קשיים רבים נערמו בפני החלוצים בהגיעם לארץ לבנות ולהבנות בה. מלבד עבודה קשה, שמש יוקדת, היו גם מחלוקות , פילוגים ואף לעתים עייפות וייאוש שאחזו במחנה. הדבק שחיבר וגישר על כל אלה היה ריקוד ההורה, ריקוד עממי שנרקד במעגל שלוב ידיים ונתן אנרגיה חיובית ליום המחרת. לנגד עיני מגזרת נייר (צללית) מספר "החלוצים" של מאיר גור אריה (משנת תרפ"ה), ריקוד ההורה שנהפך לסמלה של תקופה. לריקוד העממי קסם וכוח משלו שנמשך עד ימנו בחוגים לריקודי עם הפזורים ברחבי הארץ ובמופעים וטכסים בחגים ומועדים של ההתיישבות העובדת.
רשימה זו עניינה בלהקת ריקוד אמנותית-מקצועית, הדורשת מחבריה משמעת גופנית ומנטלית, התמדה, יצירתיות וכישרון. מדובר בלהקת המחול הקיבוצית, שסיפורה יצא בימים אלה לאור כספר מחקר מתעד שנכתב ע"י ד"ר יונת רוטמן מעין המפרץ.
"הגרעין והקליפה", ספרה החדש של יונת רוטמן לא נכתב יש מאין. רוטמן בעצמה החלה לרקוד בגיל 11, באולפן למחול במטה אשר, בקיבוץ געתון ורקדה בו במשך שמונה שנים. כיום היא חלק מצוות המורים המלמדים במגמת המחול באולפן מטה אשר.
הספר מספר את סיפורה של להקת מחול קיבוצית מקצועית. כזו המבקשת לצאת ממעגל הרוקדים החובבים בתנועת הנוער אל עבר אלה הרואים בריקוד אמנות ומקצוע. יצירה אישית וקבוצתית שהיא חלק ממשאת נפש רוחנית, תרבותית ומקצועית. דרך ביטוי אמנותית כשאר האמנויות. ספורה של להקת המחול הקיבוצית מסופר באמצעות דמויותיה המרכזיות שהתניעו אותה לאורך חמישים שנותיה. ספרה של רוטמן הוא מחקר אקדמי המסתמך על מפגשים אישיים, ראיונות, מקורות מהעיתונות, הספרות המקצועית ומסמכים ארכיונים. הספר כשלעצמו משופע במראי מקום וסימוכין של ציטוטים ומקורות. הוא ממלא צורך שעד כה חסר לאלה המבקשים לדעת את ההיסטוריה של להקת המחול הקיבוצית, ולשוחרי התרבות באשר הם.
יהודית ארנון, רמי באר
הספר יצא לאור בהוצאת יד יערי ונתמך ע"י מלגת "חבצלת", מועצת הפיס לתרבות ואמנות, להקת המחול הקיבוצית, והמועצה האזורית מטה אשר. (עריכה: אדוה כהן זמיר, 230 עמוד, כריכה רכה). מטרת המחקר והוצאת הספר ברצון להאיר את הפעילות התרבותית והיצירתית הקיבוצית שללהקת המחול חלק משמעותי בה.
הספר מחולק לשמונה פרקים. הוא בנוי באופן כרונולוגי, שיטתי-דידקטי, כך שאפשר לעקוב ממש לפי לוח השנים על פעילותה של להקת המחול והדמויות שהיו מעורבות בה בכל עת ועת. יש לשבח את עיצוב הספר שנעשה ע"י ירון לוי בו משולבים תצלומים ומתווים מאוירים המוסיפים נראות חזותית מרגשת ואיכותית בין דפי הטקסט. שתי דמויות מרכזיות מתבלטות בספר: יהודית ארנון וממשיך דרכה רמי באר. שניהם מקיבוץ געתון.
