ריאיון החודש עם ד"ר סיניה נתניהו, מומחית לכלכלת משאבי טבע ולשעבר מדענית ראשית במשרד להגנת הסביבה
ד"ר סיניה נתניהו היא שם דבר בתחום משאבי טבע ותשתיות מים. נחשבת שנים לבעלת שיעור קומה בתחומי פעילות מגוונים. הכישורים הייחודיים שלה והניסיון העצום שרכשה הציב אותה בקדמת היידע המקצועי. הישגיה ותרומתה לתחומי עיסוקה נודעו ברחבי תבל ופועל יוצא מכך יש לראות בהחלטת ארגון הבריאות העולמי, למנות אותה לתפקיד בכיר בארגון, כמנהלת התכנית לסביבה והערכת השפעות בריאותיות בארגון, באזור אירופה. לארגון הבריאות העולמי מטה בז'נבה ושישה משרדים גלובליים אזוריים, בהם אירופה. במשרד האזורי האירופי חברות 53 מדינות, ובהן אוכלוסייה של 880 מיליון תושבים, המשתרעות בשטח הגיאוגרפי שבין האוקיאנוס האטלנטי לאוקיאנוס השקט כולל ישראל.
לאזור האירופי שלושה מרכזים, אחד מהם הוא המרכז לסביבה ובריאות בבון, גרמניה, שמשמש כחטיבה למדיניות וממשל לבריאות ורווחה. סיניה יוצאת החודש לבון, למשימה החשובה. היא תהיה מופקדת על חיזוק ויצירת התשתית המקצועית בתחום הערכות להשפעות בריאותיות כתוצאה מחשיפה לסיכונים סביבתיים, הערכת הסיכונים וניהול הסיכונים בכל יבשת אירופה. התחומים בהם תעסוק יהיו זיהום אויר, כימיקלים, פסולת, שטחים ירוקים וכחולים, עירוניות, כלכלה מעגלית, אי שוויון סביבתי וכלכלי ועוד. בימים אלה של הגשת חוק ההסדרים בכנסת, כאשר סעיפים מרכזיים נוגעים לעתיד משק המים בישראל, חשוב וראוי להאזין לדברים שאומרת מומחית המים בישראל ובעולם, ד"ר סיניה נתניהו, והיא אורחת "ריאיון החודש" של "יבול שיא".
תחום המים החקלאיים בישראל עומד בפני תמורות דרמטיות אם אכן חוק ההסדרים ימומש. מהי דעתך על כך וכיצד ניתן להיאבק נגד תכניות/מדיניות האוצר ואולי גם שר המים.
הכפפת רשות המים לשר המים ומתן סמכות לשר כפי שמפורט בטיוטת חוק ההסדרים (בקביעת תכנית אב ארוכת טווח למשק המים, תכנית פיתוח רב שנתית, פעילות משק המים בחירום ובמצבים מיוחדים, קביעת יעד התפלה רב שנתי ואספקת מים לרשות הפלשתינית ולמדינות שכנות) מרוקנת את רשות המים מסמכויותיה וכל זאת מבלי שהוצג לציבור נימוק הגיוני למהלך.
המבנה המוסדי והמדיניות בתחום המים או כל תחום סקטוריאלי אחר לא צריכים להשתנות כתלות בשר זה או אחר. אם באופן ענייני נדרש לתקן (ולעיתים נדרש) אז אדרבא אך יש לעשות זאת בדיון ובגיבוי מקצועי ובשקיפות. המנדט שיש לשרים בטלטול משרדי הממשלה הוא פריבילגיה שיש לנהוג בה בזהירות, במסורה ובחוכמה.
ידענו כבר מעבר של תחום הטיפול במים ממשרד החקלאות למשרד התשתיות הלאומיות. אומנם בשעתו המהלך היה פוליטי אך ניתן לשייך לו גם הגיון כלכלי שכן סקטור החקלאות כצרכן מים סיפק תרומה קטנה יותר לתוצר הלאומי הגולמי ולתעסוקה הלאומית. צו השעה היה הגברת פיתוח תשתיות וטכנולוגיות. כיום אגב, המהלך המתבקש הוא לא יצירת משרד מים אלא שילוב כוחות בין תחומי הגנת הסביבה והמים במתכונת של רשות לאומית ומועצה לאומית שכן בראייה הוליסטית, המים הם נכס סביבתי וצריך להיות מנוהל מנקודת מבט כזו.
