האחיות מיכל מגן ויעל רז לחייני נולדו בנחל עוז, התגוררו זו לצד זו עם משפחותיהן בשכונה החדשה של הקיבוץ ויחד חוו פחד מוות בשבת של 7 באוקטובר. עתה הן חלק מצוות המוביל את קהילתן אל העתיד
*תמונה ראשית: מיכל מגן. "בווטצאפ של הקבוץ התחילו להגיע קריאות 'הצילו'". צילום: אלה פאוסט
עמק חרוד בנופו המרהיב, שישי בצוהריים, אווירה מעט משונה מקבלת את אורחי מוזיאון "בית שטורמן". לצד שמחת המפגש, יודעים הקרואים, כי תכף ישמעו את סיפורן המטלטל של שתי נשים עוצמתיות, שעברו אסון מתמשך, ועתה הן חלק מצוות המוביל את קהילתן אל עבר העתיד.
מיכל מגן (55) ויעל רז לחייני (47) נולדו בנחל עוז, לברוריה תבדל"א, וליזהר רז ז"ל.
בתשע השנים האחרונות חיו האחיות זו לצד זו עם משפחותיהן, בשכונה החדשה של נחל עוז.
"זה חלום שהתגשם", מחייכת יעל, "הקרבה להורים שמחה את כולם, הילדים שלנו חברים טובים, אכלנו יחד ארוחות משפחתיות, ובימי שישי פתחנו 'הארץ' ופתרנו יחד 20 שאלות״.
שתי האחיות מתאפיינות בדרך כלל בשמחת חיים, מלאות מרץ, וכישרון מופלא לפתור כמעט כל בעיה שצצה לפתחן. בחצי שנה האחרונה מלווים את חייהן הצער והכאב, והם ניכרים בכל מבט ואפילו בכל צחקוק. "יש פער בין המראה שלנו עכשיו – לבושות יפה ומחייכות, לבין הזוועות שאנחנו חוות ומספרות", מסבירה יעל. "שואלים אותי מתי אני בוכה. הבכי מופיע כל הזמן, לצד הצחוק, הייאוש, הכעס והתקווה. אנחנו נעים ברכבת הרים ריגשית מטורפת שקשה לתאר״.
כבר לא נתעסק בכיסאות להצגת חג-המשק
ב"בית שטורמן" נפתחה בדצמבר תערוכת תמונות מנחל-עוז, "הקיבוץ המצולם ביותר בעולם", כדברי אחד מצוות האוצרים. בעקבות זרימת המבקרים התארכה התערוכה עד לסוף מאי.
"אנחנו הקיבוצים – שבט אחד", פותחת את המפגש עפרה ברעם, מנהלת המוזיאון. "התערוכה שהוקמה תוך שבועיים וחצי בלבד, וההרצאה של מיכל ויעל, הן חלק מהחיבוק שאנו נותנים לקהילת נחל עוז״.
המפגש נפתח בסקירה כללית על תולדות נחל עוז, כקיבוץ שנע מאז היווסדו ועד היום בין תקומה, לשבר ולתקומה. המקום החל כהיאחזות נח"ל ב-1951, הוכרז רשמית כקיבוץ בערב שמחת תורה 1953, וכעבור שבועות בודדים שכל את החבר הראשון.
הקיבוץ התחזק והתבסס, ובשנות ה-80-70 התאפיינה המציאות באזור בטיולים ובקניות בעזה.
אירועי האינתיפדה, ולאחריה תהליך השלום ופיגועי ההתאבדות שינו את המצב. בשנת 2000, נחת טיל מתוצרת עזה בנחל עוז, ופתח בנגב המערבי מציאות חדשה, שכללה הפגזות ומבצעים צבאיים לאורך שנים.
ב-2014, נהרג בנחל עוז דניאל טרגרמן בן הארבע, והקיבוץ עבר טלטלה חזקה. כרבע מתושבי המקום עזבו, ונוצרה דחיפות בבניית הקהילה מחדש. "זו היתה משימה מאתגרת להביא אלינו משפחות צעירות, ולהפוך את המקום לראוי לחיות בו. אבל עובדה שהצלחנו להשתקם", מציינת יעל בגאווה. "הידיעה שכבר בנינו את עצמינו מתוך השבר היא נקודת אור בשבילי. כעשר שנים לאחר 'צוק איתן', ב-7.10.2023, היינו אמורים לחגוג את חגיגות ה-70 לקיבוץ, ולכולנו היה ברור שמדובר באירוע שיא מבחינת הקהילה. הוכנה הצגה רב גילית מאוד מושקעת עם שירים, ריקודים, משחק ובדיחות. את החזרה האחרונה סיימנו בשישי בערב, ולמחרת כבר עברנו מהתרגשות למלחמה. האם אי פעם נוכל להעלות את ההצגה הזו כשאנחנו כל כך חסרים ואבלים?״.
