פרשת מסעי- במדבר ל"ג
פרשת מסעי: {נ} וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: {נא} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן: {נב} וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ: {נג} וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: {נד} וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ: {נה} וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ: {נו} וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם: (פ)
פרשת מסעי- במדבר ל"ג
פָּרָשַׁת מַסְעֵי היא פרשת השבוע העשירית והאחרונה בספר במדבר. בדרך כלל קוראים את פרשת מסעי ביחד עם הפרשה שלפניה, פרשת מטות, ורק לעיתים נדירות הן נפרדות. לרוב תיקרא את סמוך לראש חודש אב.
על פי הפסוק המופיע בחלק זה, "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" (במדבר, ל"ג, נ"ג), לומד הרמב"ן כי מצוות יישוב ארץ ישראל היא מדאורייתא.(מהתורה) על סמך פסוק זה כתב : "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם יצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". הרמב"ן בהגדרה זו מגדיר את המצווה כמצווה כללית שמוטלת על כל עם ישראל. הרמב"ם לעומתו מגדיר את המצווה כמצווה פרטית שמוטלת על כל אדם מישראל: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה". ( משנה תורה, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ה, הלכה יב)
הדעות חלוקות האם מצוות יישוב ארץ ישראל היא מצווה מיוחדת מהתורה הנוהגת בכל זמן, או שמא ישנן רק מצוות פרטיות רבות הקשורות בישיבה בארץ. המחלוקת לגבי מצוות יישוב הארץ, בין דאורייתא ובין דרבנן, נמשכה מאות בשנים. מחלוקת נוספת היא השאלה האם ישנו הבדל בין אדם יחיד לבין קִבוץ אנשים ("חומה") שרוצים לעלות לארץ ישראל.
על פי האמור כאן עם ישראל הקפיד הקפדה יתרה באופן מעשי ,שלא לקיים מצווה זו במשך אלפי שנים.
יואל אליצור כותב, שחלוקת הארץ אמורה להתבצע לפי שני עקרונות: לפי מספר האנשים ולפי הגורל. מתעוררות שתי שאלות. האחת: שני עקרונות יסוד אלה של החלוקה נראים סותרים זה את זה. אם החלוקה היא לפי גודל אוכלוסייה, אין לעשות זאת לפי גורל. גורל מחייב חלוקה שווה, ואז אי אפשר להתאים את החלוקה לגודל האוכלוסייה. השנייה: האם נתקיים "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ"? שטח הנחלה הגדול ביותר היה ללא ספק של שבט מנשה, שנחלתו משני עברי הירדן שקולה לפחות כשטחם של שלושה-ארבעה שבטים. הנחלה השנייה בגודלה היא לפי האומדן – אשר. הנחלה הקטנה ביותר מבין נחלות השבטים היא ארץ בנימין. נחלת בנימין היא רצועה צרה המשתרעת מן הירדן במזרח עד סביבות קריית יערים במערב, ומירושלים בדרום עד סביבות בית אל ועפרה בצפון.
מסתבר ממקורות שונים שמנשה, השבט העצום בנחלתו, הראשון בגודל השטח, הוא השישי בשבטי ישראל במספר אנשיו. אשר, השני בשטח נחלתו, הוא החמישי בשבטים במספרו, ובנימין, שנחלתו היא הקטנה ביותר, הוא השביעי במספר אנשיו. כלומר – בניגוד למצוות התורה אין התאמה כלשהי בין גודל השבט לגודל נחלתו.
על השאלה הראשונה ניתן להשיב שהגורל לא היה קובע בעצמו דבר אלא עונה על שאלות קונקרטיות כן או לא, אישור או דחייה של שאלה שהובעה בפירוש.
יהושע קיבל אישור לתכנית חלוקה מוכנה וכתובה שהוכנה ביסודיות, והיה בעצם קבלן מבצע של החלטות שכבר הוחלטו. בזמן הכיבוש היו שבטים זריזים שהספיקו להתנחל בשטחים שונים – עבר הירדן המזרחי, יהודה והשומרון, פעולתם החלוצית אושררה, ושאר הארץ חולקה לפי התכנית שהכינו האנשים שמינה יהושע לשם כך, וזכתה לאישור אלוהי על ידי הגורל. כאז כן היום קביעת עובדות בשטח – עובדת.