בחזרה ליכולות המקצועיות שנבנו ביזע רב ברשות המים ולסמכויות שמבקש השר להפקיע מהרשות – יש לשאול מה הם אותם כשלים שמצא השר בתפקוד הרשות, אם כמובן מצא. חשוב להבהיר כי ככל שתחום המים מנוהל באופן מקצועי ונשען על תשתית מידע וניתוחים כלכליים ואחרים מבוססים, וככל ששיקולים ערכיים מופנמים ומתומחרים באופן גלוי ושקוף, אז יש להניח שיש בסיס מוצק להחלטות שכבר התקבלו ברשות. אם כך הדבר, לא ברור מדוע מבקשים לחולל שינוי.
הבסיס המקצועי שנבנה במשך שנים רבות צריך לשרת את תהליך קבלת ההחלטות באופן מיטבי ואין צורך בטלטול המערכת בכל עת שמגיע שר. אם מסיבות שונות הבסיס המקצועי לא קיים או אם הדעה המקצועית של הסגל המקצועי אינה נשמעת אז כמובן שיש בעיה וראוי לזהות את הכשלים ולהביא לפתרונם בתוך רשות המים.
נזקים רבים נעשו למשק המים, החקלאות, הסביבה, הבריאות והאנרגיה ולסקטורים נוספים כתוצאה מפוליטיזציה של תהליכים ומתן משקל יתר לשיקולים ו/או למגזרים שונים ללא נימוק ברור. במדינה בה היכולות המדעיות והמקצועיות באקדמיה ובמכוני המחקר הן מהטובות בעולם צריך להשתדל יותר על מנת לאפשר שיח והשפעה של מגזר זה על תהליך קבלת החלטות בנושאים ציבוריים. השירות הציבורי יכול להתברך ביכולות אנליטיות ומקצועיות משובחות לו יוטמעו התמריצים הראויים בקליטה ושימור של סגל משרתי הציבור בכלל משרדי הממשלה וברשויות ובגופי הסמך שלה.
עלויות המים גבוהות בחקלאות, באילו דרכים ניתן להפחית מהעלויות.
עלות המים בחקלאות משקפת כיום יחסית יותר מבעבר את ערך השוק של המים להוציא מרכיב הביוב. עלויות גבוהות של תשומות ייצור מתמרצות התייעלות בשימוש במשאב, כמובן עד גבול מסוים. מבחינת אספקת המים, כל שרשרת האספקה בישראל יקרה בשל החלופות והבחירות הטכנולוגיות שאנו מאמצים מכורח הנסיבות ומשיקולים שונים הן בנוגע להתפלה והן בנוגע לטיפול בשפכים ומחזורם כקולחים להשקיה. עם זאת חלופות אלו מספקות לנו אמינות באספקת מים והפרמיה בעד הפחתת סיכונים באה כמובן לידי ביטוי במחירי המים. זה לא פותר אותנו מלהמשיך ולבחון מעת לעת את ההצדקה למבנה העלויות של המים על כל המרכיבים, כולל העלויות הפרטניות הנובעות מהמבנה הניהולי של המערכת, ולהציב יעדי התייעלות ובקרות מתאימות בכל הצמתים מהמקור לצרכן. צריך גם לנתח השפעות אקלימיות וגיאוגרפיות על כמות ואיכות היבולים ולקבל החלטות מתאימות לגבי סוגי הגידולים.
לאורך שנים נגעת בתחום המים בתפקידים שונים. מה לוקה בחסר בתחום הזה?
מאז הקמת המדינה משק המים בישראל צעד כברת דרך ושינה פניו. משק המים ידוע כרווי מחלוקות בתחום חלוקת המשאבים, ניהולם ותפעולם ברמה הלאומית, העירונית והמגזרית אך בסך הכל יהיו שיאמרו שמדובר במשק חזק וחסין.אני טוענת כי משק המים בישראל חשוף היום לסיכונים ממקורות רבים והוא פגיע יותר משהיה אי פעם.
