משפחה זו פריבילגיה! תתחילו לאמץ את המסר לפעולות היום־יומיות שלכם, ותהפכו את המשפחתיות לערך עליון. הקיץ מתקרב – זמן נהדר לפתוח דף לבן ביחסים המשפחתיים
לפתוח דף לבן ביחסים המשפחתיים, "זה לא מובן מאליו" – הביטוי הזה חוזר ועולה, לצערי, רק כשעומדים לפספס משהו או קרובים לכך. יש כל כך הרבה פעולות אוטומטיות שכולנו עושים במהלך היום, שחסרה לנו הבנה לגבי המשמעות העמוקה על מה שיקרה בהיעדרן. פעולות כמו, לקום בבוקר ולהתלבש לבד, לשוחח בטלפון עם ההורים, ארוחה משפחתית ויש עוד מאות פעולות שגרתיות "ברורות מאליהן", שמתרחשות במהלך יום אחד.
בדרך כלל אנחנו מצרפים ל"ברור מאליו" גם טרוניה, כמו: "עוד פעם אימא שלי לא מצליחה לשלוח הודעת וואטספ, כמה פעמים אני צריך להסביר לה", או "שוב האירוח של ארוחת שישי נופל עליי, איך תמיד לאחותי המעצבנת יש תירוץ כלשהו לא להזמין אליה הביתה. צריכה לנשום עמוק כדי לעבור את הערב הזה".
זה ברור מאליו, ואני חושבת שמה שצריך להיות ברור מאליו הוא דבר אחר לגמרי – משפחה זו פריבילגיה – נקודה ואפשר להוסיף גם סימן קריאה! אנחנו מבינים את זה במשמעות של מסר, מבינים את הפירוש המילולי של פריבילגיה כזכות יתר, אבל עוברים הלאה וממשיכים להתנהל בחיים בצורה שאינה מתייחסת למשפט הזה כערך עליון. את הדבר הזה אני מבינה כמובן, בגלל שזה התחום שאני עוסקת בו מדי יום, אבל מעבר לכך, שני אירועים שהתרחשו לאחרונה חידדו אצלי עוד יותר את המשמעות העמוקה לכך, שמשפחה היא פריבילגיה, ושכדאי שבכל בוקר נתעורר להבנה הזו.
מה שרואים מכאן לא רואים משם
עודד חי שנים בארצות הברית עם אשתו רעיה ועם שתי בנותיהם. הם עשו רילוקיישין מטעם העבודה של עודד, כשהצהרת הכוונות הראשונית הייתה לשוב לארץ אחרי שנתיים. אבל הם התאהבו בארץ האפשרויות, והודיעו למשפחה שהם נשארים שם "For good".
הכרתי את עודד בשיחת וידיאו שהתקיימה עוד טרם עידן הקורונה, כשהוריו ממושב במרכז הארץ, רצו להסדיר את ענייני חלוקת המשק בין האחים. עודד הכריז כבר אז שאין לו שום עניין במשק, ושהוא מצא את עולם הפיננסים כמרתק בהרבה. כשניתקנו את השיחה, זרקה לאוויר אחותו הצעירה ענת: "זה לא שאין לו עניין במשק; זה יותר שאין לו שום עניין במשפחה. הוא לא יבחר במשהו, שחס וחלילה, ידרוש ממנו קִרבה משפחתית."
"מה שצריך להיות ברור מאליו הוא דבר אחר לגמרי – משפחה זו פריבילגיה – נקודה ואפשר להוסיף גם סימן קריאה! אנחנו מבינים את זה במשמעות של מסר, מבינים את הפירוש המילולי של פריבילגיה כזכות יתר, אבל עוברים הלאה וממשיכים להתנהל בחיים בצורה שאינה מתייחסת למשפט הזה כערך עליון"
המשפט של ענת עמד במשרד שלי זמן רב אחרי שנותקה השיחה עם עודד, ומשום מה ליווה אותי עוד הרבה מאוד שנים, אבל רק מאחורי הקלעים. כשבאופן מפתיע הגיע עודד לביקור בארץ, נזכרתי באמירה שלה שוב.