המעבר החד בין שמחה לפחד מוות, אפיין גם את קורותיה של מיכל ומשפחתה באותה השבת. "בליל שישי, לפני השינה, שיתפתי את ספי, בן זוגי, בתחושותיי הטובות על כך שקבענו את מגורנו בנחל עוז ועל החיים המספקים שזכינו בהם. עם זאת, כנהוג אצלינו לפני כל אירוע חשוב, התעוררתי בחמש בבוקר כדי להתעדכן בחדשות לגבי בעיות ביטחונית. שמחתי לגלות שאין דיווחים מטרידים וחזרתי לישון. ב-6:30 ממש קפצתי מהמיטה. הרעש היה כל כך חזק, שחשבתי שמתפוצץ עלינו מטוס. ספי אומנם טען שזה 'שלנו', אבל אני החלטתי לצחצח שיניים ולהתלבש. במהירות כתבתי הודעה ליעל, שכנראה לא נתעסק היום במספר הכיסאות להצגת חג-המשק…״.
איפה הצבא ולמה הוא לא מגיע?!
מיכל ויעל גרות בשורת הבתים שקרובה לגדר הקיבוץ וצופה לכיוון השדות. ברבע השעה הראשונה, תחת הרעשה כבדה, עדיין חשבה מיכל שתוכל לשתות קפה בנחת, אבל סמוך לשעה 7:00, כבר ראתה בתה נעמה, דמויות מעבר לגדר. בהמשך, כ-300 מטר מהבית, נצפו רכבים ממונעים ומכל עבר נשמעו קולות בערבית. מיכל מייד דיווחה על המצב ליו"ר צח"י ולרבש"ץ, שביקשו לוודא שהיא בטוחה בדבריה. בנוסף, הורתה לכל שכנותיה להיכנס לממ"דים. מכיוון שהחשמל בקיבוץ נפל,
ואי-אפשר היה להגיף את תריסי הבית, נעלה המשפחה את דלת הכניסה ועלתה לממ"ד שבקומה השנייה, שם שהו לאורך כל השבת, בשקט מוחלט, בלי מים, אוכל, חשמל ושירותים. "בווטסאפ של הקיבוץ התחילו להגיע קריאות 'הצילו' והודעות מכל מיני משפחות על מחבלים שנמצאים בתוך הבתים. הרגשתי בפחד הקיומי, אך לא הבנתי מה בדיוק קורה, ובעיקר לא הצלחנו לתפוס איפה הצבא ולמה הוא לא מגיע?!״.
מיכל, ספי ושני ילדיהם הצעירים (15, 19), נמצאו כל העת בקשר עם ברוריה ויעל, וגם עם שתי הבנות הגדולות יותר, שלא היו באותו הבוקר בנחל עוז. "גם לנהל מולן את האירוע זה היה לא פשוט. בהתחלה לא עדכנתי שיש ממש חדירה, אלא כתבתי שהמצב מורכב. כשידעתי שאצל השכנים נמצאים מחבלים – לא סיפרתי לבני ביתי כדי לא להלחיץ". בעוד המחבלים שוטפים את הקיבוץ, מנסה מיכל לשלוח הודעות לכל גורם אפשרי, בתקווה שהצבא יכנס לפעולה במהירות. "אבל זה לא קרה. בכל התרחישים לא דמיינו מצב כזה. בשלב מסוים הגיעה ההודעה על הרצחו של אופיר ליבשטיין ראש המועצה, והבנו שהאירוע מתרחש בכל האזור. כתבתי בקבוצת הווטסאפ של השכנות 'עשו לנו יום כיפור שתיים'.
ב-12:45 שמענו אנשים בתוך הבית, הופכים אותו, שוברים חלון ועולים במדרגות לכיווננו. פחד מוות. חשבתי על בנותיי הגדולות, שעלולות להישאר לבד בעולם במידה ומותנו קרב. הטרגדיה שלנו נמנעה, בזכות ספי ואורי, שהחזיקו את דלת הממ"ד בעוצמה, והצליחו למנוע את כניסת המחבלים״.