תחום המים במדינת ישראל לוקה בחסר בכמה מישורים: (א) טווח הזמנים ומשרעת הראייה בתחום צרכי המים הסקטוריאליים בחקלאות, בטבע ובעיר קצרים וצרים ממה שראוי שיהיו, (ב) תפיסת התכנון והניהול נותרה הנדסית ולרוב נעדרת שיקולי בריאות, תזונה, רווחה, סביבה ושינוי אקלים (ג) חסר ניהול ביקושים באמצעות קמפיינים, טכנולוגיות ומחירים (ד) מתרחב הפער מול העולם בפיתוח רמה גבוהה של יכולות מקצועיות רב-תחומיות, שימור וניהול ידע, ופיתוח בסיס מדעי בלתי מתפשר, (ה) יכולת ניהול ופיקוח חלשה בתחום השלמת פרויקטים הנדסיים בזמן ובתקציב, ורפיון והפקרות בניהול המהלך של הקמת תאגידי המים העירוניים, (ו) איבוד היתרון היחסי בתחום טכנולוגיות המים אל מול מדינות מתקדמות ומיצוי חלקי של יכולות ניהול ידע וסייבר, (ז) העדר הלימה בין פתרונות טכנולוגים לבין השלכותיהם הבריאותיות, הסביבתיות והאתיות.
חוסרים אלה במשק המים עלולים לבוא לידי ביטוי כאסון קיומי בעת משבר וכבר מופיעים כנטל בשגרה באמצעות מחיר המים לצרכן, והחלופות התזונתיות והמים לשתייה של רבים. למרות האמור, אין הצדקה ליטול מרשות המים סמכויות באמצעות המהלך שמנסים לקדם במסגרת חוק ההסדרים. להיפך, יש לחזק את הרשויות ולתגבר אותה מקצועית ולא להפכה למגרש משחקים פוליטי.
יש לך בוודאי תכנית מהפכנית להתייחס אחרת לתחום המים לחקלאות. מהי? מי צריך להפעיל את התכנית?
בנוגע למים וחקלאות אשמח להאיר זרקור על שלושה נושאים: איכות הקולחים, ביטחון מזון והשלכות של שינוי אקלים. על הכל יכולה "לנצח" מועצת רשות המים ולהפעיל באמצעות החלטותיה מנגנונים ממשלתיים רבים בכלל ואת רשות המים בפרט. צריך רק שמישהו ירצה לראות את התמונה כולה.
איכות הקולחים: בתחום הטיפול במי הקולחים בישראל יש כשלים משמעותיים בהיבטים הטכנולוגים, הסביבתיים, הבריאותיים, החקלאיים והאתיים. הביוב שמגיע למתקני הטיפול בשפכים לא תמיד זוכה לטיפול שלישוני מאחר והשקעות במתקני טיפול בשפכים שהיו צריכות להתבצע לפני שנים טרם מומשו. שפכים ברמת טיפול שניוני ושלישוני מועברים לעיתים רבות לאותם מאגרים והופכים מיידית את הקולחים לנחותים. ובעיקר הקולחים בהם אנו משקים גידולים חקלאיים אינם מטופלים לשם הסרת שאריות של תרופות, הורמונים ושאר תוצרי היגיינה אישית. מחקרים בארץ ובעולם מראים ששאריות אלו מוצאות דרכן למזון ולגוף האדם. המדע עדיין לא יודע לומר בברור מה המשמעות הבריאותית המצטברת שכן לרוב נדגמת שארית תרופה מסוימת, לא נבחנת האינטראקציה בין השאריות השונות ולא בהכרח נבדקו קבוצות אוכלוסייה שנמצאות בסיכון.
יש כאן כשל משמעותי בכך שישראל מציעה מקומית וגלובלית פתרון טכנולוגי של טיפול שלישוני בקולחים מבלי לבחון את שאלת הצורך בשדרוג הטיפול לרמה נוספת. בחינת הדבר יכולה להיעשות באמצעות הקמת צוות לאומי מדעי עצמאי שידון בנושא ויצביע על תחומים בהם נחוצה סגירת פערי ידע מדעי ואיזה ניטור נדרש, שיבחן את הממצאים באופן שוטף וימליץ בפני מקבלי החלטות על מהלכים נדרשים להכרעה. לנושא הזה של שאריות תרופות השלכות בתחומים כמו: אתיקה וזכות הצרכן לדעת, היכולת הכלכלית של הצרכן לצרוך חלופות בטוחות יותר ומכאן אי-שוויון כלכלי, תזונתי ובריאותי, וכן השלכות פוטנציאליות בתחום הייצוא של תוצרת חקלאית. בעתיד יהיו מדינות שעלולות לאסור ייבוא תוצרת חקלאית מישראל על בסיס סיבה זו. כבר היום בודקים באירופה בהקפדה יתרה ואף מחזירים ארצה תוצרת חקלאית כאשר מתגלות חריגות בחומרי הדברה.