המנהלת והכוריאוגרפית המיתולוגית של להקת המחול יהודית ארנון ממייסדי קיבוץ געתון (1926 – 2013). ארנון שרדה את תקופת השואה, בתום המלחמה עלתה לארץ מהונגריה דרך מחנות הגירוש בקפריסין עם גרעין תנועתי של "השומר הצעיר" (גרעין ה-1 במאי). היא העידה על עצמה שחלמה על ריקוד עוד בתקופה האפלה של נערה שמתבגרת בצל המוות: "עד שנלקחתי למחנה ריכוז חייתי בדמיונות שלי בלבד אח"כ הייתי במחנה ריכוז וזה היה קשה. היו שם רגעים … ואז התנועעתי רקדתי, וראיתי שזה תופס, מעורר תגובה". (יהודית ארנון עמ' 21).
בקיבוץ הקימה ארנון את להקת געתון (בשנת 1953) שנהפכה ללהקה המפורסמת ביותר ברחבי התנועה הקיבוצית מבין עשרות להקות מחול קיבוציות. בכך היא מקבעת את הדימוי של קיבוץ געתון עם מחול, שכעבור עשרות שנים נהפך לכפר מחול. היכולת לקבע זיהוי של קיבוץ עם ערך תרבותי, הוא נכס מקומי אדיר המוסיף לגאוות מקום ופטריוטיות קיבוצית, לתחושת שייכות והזדהות ובעיקר לפיתוח של דורות ממשיכים באותו תחום. עניין למחקר בפני עצמו.
"הריקוד נותן לגעתון המון. בקיבוץ הזה הריקוד הוא בדם. אצלנו הוותיקים רוקדים, משום שרקדו עם יהודית כשהיו בני 20. החברים מתרגלים למוזיקה ותנועה כאופן ביטוי. הבנים של החברים רוקדים. יש לכך השפעה על יחסם למחול " (חנקה פארן עמ' 35).
יונת רוטמן לא פוסחת בספרה על הקשיים והדילמות שעמדו בפני יהודית ארנון בדרכה היצירתית כמו בפני יוצרים נחשבים וכישרוניים בתחומי יצירה אחרים בתנועה הקיבוצית. להקת געתון הייתה המבוא ללהקת הגליל המערבי (1964) שהייתה להקת ריקוד אזורית שפעלה מספר שנים עד הקמת להקת המחול הקיבוצית בשנת 1970. המשותף והמאחד את שלושת המסגרות היא יהודית ארנון, מנוע הפעלה, טורבו יצירתי בלתי נלאה.
ברקע לפעילותה הניהולית והכוראוגרפית עמד המדור למחול של הקבה"א אותו יסדה רחל עמנואל (חצור) בשנת 1951. אנחנו למדים, שהמדור למחול היה כר נרחב לפעילות עצמאית של נשים חברות קיבוץ, שפיתחו בכך אפיק של מימוש אישי במקביל לתפקידים המסורתיים שהיו נחלת נשות הקיבוץ. רוטמן נותנת בספר מקום והסבר על התפתחות הריקוד האמנותי בתנועה הקיבוצית ובארץ. מציינת לחיוב את תמיכת המוסדות התנועתיים בהקמת חוגי ריקוד אמנותיים כחלק מהכנתם של רקדנים איכותיים למופעי טקסי חגים חקלאיים ואחרים בקיבוצים. הריקוד האמנותי השתלב במערכת החינוכית בגילאי בית הספר ככלי דידקטי-חינוכי ( כולל במוסדות להכשרת מורים כמו סמינר הקיבוצים ואורנים וכו') ובכך קיבל לגיטימציה חינוכית, תרבותית ממסדית.
הספר בנוי על פי עשורים (לדוגמא: פרק ה' להקת המחול הקיבוצית 1970 – 1980, וכך הלאה), מבנה המקל על הקורא להתמצא בתכניו ולמקם בו את דמויות המפתח.