צילום: דנה בר און
מי יחסר לנו לעולם
שתי האחיות היו בקשר רציף לאורך כל האירוע, ומיכל מבינה שחיילי צה"ל עדיין לא הגיעו לביתה של יעל. למרות שלטענתם כל הבתים טוהרו ונוצר קשר עם כל המשפחות, יעל, שגרה בשכנות למיכל, מדווחת שכוחותינו טרם
הגיעו אליה. "לא ויתרתי, התווכחתי איתם והכרחתי אותם לגשת אליה", מספרת מיכל על האחריות שחשה כלפי אחותה הצעירה.
הכאוס וחוסר הארגון ניכרו גם בזמן פינוי התושבים מהקיבוץ. "הוציאו אותנו על האמר, כשסביבנו נשמעים פצמ"רים ללא הפסקה, ועל הקרקע פזורות גופות בכל עבר. הועברנו ממקום למקום, עד שבלילה הגענו לבסיס צבאי במשמר הנגב. שם התחלנו להבין מי יחסר לנו לעולם. נרצחו לנו 15 איש ואישה (אחת מהגופות עדיין בידי חמאס), נחטפו שבעה, וכיום אנו דואגים מאוד לצחי עידן ולעמרי מירן שעדיין בשבי חמאס. לפנינו החלק הארוך של האירוע, שכנראה לא ייגמר לעולם, והוא החיים אחרי האסון. מה שהיה לפני 7 באוקטובר נגמר ונעלם. התחילו חיים חדשים, אחרים. סיפור אחר, היסטוריה אחרת. כרגע החיים הקודמים שלנו מתקבלים כלא רלוונטים יותר״.
מיכל ממשיכה ומספרת על הגעת קהילת נחל עוז למשמר העמק במהלך הלילה. למרות שחומרת הטרגדיה כבר החלה להתבהר, ועל אף מצבם הבלתי נסבל של שורדי האירוע, עדיין לא תופעל הפינוי באופן הגיוני ויעיל. "יחפים, עם פיג'מות, מותשים וכאובים, חיכינו שעות בבסיס הצבאי אליו פוננו, לאוטובוסים שיסיעו אותנו למשמר העמק, כי לא אושרו תקנים לנהגים שיגיעו לנסיעת לילה", מסבירה יעל את אחד האבסורדים בהם נתקלה בשטח. "המתנו שם יחד, בבכי ובכאוס, בפנים ריקות, עצובות, הלומות, שרק מתחילות להבין מי לא מגיע. לא מסוגלים להסביר לעצמינו ולילדנו מה בדיוק קרה. למשמר העמק הגענו בלי כלום. מי שהיה מאופס זכר לקחת את התרופות שלו. נדמה לי שהיחידה שנראתה טיפה מסודרת הייתה אימא שלי, שהודיעה לחיילים שפינו אותה שהיא לא זזה מהבית בלי להתקלח", מחייכת מיכל בהזכירה את נחישותה הידועה של ברוריה.
במשמר העמק התקבלו אנשי נחל עוז בזרועות פתוחות, ברגישות ובלב מקשיב.
חיכו להם חדרים שהיו בהם מגבות, מברשות שיניים, טיטולים, מצעים ועוד ציוד חיוני העונה לכל צורך.
מעבר לכך, מיכל שמאי, מנהלת קהילת משמר העמק, הבינה במהירות את חומרת המצב, וגייסה את כל המטפלים והמטפלות הרגשיים בקיבוץ. "הם פשוט התיישבו לידנו, והיו זמינים לאורך הימים והשבועות הבאים. בחודש הראשון הכול היה כאוטי, מלא בדמעות על אובדן חברנו. הימים התחברו ללילות באבל שאין לו סוף.
כשהרמנו את עצמינו קצת, הגיעה בשורת איוב נוספת. כל סדרי העולם התפרקו״.
יעל משתלבת בדברי אחותה, ומספרת שממדי האסון חלחלו אט-אט כאשר נאלצו לקבור את המתים ולנהל כמה טקסי לוויה ושבעה, ועוד לעשות זאת הרחק מהבית. "נחל עוז הוא קיבוץ קטן. כולם מכירים את כולם, וקשורים למעגלי שייכות רבים שנפגעו. מדובר בעצב ובכאב שאי אפשר לתאר. מולטי-אבל. את כל הזמן עסוקה בנחמה, ומתקשה למצוא נחמה לעצמך. נראה לי שייקח לנו שנים ודורות להתאושש מהדבר הזה. התעקשתי לומר שאנחנו לא קהילה 'מפונה' אלא קהילה אבלה.
