לאיילת סווטיצקי מיגור לא היה זמן להתאבל על אחיה הבכור רועי פופלוול שנרצח בנירים ב-7 באוקטובר. אימה חנה פרי נחטפה ושוחררה, אחיה נדב עדיין בעזה
*תמונה ראשית: רועי פופלוול (נירים) נרצח ב-7 באוקטובר. גופתו נמצאה לא רחוק מהבית
איילת סווטיצקי (46) חברת יגור ובת קיבוץ נירים, בחייה הקודמים, כפי שהיא מגדירה זאת, היא סופרת שכותבת רומניים רומנטיים ומוציאה לאור, את ספריה הוציאה לאור בהוצאה עצמית "דבש" ועם שותפתה בהוצאת "ונוס" רומניים רומנטיים מתורגמים מאנגלית. "הפצתי בעולם אהבה".
לא לקחתי בחשבון אופציה של חטיפה
העולם השתנה ב-7 באוקטובר, כשאחיה הבכור רועי פופלוול (53) נרצח ואימה חנה פרי (79) ואחיה נדב פופלוול (51) נחטפו. "בעלי היה בטלפון בשמונה בבוקר, מה שהיה יוצא דופן, וביקש שאתקשר לאימי. קבוצת הווטסאפ של חברי הילדות מנירים התפוצצה מהודעות, חלקם גרים שם או באזור, לחלקם ההורים גרים בקיבוץ. קראתי שיש חדירת מחבלים ומיד התקשרתי לאימא שתיכנס לממ"ד ותנעל את הדלת. היא אמרה שהבית לא נעול. תוך דקה אני שומעת קולות סביבה מדברים באנגלית במבטא ערבי, הבנתי שנכנסו אליה מחבלים. ניתקתי והתקשרתי לאחי נדב שגר בשכנות לה. ביקשתי שיכנס לממ"ד וינעל את הדלת. הוא לא הספיק לענות ושוב אני שומעת קולות מדברים. הבנתי שהגיעו גם אליו. ניתקתי והתקשרתי למישהי מהקיבוץ שישלחו מישהו לאזור בו גרים אימי ואחי כי יש שם חולית מחבלים. מה שלא ידעתי באותו הרגע שכיתת הכוננות של הקיבוץ כבר הייתה בקרבות מול חוליות מחבלים בשכונות אחרות בקיבוץ". כמה דקות אחר כך קיבלה איילת שתי הודעות עם שתי תמונות בהן נראים אחיה ואימה ישובים בסלון, אימא בכותנת, נדב יחף ומתחת הכיתוב "חמאס". "בתמונה נוספת ששלחו רואים את אימא ונדב בסלון ובפינה מחבל חמוש בקלאצניקוב. המחבלים העלו תמונה לסטורי בפייסבוק שלה. זו פעם אחרונה ששמעתי מהם".
בעלה של איילת התקשר למשטרה אך לא נענה. איילת עידכנה בקבוצת הווטסאפ של בני כיתתה. "שלחנו תמונות לחמ"ל אשכול, ניסינו להתקשר לאנשים, העברנו למי שיכולנו, אבל הקיבוץ שרץ מחבלים". בארבע השעות הראשונות הייתה איילת בטוחה שאחיה ואימה מתים, רק בדיעבד תגלה שהשכן מאחורה ראה אותם יוצאים על רגליהם. "בזמן הזה, שהייתי בטוחה שהם מתים, הדאגה העיקרית שלי הייתה להורי החברות והחברים שלי שגרים בבתים מסביב. לא לקחתי בחשבון אופציה של חטיפה".
לקראת הצהריים כבר החלו הדיווחים על חטופים. איילת מחכה שהצבא יגיע לבית של נדב ושל חנה אימה. "בשש וחצי בערב הגיע הצבא יחד עם כיתת הכוננות ועדכנו אותי שהם לא בביתם". היא מבקשת מהם לעדכן את רועי, איתו לא שוחחה במהלך היום "הוא אף פעם לא עונה כשיש הפגזות", נמסר לה שרועי אינו בדירתו. נעדר. "לא ידעתי אם הוא מתחבא או יצא לגד"ש בבוקר להאכיל חתולים, או אולי הוא גם חטוף". בשלב זה איילת ובעלה אוספים את ילדיהם (בנות 13 ו-16 ובן 18) ומספרים להם את שאירע.