בספר יהושע (יח:א-י) נוסף עיקרון שלישי לחלוקה נוסף על גודל השבט והגורל: כתיבת הארץ תחילה ואחר כך חלוקה לפי גורל: "לְכוּ וְהִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְכִתְבוּ אוֹתָהּ וְשׁוּבוּ אֵלַי וּפֹה אַשְׁלִיךְ לָכֶם גּוֹרָל לִפְנֵי ה' בְּשִׁלֹה". ריבוי ומיעוט בנחלה אינו רק גודל השטח כפי שהוא אלא לאפשרויות ההתנחלות שניתן להפיק מהשטח בהתיישבות, בכלכלה ובניצול הקרקע. נאמר: "לָרַב תַּרְבֶּה…וְלַמְעַט תַּמְעִיט", אך לא רב ממש ולא מעט ממש. יש שטח מעט שהוא שקול כנגד רב, ויש רב שאינו אלא מעט.
למספר הבניינים, המעיינות, הבארות, המטעים וכיוצא באלה, הייתה חשיבות עבור החלוקה וגודל השטח. אמור מעתה: חלוקת הארץ הייתה מלאכת מחשבת מסובכת וממושכת. לא לחינם אמרו חכמים (סדר עולם פרק יא, זבחים קיח ע"ב, ערכין יג ע"א) כי שבע שנים חילקו את הארץ.
שי גולדן כותב, שהציווי האלוהי על טיהור הארץ מהעמים היושבים בה מזעזע וחד- משמעי. הוא מתנגד להרג ולאדמה חרוכה. הקדוש ברוך הוא אומר לישראל, תיכנסו לכנען, תבצעו בה טיהור פיזי ואתני ותרבותי ורק אז תתיישבו בה. ואם לא תטהרו את הארץ עד עפר – מה שהייתם צריכים לעשות לעמי הארץ – אני אעשה לכם. הוא שואל האם מוכרח שיהיה טיהור אתני של עמי הארץ? הוא מפרש שמה אלהים אומר לבני ישראל הוא, שהתחלה חדשה מתחילים על קרקע צחורה. וכדי לממש את החזון צריך לנקוט בטהרנות עיוורת. נטולת פניות. צייתנית וחד-משמעית. בימים של גאולה ושל כיבוש הארץ, צריך לפעמים לזנוח את הקודים החברתיים הנאורים ואת התקנה האוניברסאלית.
לטעמו יש תג מחיר להיות חייל בצבא השם , גם מוסרי. יש לזה תוצאות – גם בלתי נתפשות. הברירה היא להיות בקבוצת השם או לא. הבחירה קשה, לפעמים, כקריעת ים סוף, כעקידת יצחק. האם אתה בוטח במנהל העליון אם לאו? הנה לך מבחן אמונה של ממש.
קובי אוז מזועזע לא פחות מגולדן מהציווי המבעית. הוא תוהה אי אפשר לשכנע את עובדי האלילים לשנות דרכיהם? אלוהים שהקשה את ליבו של פרעה לא יכול לרכך את לבם של עמי הארץ? אי אפשר ללמד אותם אמונה בקדוש ברוך הוא? אלוהים שהקשה את ליבו של פרעה לא יכול לרכך את לבם של עמי הארץ? זה רב חסד שאמר על חיילות מצריים "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"
ה' ארך אפיים שחס על אנשי נינוה ומסביר את זה כל כך יפה ליונה הנביא? חיסול? זו הדרך היחידה? ולמה לבורא עולם אכפת כל כך מהבלעדיות שלו? היש מלבדו? הוא לא רואה שמונותאיזם הולך להיות להיט היסטרי בהיסטוריה?
אולי אחרי שעם ישראל הפך לעם עבדים במצרים, ה' מגיע למסקנה שלא טוב שעם ישלוט על עם אחר. ולכן כשהוא מתחיל לארגן את ארץ ישראל לעם ישראל הוא רוצה "שולחן נקי" שלא יהיו עמים שנאנקים מתחת לסנדל התנ"כי של עם ישראל.
ובכל זאת אוז שואל, איפה אברהם אבינו עכשיו? איפה יעקב? מה קרה לנו במצרים? מה קרה במדבר?
שאלותיהם של אוז ושל גולדן מבטאות ערכים הומניסטיים המתנגשים לא אחת עם דרישות הבלעדיות של הדתות השונות. טוב וראוי שנאפשר לעצמנו להיות אנושיים ולא לקבל כל הוראה אלהית כזו או אחרת ללא בקרה ושיפוט ערכי, אנושי.
שבת של ישיבה נינוחה בארצנו, ללא פגיעה בעם אחר , עם חלוקה שוויונית של המשאבים ונטל הישיבה בה -פרשת מסעי