סליחה על ההיררכיה, ליבי עם המפונים מהצפון ומהדרום, אבל להיות קהילה אבלה שצריכה לשקם את עצמה זה דורש כוחות-על. כשסיימנו לציין את ימי השלושים, נדרשנו להתחיל חיי שגרה, אבל בלי האנשים שלנו, ועם הידיעה שיש לנו שמונה חטופים וחטופות. התמודדנו עם המון זירות במקביל, ושום דבר לא היה פשוט. המדינה ומוסדותיה לא נערכו לארוע רב נפגעים כזה. גם כשהתקבל סיוע ממשרד הפנים או הביטוח הלאומי, הכול התנהל תוך סחבת בירוקרטית בלתי מותאמת ומורטת עצבים. אנו עסוקים בדאגה יומיומית לדיור, חינוך ופרנסה עבור הנמצאים במשמר העמק ובכל הארץ, לצד יסורי הנפש כלפי החטופים ומשפחותיהם והפעולות הבלתי נלאות להצילם״.
לימדו אותנו ללכת
הקשר ההדוק בין שתי האחיות ניכר לעין באופן מיידי. הן מסתכלות זו על זו באהבה ובהערכה, מחלקות ביניהן את נושאי השיחה, ויודעות לרכך מחלוקות ידועות מראש.
כשתי נשים הנושאות בתפקידים מרכזיים בקהילה, הן נתונות ללחצים בלתי פוסקים, ולכן עדיין לא מצאו זמן אמיתי לעצמן. "הימים שלנו נמשכים מהבוקר עד חצות באופן אינטנסיבי. אנחנו מטפלות בסיר לחץ מבעבע ועמוס. על כל סוגיה שכבר פתרנו – צצות שלוש נוספות. אנחנו אומנם מקבלות ליווי רגשי, אבל קשה לעבד אירוע מורכב שכזה.
בחודש הראשון ישבנו יחד בכל ערב לשעות של בכי, צחוק וצער. יש לנו 'ממלכה פרטית' שבנויה מעזרה הדדית ומהיכרות מעמיקה. לפעמים בזמן של נסיעה או בשעות הלילה אנחנו מתחילות להבין מה עברנו, אבל התחושות עדיין בלתי נתפסות והדרך ארוכה״.
נקודת אור באפלה הסמיכה הזו, מהווה משמר העמק, המשמש כקיבוץ הקליטה הייעודי של נחל עוז באופן רשמי. במבצעים צבאיים קודמים הגיעו אליו מספר משפחות נחל-עוזיות לתקופות קצרות, הפעם התפנו אל הקיבוץ הוותיק כ-300 איש ואישה. "משמר העמק הפך להיות עוגן מרכזי עבורנו", מציינת מיכל בהוקרת תודה עמוקה. "הם היו בכל עת ומקום, וענו על כל צורך שהעלינו – מהכנת זרים ללוויות, דרך השגת זוגות נעליים וביגוד מתאים, הקצאת מרחבים חינוכיים, אספקת קלנועיות לוותיקים, ועד החלטתם המרגשת, שאפשרה לנו להישאר כקיבוץ
בתוך משמר העמק עד שיתבהרו הדברים״.
״הם ממש לימדו אותנו ללכת", מחזקת יעל. "הסבירו לנו איפה המרפאה וחדר האוכל, הפנו אותנו למי שמטפל בחשמל ובאחזקת המגורים, וליוו אותנו צעד צעד בכל תחום. כבר מההתחלה המנהיגות שלנו נערכה בשיתוף פעולה מלא, כשמנהלות הקהילה במשמר העמק היו מאוד קשובות לקצב שלנו. ככל שהצלחנו להיות עצמאיים, הם שחררו. כיום יש פעילויות שאנחנו עושים יחד, ויש פעילויות שאנחנו מארגנים לבד. למשל השנה פורים לילדים התקיים בחסות ובסיוע קיבוץ כרמים בכרמים.
עם זאת, לא היו לנו כוחות להרים את חג הפורים למבוגרים, ולכן מי שרצה, הצטרף לחגיגה במשמר העמק. הם פתחו לקראתנו לב ענק, שהוביל ליצירת קשרים אישיים ומשפחתיים.
מעבר לכך, הם מעניקים לנו דרכים יצירתיות שמאפשרות הגעה לפתרונות מיטביים". "יש בינינו שיח פתוח ומעט אגו", מחדדת מיכל. "זה מאפשר חיים נכונים יותר. הם מוכנים לתת הכול, ולנו יש החוצפה לבקש הכול. נחל עוז הוא קבוץ די פרטצ'י, ומשמר העמק מאד מסודר, אז אם כבר הם מעיזים להעיר לנו על חנייה, סימן שאנחנו כבר בני בית" היא מסיימת דבריה בחיוך מלא הערכה.