יוזמה ברוכה של המדור למחול של ברית התנועה הקיבוצית בראשות שלומית רץ (עין המפרץ) הניב פירות. בשנת 1970 התרחש מעבר מלהקות מחול אזוריות אל להקת מחול ארצית של התנועה הקיבוצית. בשנת 1973 מתמנה יהודית ארנון למנהלת המקצועית של הלהקה, תפקיד אותו מלאה עד שנת 1996. החליף אותה בתפקיד כמנהל וכוראוגרף הלהקה רמי באר אף הוא מקיבוץ געתון ומתלמידיה של יהודית ארנון. התרחש תהליך של חילוף משמרות מסודר, מוסכם ותחום בזמן. דור צעיר נכנס לתפקידי ניהול והובלה. המחברת מובילה את הקורא בינות למופעים, להצלחות, להתלבטויות, לדמויות המרכזיות, לקשיים שבדרך, להופעות בארץ ובחו"ל ולכיבוש מעמדה של הלהקה כאחת משלוש הלהקות המרכזיות למחול בארץ.
מספרה של רוטמן מצטיירת ארנון כדמות כריזמטית העומדת על עקרונותיה האמנותיים והערכיים. לארנון היו שתי תכונות בולטות: "כישרון והבנה יוצאת דופן בתחום המחול; כריזמה לרתום אנשים לחזון שלה" (עמ' 17).
היא מתעקשת ליצור עם הלהקה מתוך האזור של מטה אשר. מביתה בגעתון. המקומי הוא האוניברסאלי. רמי באר מייצג את הצד השני של המטבע, את הרצון לפרוץ גבולות, להיות שייך לקהילה אמנותית בינלאומית רחבה רב-תחומית, כזו שלא מצטמצמת בפריפריה אלא קרובה למרכז ההתרחשויות באזור תל אביב. המקום המוצע כבית ללהקה, הוא קיבוץ יקום (רעיון שלא מומש).
הספר נוגע לא רק בהיסטוריה של להקת המחול הקיבוצית אלא גם במעבר הבין-דורי בלהקה. בקו התפר בין יהודית ארנון לרמי באר. בין השיטין אפשר לחוש את ההמשכיות, את המסורת, אך בו זמנית את ההבדלים והמתחים.
המחברת לא מתעלמת ממחלוקות ניהוליות ומקצועיות שהיו בין יהודית ארנון לרמי באר. המחלוקות שיקפו את הבדלי הדורות והגישות. סיטואציה לא פשוטה של שני יוצרים מקיבוץ אחד בהבדל של דור. בשנת 2008 הוקם בגעתון כפר מחול המהווה בית קבע איתן ללהקת המחול הקיבוצית. למעשה קיבוץ געתון הוא קיבוץ מחול. חדר האוכל המפואר שלו בתכנונו של מנחם באר ובעיצובו האמנותי של שמואל כץ, כאשר פסק מלהיות למרחב הסעדה הפך לסדנת מחול מפוארת. מבנים נוספים משמשים לכיתות, מקומות מגורים והתכנסויות לחברי הלהקה. לפני שנים ביקרתי אצל מנחם (מני) באר בקיבוצו געתון. הוא סיפר בגאווה רבה על הפרויקט של כפר מחול ועל שיתוף הפעולה עם בנו רמי.
ארנון ובאר נוגעים באקטואליה, ביצירתם. לא מתעלמים מהמציאות הישראלית ונוגעים בעצבים הפתוחים הכואבים של מחיר המלחמה והסכסוך הישראלי – פלסטיני – ערבי. באר הוא יוצר המגיב למציאות קשה. יצירותיו זכו לביקורות לעתים זועמות על הריאליסטיות באמצעי הביטוי (היצירה, יומן מילואים כדוגמא). רמי באר במובהק מגיב ביצירתו לסיטואציות פוליטיות אקטואליות. מתמודד עם המציאות ולא נמנע מלקבוע עמדה אישית ואמנותית. יצירתו מערערת את שלוותם של האדישים והנרדמים.