אוסיף גם שעם איכות קולחים טובה, ניתן יהיה בעתיד להציע לשכננו מכמויות הקולחים הזמינים בישראל כאשר ההיצע יעלה על הביקוש כתוצאה מהיקפי התפלה עצומים ומשק חקלאי עם ביקוש יציב. בעוד מספר לא רב של שנים, ישראל לא תזדקק לכל כמויות הקולחים הללו והאופציה של להזרים ביוב לא מטופל או מטופל ברמה נמוכה לנחלים – בגלל שאין ביקוש לקולחים או שאין מוכנות לשלם בעבור הטיפול – לא קיימת שכן אין לנו עניין להוסיף זיהום לנחלי ישראל.
ביטחון מזון – ביטחון מזון וביטחון מים אינם סיסמה. במחצית יולי פרסם האו"ם באמצעות כמה מארגוניו מסמך בנוגע לביטחון מזון ותזונה. המסמך קורא לממשלות לחולל טרנספורמציה במערכות ייצור המזון כך שעלויות מזון מזין יופחתו ושתזונה בריאה תהייה ברת השגה. לשני מיליארד אנשים בעולם אין גישה שוטפת למזון בטוח, מזין ומספק, מתוכם 690 מיליון אנשים רעבים כרונית. גם בישראל אנו חשופים לשבר תזונתי בקרב אוכלוסיות מסוימות שידם אינה משגת כשמדובר בצריכת מזון מגוון, מזין ובריא. ההשפעות של תזונה לקויה הן כמובן בריאותיות והתפתחותיות.
כללית, בישראל רוב האוכלוסייה נגישה למזון מגוון. אך השפע ומגוון התוצרת החקלאית בשווקים והתחושה שבעיית המחסור במים נפתרה באמצעות מתקני ההתפלה, אינם עצמם עדות לחוסן. השפע דווקא ממחיש את התלות של ישראל בייבוא מזון ובטכנולוגיות. מכאן כל בר דעת יכול להבין כי תלות זו הופכת אותנו לפגיעים.
התחרות הגלובלית והמקומית על המשאבים, כמו זו שראינו עם פרוץ הגל הראשון של וירוס הקורונה, רגולציה קפדנית בתחומי הסביבה, המים והבריאות, שיקולי סחר, הרס השטחים הפתוחים והמגוון הביולוגי שמשפיע באופן ישיר על התוצרת החקלאית, ממשקי חקלאות-סביבה-מים-אנרגיה ושיקולים גיאו-אסטרטגיים ועוד – כולם מועצמים בשל השפעות של שינוי האקלים, ומשנים את האיזונים שהכרנו בניהול משק המים והמשק החקלאי.
היבטים אלה חושפים מדינות רבות, כולל ישראל, לסיכונים של רעב, אי-שוויון בנגישות למזון ולמגבלת ייבוא וייצוא. אני סבורה שישראל עם אוכלוסייה של כתשעה מיליון תושבים והתחייבויות אזוריות, פגיעה היום יותר מתמיד. חוסן לא נבנה רק דרך החור שבגרוש.
יציבות ושגשוג המגזר החקלאי הוא אינטרס אסטרטגי קיומי. כמובן שהתמריצים צריכים להיות מבוססים מקצועית ולא תוצאה של לחצים סקטוריאליים אך אסור לרגע לקחת את המצב הקיים כמובן מאליו. חייבים לקלוט שכל המערכות האקולוגיות הטבעיות והטכנולוגיות שסביבנו, שבהן אנו תלויים לקיומנו – שבריריות. ברגע אחד יכול להופיע ארבה או יכולות לפרוץ שריפות אימתניות ולפגוע בתוצרת החקלאית וברגע אחד יכולים להתרחש זיהום מי ים או מתקפת סייבר ולשתק את מתקני ההתפלה של ישראל. הסיכונים כמובן לא צריכים לנהל אותנו אלא אנחנו צריכים לשאוף להעריך ולנהל אותם אבל צניעות ושינוי תפיסה הם צו השעה.