למחרת מגישה איילת דוח נעדרים במשטרת זבולון. מאוחר יותר תקבל טלפון מנירים. גופתו של רועי נמצאה לא רחוק מהבית. "מאז אנחנו בסיוט".
"הרמתי חומה גבוהה ונהייתי משימתית"
איילת מספרת שמהרגע הראשון נכנסה למוד של מה עושים. "הרמתי חומה גבוהה ונהייתי משימתית. כל דבר שהבנתי שאין לי מה לעשות איתו כרגע הנחתי בצד. אין מקום לרגשות. כל עוד לא הגיעה משלחת לדפוק על דלתנו והודיעה שזיהו את גופת אחי- אני לא יכולה להתאבל על המוות שלו. הוא מת והמשימה שלי היא להחזיר את אימא ונדב שבחיים".
איילת מתגייסת לראיונות, בעיקר בתקשורת הבין לאומית. כאזרחית בריטית היא יוצאת למשלחת ראשונה עם משרד החוץ ומשרד התפוצות ללונדון במטרה לפגוש חברי פרלמנט, דיפלומטים ולקיים מסיבות עיתונאים. "כשחזרתי אחרי שלושה ימים הודיעו לי שרועי זוהה. ארגנתי לוויה מא' עד ת', עד לפרטים הקטנים. לבשתי חולצה שלקחתי מאימא שככה היא תהיה איתנו בלוויה למרות שהיא חטופה בעזה. ביקשתי שיצלמו עבורה ועבור אחי את הלוויה, למרות שזו קבורה זמנית. ביקשתי שלא יקראו את "היזכור" של נירים שמכוון לאדמת הנגב, כי קברתי את אחי בהר הירוק תמיד. את ה'יזכור' של נירים נקריא כשנעביר את הקבר לבית העלמין בנירים". גם רועי וגם נדב לא היו נשואים ולא היו להם ילדים. אביהם נפטר לפני שנים רבות והיא נותרה לבד בלי משפחתה לקבור את אחיה הבכור. "נירים שהו באילת, והיה לי קשה לקבור את רועי רחוק מהקהילה, אבל שכנעו אותי שזה הדבר הנכון לעשות, שאימא הייתה רוצה שיהיה לידי ושאוכל לשמור עליו. עדכנתי את חברי נירים ויום אחרי השבעה טסתי לאילת לקיים לו שם טקס זיכרון".
לכיכר החטופים ולמטה משפחות החטופים היא מתקשה להגיע. "אני לבד, אין עוד בני משפחה שאפשר לחלוק איתם משאבים. אני ובעלי ובית עם שלושה ילדים ואנחנו מנסים לשמור על שפיות". היא מתראיינת הרבה, בעיקר לתקשורת חוץ, יצאה עם משרד החוץ במשלחת ללונדון וגם במשלחת לג'נבה עם משרד החוץ ומשרד הבריאות, לפגישות עם נשיאת הצלב האדום, ארגון הבריאות הלאומי, ארגוני זכויות אדם ושגרירים.
בשבוע הבא, ב-14 בינואר, יציינו 100 ימים שהחטופים מוחזקים בשבי חמאס בעזה, איילת תצא במשלחת לעצרת גדולה שתתקיים בלונדון.
אח שלי או צל של מי שהיה
אחרי 49 יום בשבי שוחררה חנה אימה בפעימה הראשונה. "ידענו שיש עסקה והודיעו לנו שהיא ברשימה. הייתי בפאניקה, רק שלא יקרה שום דבר. ביום שישי יצאנו לתל אביב וחיכינו בבית חולים, כמו כולם היינו צמודים למסכים. בשלב מסוים אמרתי- אל תגידו לי כלום, עד שעין ישראלית לא ראתה אותה, עד שיד ישראלית לא נגעה בה. בעשר בלילה קיבלנו את שיחת הטלפון הראשונה ממנה מבסיס חצרים. באחת עשרה וקצת היא הגיעה לבית חולים וולפסון".