הדיון בעניין חלוקת המשק עומד שוב על הפרק, הסבירה לי ענת בשיחת טלפון, שלהפתעתי הייתה נרגשת. לאמיתו של דבר, חשבתי שאשמע מהקו השני אחות מתוסכלת, בגלל השינוי שהתחולל במפתיע בראשו של אחיה. היא מיהרה ואמרה שעודד כבר יסביר לי הכול בשיחת טלפון, שאני צפויה לקבל ממנו בקרוב. לפני שסיימנו את השיחה, היה חשוב לי להציג בפני ענת בצורה שקופה, שמדובר בתהליך של פתיחה ההסכם מחדש, ושלא יהיו לה ציפיות לדרך קלילה, כמו שזה אולי נראה לה כעת. היא רק אמרה: "תדברי עם עודד."
כבר למחרת הוא התקשר. "באתי לביקור כדי לבדוק את האפשרות להחזיר את המשפחה שלי לארץ," הוא הסביר לי בתחילת השיחה. "זה ישמע אולי קטנוני קצת, כאילו חזרתי רק כדי לזכות בפיסת המשק מהוריי, אבל זה בכלל לא העניין. משהו בתקופה הזו שינה את דעתי מקצה לקצה."
כמובן שבנקודה הזו הסקרנות שלי הייתה בשיאה ושאלתי אותו מה השתנה. עודד הסביר: "תקופת הקורונה הבהירה לי מה חשוב בחיים באמת. כל השנים הייתי מנותק מבחירה, שהייתה לגמרי שלי. כנראה שאיפשהו הרגיעה אותי המחשבה, שכאשר ארצה אוכל לחזור. אבל אז, התקופה הזו של ההסגר בתוך הבית והניתוק המוחלט והכפוי, שינו אצלי לגמרי את סדרי העדיפויות."
עודד סיפר שבזמן המשפחתי שהתפנה לו פתאום בביתו בקליפורניה, התחילו הבנות לשאול שוב ושוב שאלות על סבא וסבתא מהארץ. הן ביקשו לראות אלבומים משפחתיים ובכל פעם הצביעו על דמויות בתמונות ושאלו: "מי זאת, ומי זה?"
משפחה זו פריבילגיה, אמרתי בשקט, ועודד השלים אותי ואמר: "משפחה – זה לא ברור מאליו, וצריך להכיר תודה על כך." הוא הסביר שהוא מוכן לעשות תהליך עם המשפחה שלו, שמצד אחד יחבר אותו אליהם ומצד שני ישמור על יחסים טובים. מרגע זה ידעתי שהתהליך יהיה הרבה יותר פשוט, ממה שחשבתי שיהיה בשיחה הראשונית עם ענת. כשיש הבנה כזו, הדרך הרבה יותר ברורה וקצרה.
הלכה לעולמה והאירה לי על החיים
דבורה נפטרה לפני כחודש ואני זכיתי ללוות אותה בחודשים האחרונים לחייה, ולתפור עבורה את הצוואה שהיא מותירה. זה חלק ממה שאני עושה בעבודתי ומתייחסת לזה כמסמך מהותי בחיי המשפחה, אבל במקרה של דבורה זה היה הרבה מעבר לכך.
דבורה הייתה ערירית. ללא אחים וללא אחיות, ללא ילדים וללא בן או בת זוג. היא הייתה לבדה במשך חיים שלמים כמעט. בלכסיקון המשפטים שלה לא נאמר מעולם: "אוף, עוד פעם ארוחה משפחתית", כי לא היה דבר כזה אצלה מעולם. את ממונה ונכסיה ביקשה לחלק בין מספר חברות קרובות, שליוו אותה במהלך השנים, ואת החלק הנכבד היא תרמה לעמותה.
"משפחה זו פריבילגיה," אמרתי שוב ושוב לאנשים שפגשתי באותו יום, שבו היא נפטרה. יש כאלה שמשכילים להבין זאת לפני שזה מאוחר מדי ויש כאלה שלא. ואני מקווה שאם הגעתם לקריאת שורות אלה, תתחילו לאמץ את המסר לפעולות היום־יומיות שלכם, ותהפכו את המשפחתיות לערך עליון. הקיץ מתקרב – זמן נהדר לפתוח דף לבן ביחסים המשפחתיים.
הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
פתרון בעיות משפחתי: דברים שלא נאמרו בשקט סופם שיאמרו ברעם גדול