוף ובנפש, כאשר חקלאים לא מעטים ובני משפחותיהם נרצחו באותה שבת שחורה וגם עובדים זרים רבים שנרצחו ונחטפו וחלקם עדיין בשבי חמאס. למרות הקושי והאתגר הקשה שהמלחמה הציבה בפני החקלאים – מלבד השטחים שהם צמודי גדר ואיזורי לחימה – החקלאים לא נטשו לרגע את השטחים החקלאיים. החקלאים נשארו ביישובים עם כיתות הכוננות למרות שבני משפחותיהם פונו מהישובים.
"הקושי הגדול ביותר שהיה לנו היה לעבד את השדות לאחר הנטישה ההמונית של העובדים הזרים שרובם ככולם עזבו את הארץ כתוצאה מהמלחמה. החקלאות נשענת מבחינת עבודה על עובדים זרים מתאילנד ומצאנו את עצמנו ללא יכולת לעבד את המשקים ולייצר מזון עבור אזרחי ישראל ולקיים את "התפקיד של החקלאות גם בשגרה וגם בחירום. ללא מפעל הערבות ההדדית המדהים של המתנדבים. ואני חייב כמי שמגיע מהעוטף ויש לו משפחה חברים בעוטף, נפעמתי ממפעל ההתנדבות של אלפי מתנדבים שלמרות הסיכון, הקושי והחשש הגיעו למושבים ולקיבוצים, נתנו כתף והצילו את המשקים הישראלים מקריסה מוחלטת. זה מרגש ומדהים. אבל כמובן שמתנדבים זה פיתרון קצר טווח שלא מספק מענה למה שהעובדים הזרים מספקים בשגרה.
"ועל כן הצלחנו להניע יחד עם המדינה את היכולת לפתוח עוד מדינה. החקלאות הייתה מבוססת על הסכם בילטרלי עם תאילנד ונדרש היה לפתוח עוד מדינות נוספות ועוד מדינות נוספות בעתיד. פתחנו את סרי לנקה, ובדיעבד לא בטוח שזה פיתרון מוצלח. הסרילנקים לא מצליחים כל כך להשתלב בשוק העבודה החקלאי ולתת מענה. פתחנו עוד מכסה של 5,000 עובדים דרך לשכות פרטיות דבר שהביא לא מעט עובדים מלא מעט מדינות כפיתרון זמני ומיידי.
"ניסיון נוסף שלא צלח היה לעודד עבודה ישראלית בחקלאות, למרות התמריצים שהציע משרד החקלאות. כל הכלים האלה ביחד יצרו מענה לא מושלם, חלקי, שהחזיר כ-5,000 עובדים מתוך כ-10 אלף שעזבו. ענף החקלאות מבוסס בחלקו גם על גם עובדים פלסטינים. לפני המלחמה הועסקו כ-10 אלף עובדים. גם פה המענה שהצלחנו לתת היה לאפשר לחקלאים להביא עובדים זרים בויזה מיוחדת לטובת מענה לענפים הללו, גם כאן עם הצלחה מאוד חלקית. קצב מאוד איטי ובירוקרטיה שמקשה להביא בזמן קצר מספר גדול של עובדים.
"מה שדרוש זה לשנות כיוון בתפיסה של מדינת ישראל כלפי החקלאות הישראלית, לחזק את הייצור המקומי כנכס אסטרטגי ולהגדיל את התוצרת הטריה והמגוונת בישראל כדי שנמשיך לתרום לכלכלה ולמשק הישראלי. החקלאות הישראלית היא זו שתספק לדור הבא של מדינת ישראל את העצמאות וביטחון המזון."