איך היא חזרה?
"צלולה מאוד מבחינה מנטלית, חדה. היא רזתה מאוד וירדה יותר מעשרה אחוז ממשקלה. יש לה לחץ דם, היא סוכרתית, לא הזריקה אינסולין 49 יום. היא יצאה מבית החולים כשהיא נעזרת במקל פעם ראשונה בחיים. פחדתי עליה, שלא תיפול, שלא יהיו בעיות חדשות. אימא לא ידעה שרועי נרצח ואני זו שבישרתי לה. היא גם לא ידעה שיש מתווה והייתה בטוחה שכמו שהיא משתחררת גם נדב ישתחרר. הייתי צריכה לבשר לה בעדינות שיש קריטריונים, שגברים לא משתחררים. היא הגיעה אלינו ליגור ומאז היא בתהליך שיקום. טיפולים, בדיקות, מעקבים, פזיותרפיה, פסיכולוגיה, בעיות בלב, שזה דבר חדש".
ואיך זה בשבילה להיות מנותקת מהקהילה שלה?
"באים לבקר מנירים, מדברים בטלפון כל הזמן מתקשרים, מתכתבים, מגשרים על הפער של המרחק".
איילת מספרת שעיקר דאגתה של חנה הוא נדב שעדיין בשבי. "היא מחכה לו, עושה תוכניות ליום שיחזור- 'כשנדב יחזור נעמיד לו פה שולחן מחשב', זה מה שמחזיק אותה. הבחירה שלה לא להסכים לקבל אופציה אחרת. אני בעד אמונה".
ואיך את בכל זה?
"כל יום שעובר אני שואלת מה נקבל חזרה-את אח שלי או צל של מי היה. עוד רגע 100 ימים. ראיתי איך אימא חזרה אחרי 49 ימים והיא עוד לא התחילה להתאבל על מי שמת כי היא עסוקה במי שחי. אני לא יודעת מתי הוא יחזור ובאיזה מצב ואיך החיים הולכים להיראות".
הדרישה שלי – להחזיר אותם הבייתה
היא אומרת שהתקשורת בארץ נותנת במה לחטופים ולבני משפחותיהם. למרות שיש לעיתים תחושה כאילו שחרור החטופים עומד אל מול מהלך צבאי. "החיים לא שחור ולבן. אני לא נגד אף אחד. החיליים ברצועת עזה נמצאים בפעולה צבאית כדי לוודא שיתקיימו חיים בעוטף עזה, אלו ילדים של החברים שלי, איך יכולה להיות נגד? אני רוצה שישחררו את כל החטופים, המחיר לא מענין אותי ולא התפקיד שלי לקבוע אותו. החטופים הופקרו, נחטפו ולמדינת ישראל יש חוזה איתם. הדרישה שיעשו הכל כדי להחזיר אותם, באיך ולמה אני לא צריכה לקחת חלק. אני לא פוליטיקאית ולא גנרלית, אני אומרת מה הדרישה שלי- להחזיר אותם הביתה. מי שתפקידו שיעשה מה שצריך.
את חושבת שמי שצריך לעשות עושה כל מה שצריך?
"לא יודעת לענות. רוצה להאמין שכן. ברור שישראל לא תשלם כל מחיר, יש מחיר שכן ומחיר שלא. יכול להיות שהעובדה שאין עסקה, שהנושא תקוע, הוא המחיר. יכול להיות שאקבור עוד אח. אף אחד לא יכול להבטיח הבטחות. אני צריכה להישאר עם האמונה שלי ולהאמין שנראה את הסוף, שעכשיו נראה רחוק. כל יום הוא יום אחד יותר מידי. יום של סכנת חיים, יחף, בלי אוכל, בלי תרופות, במנהרות. עוד רגע זה 100 ימים, לא הייתי מאמינה בחיים שהאנשים האלה יהיו בשבי 100 ימים".