למרות הנגיעה האישית שלה למחול וללהקה, בוחרת המחברת לספר במודע את סיפורה כמשקיפה אובייקטיבית, מתעדת וחוקרת, הרושמת את תולדות הלהקה לדורותיה ללא עמדה אישית סובייקטיבית.
יונת רוטמן בחרה לסיים את הספר באפילוג. אחרית דבר. היצירה המוזכרת באפילוג היא יצירתו של רמי באר "על פני תהום" (1999). האם ניבא רמי באר ביצירתו את התהום בו תמצא המדינה מקץ 20 שנה ? רוטמן לוקחת את שאלות העתיד של הלהקה אל הכיוון הכלכלי. האם בעידן ההפרטה הקיבוצית עתיד הלהקה מובטח?" רוח ממשלתית חסרת סבלנות כלפי גופי אמנות שלא מתיישרים פוליטית עם בלפור ועושי דברו של רה"מ מאימת לדעת רוטמן על עתידה של הלהקה.
הגרעין והקליפה
הרשימה על הספר כבר מוכנה על המקלדת. בטלפון אני שואל את יונת רוטמן לסיבת בחירת שם הספר: הגרעין והקליפה. "מראשית הכתיבה ניצב השם הזה בראשי" משיבה יונת לשאלתי. "היה ברור לי שזה שם הספר. שם המקיים דרכו סימביוזה בין פנים לחוץ, בין רכות לקושי, בין התפוררות ונשירה לצמיחה. השם הוא שמו של ריקוד שיצרה יהודית ארנון בשנת 1974 לאחר מלחמת יום הכיפורים. העצב והשכול שכנו בלבבות. היצירה ששמה והשראתה לקוחים מהמרחב החקלאי היא דואט בין רקדנית לרקדן, המבטאים בריקודם תהליך של תחייה והתעוררות מחודשת לחיים. אופטימיות בעתיד שלאחר המלחמה. הבכורה של הריקוד בוצעה, בט"ו בשבט – חג הנטיעות".
בין פרקי הספר חסר לי פרק נוסף שעוסק בדינמיקה הפנימית בין חברי להקת המחול. פרק המתייחס למערכת הקשרים והיחסים הבינאישית הנרקמת בין חברי הלהקה לאורך זמן. חסרה לי ההתייחסות להשקפת עולמם של הרקדנים על היצירות ומעורבותם בהן. כיצד מגבשים מחויבות ללהקה, צוות עבודה, אמון הדדי, אינטימיות, מגעים ומעגלים משותפים. האם יש משמעות להבדלי גיל ודורות בין חברי הלהקה, כיצד נבנית ההיררכיה הפנימית בה. לבסוף שאלת מפתח; הריקוד הוא מקצוע הדורש טוטאליות. התמסרות ושעות רבות. כיצד מגשרים בין המחויבות ללהקה לבין משפחה, קיבוץ – חברה?
הספר של יונת רוטמן מצטרף לספרים נוספים שעוסקים בתרבות וביצירה הקיבוצית. הוא נדבך חשוב וממוקד של תיעוד להקת המחול הקיבוצית כחלק מההיסטוריה התרבותית הקיבוצית.
בעקבות הספר – התייחסות אישית
הפרק בספר הדן בהקמת להקת המחול הקיבוצית (פרק ה') מעלה אצלי שאלה רחבה יותר כלל קיבוצית הנוגעת לתפקיד אמני הקיבוצים בהפשרת האווירה הכיתתית-תנועתית שנשענה על רכיבים היסטוריים ואגו מנהיגותי, ותרומתם לחישוק מעגלי האיחוד והשותפות בין התנועות הקיבוציות. כמי שנוכח בשנות השבעים של המאה העשרים בתהליך הקמתם של גופי יצירה ואמנות תחת מטריית משותפת בהנהלת ברית התנועה הקיבוצית, והפרידה מארגוני האמנים הנפרדים לכל תנועה, יש בי הערכה רבה להקמת להקת המחול הקיבוצית, כחלק משמעותי מתהליך זה.