שינוי אקלים – ישראל חווה השפעה של שינוי אקלים. אנו חווים אירועי מזג אוויר קיצוני שמטלטלים אותנו בין הצפות לבצורות. בנוסף, מודלים הידרו-אקלימיים חוזים הפחתה בכמויות הגשמים בצפון מזרח הארץ. ההשלכות של שינוי האקלים אינם הומוגניות בפריסה ארצית ויש ללמוד את ההשפעות ברזולוציה גיאוגרפית וענפית גבוהה יותר משידוע לנו כיום. הייתה לי הזכות בתפקידי הקודם להוביל את התכנית האסטרטגית ותכנית הפעולות להיערכות ישראל למוכנות לשינוי אקלים. תחום המים והחקלאות הם ללא ספק שני תחומים שישראל תספוג בהם מכה קשה אם לא תתבצע היערכות ראויה ויופנו לכך משאבים ותשומות כוח אדם וניהול במשרד החקלאות וברשות המים. לשינוי האקלים השלכות חברתיות ותעסוקתיות בתחום החקלאות. למשל, עם צפי של ירידה של 15-25% בכמויות הגשם מצפון מזרח לכנרת, חייבים לתכנן קדימה לשנים הבאות את החקלאות וההתיישבות היהודית והדרוזית כולל בחינת אמצעי הייצור והתעסוקה בכלל.
מה היית משנה מכאן והלאה? אולי צריך להפקיע את התחום מהגופים שמטפלים בו?
התחומים בהם משק המים לוקה בחסר ראויים לחיזוק ולהעצמת רשות המים בתחום המקצועי והניהולי ובמבנה הנוכחי, והם בוודאי לא סיבה לשנות את המבנה המוסדי של הרשות או להפקיע ממנה סמכויות.
בנוסף, לרשות המים מועצה בה חברים משרדי ממשלה רבים ורלוונטיים. מדובר באמצעי מעולה לגישור על פערים ומחלוקות מקצועיות וניהוליות. חברי המועצה חייבים להיות בעלי כישורים מתאימים ולהיות מסוגלים להשקיע משאבי זמן בשגרה על מנת ללמוד את החומרים בעניינים בהם הם מכריעים. אסור שזו תהייה עבודה צדדית או מטלה מבין עשרות מטלות ניהול אחרות של בעלי תפקידים. נציגי המועצה שבאים ממשרדים שונים חייבים לשתף את גורמי המקצוע במשרדם בנושאים שעל הפרק ולהגיע מגובשים עם החלטות מבוססות ומקצועיות לקראת ישיבות המועצה.
בצד זה, חייבים לזהות את הסיבות לביקורת הנשמעת ולאי שביעות הרצון מתפקוד המשק ו"לאחוז את השור בקרניו" ולטפל בעניינים. קצב גידול האוכלוסין, השלכות שינוי האקלים וצבר סיכונים נוספים אינם מותירים בידינו יכולת שיהוי ארוכה.
בטיוטת חוק ההסדרים עלה נושא שינוי הרגולציה בתחום הגנת הצומח. מה דעתך?
ראשית אי אפשר להתעלם מכך שחוק ההסדרים הוא הליך שנוי במחלוקת לכשעצמו שמונע דיון ענייני ומשמש לא אחת מכשיר כוחני פוליטי ולא מידתי. שנית התקופה היא תקופה של כינון ממשלה חדשה (שאמורה לטפל בקורונה) והשרים אינם בהכרח בקיאים בדקויות שברגולציה של משרדם ולא בהכרח הספיקו לשמוע את המומחים במשרדיהם ואת כל בעלי העניין. הרפורמה, לכאורה כוונתה טובה, ונאמר כי היא נועדה לצרכי צמצום בירוקרטיה וקיצור זמנים של קבלת אישורי מכס בהיבטי הגנת הצומח – אך לא כך הדבר. הרפורמה בגרסתה בטיוטת החוק באה ליטול ממשרד החקלאות סמכויות בתחום הערכת הסיכונים של מזיקים בתוצרת חקלאית מיובאת. חדירת מזיקים לארץ באמצעות ייבוא תוצרת חקלאית תחבל בחקלאות המקומית ובוודאי שתסכן גידולים מסוימים, תגרום לשימוש אגרסיבי בחומרי הדברה מהסוג ומהכמות ממנה נגמלנו, ותסכן את הייצוא החקלאי מהארץ בגלל חשש למזיקים ו/או עודף חומרי הדברה. זה מחזיר אותנו לשיחה הקודמת בנוגע לתועלות הרבות שבשגשוג החקלאות בישראל ולתפיסה הכוללת שביטחון מזון הוא נושא אקוטי.