גבורתם של חברי כיתת הכוננות
התמודדו עם המחבלים והבוזזים גם יחד
בתוך כל הכאוס הגדול, חוסר האונים והציפייה לכוחות הצבא וחיל האוויר, מציינת מיכל במיוחד
את גבורתם של אילן פיורנטינו ז"ל הרבש"צ, ניסן דה-קלו, סגן הרבש"צ, וברי מאירוביץ, מפקד כיתת הכוננות. הם חברו ליחידת הימ"ס המצומצמת שנשארה בבסיס הקטן שבתוך הקבוץ, עדכנו אותם באילו בתים שוהים מחבלים, וכך נלחמו שעות ארוכות עד להגעת כוחות החילוץ.
במהלך הקרבות נהרגו אילן הרבש"ץ ואחד החיילים, וארבעה נוספים נפצעו, כך שעד הצהריים נוהלה הלחימה ע"י חמישה לוחמים בלבד ועם ניסן וברי, שהתמודדו עם המחבלים והבוזזים גם יחד. "אם כוח הימ"ס לא היה בשטח, אני לא יודעת מי מאתנו היה נשאר בחיים. במצבים ביטחוניים קודמים היה מענה מהבסיסים הסמוכים, אבל באותו יום הרגשנו לבד. חשנו חוסר אונים, פחד, חושך, והרגשה מסוייטת של שואה במדינת ישראל שלנו, בבית שלנו". בשעות הצהריים המאוחרות הגיעו לקבוץ כוחות מ"מגלן" ומ"גבעתי". "התברר לנו בדיעבד שהחיילים הקפיצו את עצמם. יצאו בבוקר כל אחד מביתו על מנת לנסות ולהציל אותנו. הם התחילו בטיהור הבתים, וכשהגיעו למשפחה מסוימת, איפשרו לה לאכול ולשתות, ואז החזירו אותנו לממ"דים, כי איש לא ידע אם צפויות עוד חדירות של מחבלים לישוב".
לאן ממשיכים מפה?
משמר העמק אמנם מהווה מרכז עבור קהילת נחל עוז, אך עדיין רבים מהאוכלוסייה פזורים ברחבי הארץ
11 משפחות נמצאות בקבוץ כרמים. משפחות אחרות נמצאות בהסדרים עצמאיים שונים והוותיקים עברו למתחם בבת-ים, המיועד לאוכלוסייה מבוגרת. "מי היה מאמין שמקימי קבוץ בנגב המערבי יחיו בעיר כזו בערוב ימיהם?" מציינת מיכל, ומרמזת על המורכבות הרבה שבניהול קהילה שאינה ממוקדת במקום גיאוגרפי אחד.
לפני המלחמה, תוכנן שברי מאירוביץ ומיכל יעבדו יחד בניהול הקהילה, כל אחד מהם בחצי משרה, אך האסון טרף הכל. "כיום שנינו עובדים מעל למשרה מלאה וגם זה לא מספיק. אנו מנסים לקיים מוסדות רווחה, תרבות וחינוך טובים ככל שאפשר, עבור קהילה מפוזרת. כולם חשים במורכבויות, ברגישויות, בכאבים, ובחוסר השליטה על היומיום. כל מעגלי החיים נפגעו באופן דרמטי. אנו חיים במדינת ישראל שאמורה להעניק לנו חופש ובטחון אבל הופקרנו לגמרי. איך נדע שעדיין אפשר לסמוך על הצבא ועל המדינה? מאד קשה לחיות כך.
הקשיים הרבים איתם מתמודדים אנשי נחל-עוז, מקבלים מענה בהדרגתיות. בתחום התעסוקה והפרנסה נאלצים חלקם לנסוע למרחקים או לעבוד מרחוק, ויש שערכו שינוי תעסוקתי. המורכבות דווקא יצרה מספר מקומות עבודה חדשים בתוך הקיבוץ, מתוך הצורך לטפל במצוקות חדשות שעלו על פני השטח. בענפי החקלאות מנסים לצמצם את הפגיעה מימי המלחמה הראשונים. אל הרפת מגיעים עובדים המטפלים בפרות ששרדו את האירוע. חלקן ברחו, או סבלו ממחלות ודלקות בעטינים, כך שבפועל לא חלבו בתשעה הימים הראשונים למלחמה. גם המטעים זוכים ליד אוהבת, והוקצה כוח עבודה שנועד להשקות את השטח ולזרוע חיטה. "נקווה שנוכל לקצור את היבול, למרות שכבר עכשיו ניכר שלא נשיג את אותה איכות וכמות היבולים כפי שהייתה לנו קודם".