בינואר 1963 פרסם יצחק בן אהרון בעיתון "דבר" את מאמרו המאתגר: "עוז לתמורה בטרם פורענות" התמורה לה ייחל בן אהרון (גבעת-ליים מאוחד), מגולמת בקריאתו לאיחוד מפלגות הפועלים בישראל, מפא"י, אחדות העבודה, ומפ"ם (במציאות הקיבוצית: האיחוד, המאוחד והקבה"א). "המפלגות והתנועות החלוציות המזדהות אתן אינן נחלתם של בן גוריון, טבנקין ויערי. המאמר היכה גלים סוערים בתנועות הקיבוציות. רגע של הצבת מראה נוכח הפילוגים וחוסר ההיגיון שעומד בבסיס הפירוד התנועתי (השלם חזק יותר מסך חלקיו). בסמוך למאמרו של בן אהרון הבשילו התנאים להקמתה של "ברית התנועה הקיבוצית", שהייתה ארגון הגג של התנועות הקיבוציות.
בשטח התחילו בקיעים בחומות ההפרדה התנועתיות והמפלגתיות. המנהיגות ההיסטורית סירבה עדיין להכיר במציאות הרוחשת ומבעבעת בקיבוצים. היא נאחזה בקרנות מזבח הבדלנות התנועתית ההיסטורית. אלה שחשו בצורך הדחוף בשיתוך פעולה בין תנועתי, באיחוד כוחות מבית, באו מתחום היצירה האמנותית-תרבותית.
נזכיר כדוגמא את בימת הקיבוץ, מקהלת הקיבוצים, תזמורת הקיבוצים, גלריית הקיבוץ, להקת המחול הקיבוצית ועוד (בשנת 1967 מוקמת גלריית הקיבוץ בת"א, בשנת 1970 התזמורת הקאמרית הקיבוצית בניצוחו וניהולו של אבי אוסטרובסקי, ולהקת המחול הקיבוצית). גופי היצירה שהוקמו במסגרת ברית התנועה הקיבוצית לא הסתגרו בד' אמות הסקטור הקיבוצי והיו פתוחים לאמנים ויוצרים שלא מהקיבוץ. פתיחות זו של יוצרי התנועה הקיבוצית הכשירה את הקרקע והלבבות לאיחוד המתבקש של התנועה הקיבוצית (1999).
האמנות הקיבוצית הייתה לאורך השנים אופוזיציה קונסטרוקטיבית למנהיגות הקיבוצית הכריזמטית והנחושה. למנהיגות היה נוח לקבל אופוזיציה זו שבייסודה היא תרבותית, סגנונית, לא מאיימת. לפעמים היינו עדים לחיבוק הדוב שלה ע"י ההנהגה.
נוכחות בפתיחת תערוכות, האמנים הם נכס תנועתי, השראה לחברים וכו'. מעולם לא התקיים פילוג על רקע של גישות אמנותיות… האמנים עצמם מאסו בחוסר ההיגיון שבקיומם של שלושה ארגוני ציירים ופסלים בתוך התנועה הקיבוצית, כמו ארגוני צלמים נפרדים וכו'… הם מאסו בפלגנות הפנימית שתודלקה ע"י פוליטרוקים שניסו להסביר את רוח התנועה והמפקד והמאפיינים האמנותיים התנועתיים הנפרדים. לאורך התקופות וביתר מובהקות משנות השישים התקיימו מפגשי יוצרים שחצו תנועות. שנת 1970 שנת הקמתה של להקת המחול הקיבוצית הייתה שנת איחוד והתכנסות בין גופי היצירה. ללהקת המחול הקיבוצית תפקיד מרכזי בתהליך זה.
