מלכה קדרון – זיכרונות מאפריקה

מלכה קדרון, החברה במושב נווה אילן משנת 1987, עברה לא מעט בחייה: היא נולדה בעכו, למדה חינוך גופני, התחתנה עם אגרונום, עברה לגור בנווה אילן ומשם יצאה בעקבות בעלה לאפריקה, שם שהתה 12 שנה. מלכה פיתחה את חייה אל מגוון אפיקים, כמו טיפולים רוחניים, טיהור בתים וכתיבת סיפור חיים.  בין היתר חוותה אסון קשה כשאיבדה את בנה האהוב יותם. מסעה של מלכה קדרון, שנים של מגורים באפריקה, ריפוי ותחושות מן העולם הבא – מסקרן רבים

את מלכה קדרון הכרתי לפני יותר מעשור כשהתגוררתי בדירה שכורה במושב נווה אילן. ההכרות הפכה לאישית יותר כשביקשתי ממנה אישור לקטוף פירות הדר מהעצים שבגינתה (אישור שניתן לי בשמחה). עם הזמן גיליתי ששכנתי ובני משפחתה מחלקים את חייהם בין מגורים באפריקה למושב, בין חקלאות לרוחניות, כשברקע פעילויות חברתיות.

אבל אז, בתאריך 2.9.2017 קרה אסון, בנה הצעיר של מלכה, יותם, יצא לבלות עם חברים בים ולא חזר, כשהוא בן 18 בלבד. יותם המקסים, אותו הכרתי כילד חייכני שעבר לידי ביתי ותמיד ברך אותי לשלום בנימוס – אבד.

כעת, עשר שנים אחרי, אני חוזרת אל הזיכרונות מנווה אילן, אל מלכה ומשפחתה.

בשיחה עמה אני מנסה להכיר את החיים שלפני האבדן ולהתעמק במה שתמיד עסקה בו: רוחניות, כתיבה וריפוי. מלכה מתחילה כשהיא מספרת על ילדותה בעיר עכו והחיבור המיידי שלה לאדמה, לעצים ולטיולים.

"נולדתי בעיר עכו שעל חוף הים להורי שאול ורחל ז"ל. הורי היו אנשים צנועים. בתקופה שבה נולדתי החיים היו פשוטים, רמת החיים לא הייתה גבוהה והסתפקנו במועט. כשביקשתי לקנות דבר מה, שמעתי את התשובה 'לא עכשיו' או 'אין כסף'. לא סבלנו, פשוט לא היו מותרות. בגיל ההתבגרות, כשרציתי לצאת למסיבות, היה חשוב לי איך אני נראית, לא רציתי ללבוש את אותם  הבגדים. בעיר עכו הייתה חנות אחת בשם 'גזונט', בה רוב תושבי עכו היו רוכשים את בגדיהם.

"מה שהיה מדהים ששלושה אנשים שישנו באותו בית חלמו באותו ערב על יותם. המסר העיקרי שהוא מסר שלא היה לו פשוט להיפרד אבל הוא השווה את זה לסיום התיכון. שמצד אחד, זה עצוב להיפרד מחברים טובים ומהמורים, אבל מצד שני, הגיע הזמן לעבור לשלב הבא וזה היה הזמן. הוא מסר עוד מידע אותו אני מספרת במפגשי ספר שאני עורכת בסלונים ברחבי הארץ ובארגונים שונים. היו לנו כמה וכמה אירועים משמעותיים שהוכיחו לי שהחיים בצד השני מחוברים אלינו ואפשר לקבל מידע מהצד השני"

לאחר בקשות רבות הורי הסכימו שארכוש את בגדי  בתנאי שאקנה בהקפה. הילדות שלי הייתה שמחה, הייתי סוג של 'טום בוי': טיפסתי על צמרות העצים, קטפתי תותים, בילינו שעות בחצר השכונה כשאנו משחקים בהקפות, תופסת, מחבואים, עד לקראת ערב, כשאבי היה קורא לי ולאחותי לחזור הבייתה. רק אז נפרדנו מהחברים. הייתה לנו שכונה כיפית מלאה בילדים שנהנו מהילדות שלהם. היום  לצערי הילדים ספונים בבתים עם אינטרנט וטלפון וזה נורא עצוב לראות את זה."

מלכה תמיד הרגישה שהיא רוצה להיות בחוץ, לטייל ולהכיר את העולם שמחוץ לעכו. היא עשתה זאת במסגרת תנועת הצופים, שם הדריכה כנערה: "כילדה וכנערה הייתי פעילה בתנועת הצופים. אהבתי מאד את הצופים והפכתי עם השנים למדריכה, מה שאפשר לי לצאת לטיולים ומחנות ותוך כדי כך להכיר את הארץ. כשבגרתי, התגייסתי לנח"ל ביחד עם כמה חברות שהיו איתי בתנועה. היינו בחל"ת בקיבוץ גבע, הקיבוץ שהכשיר אותנו בענפים השונים. עבדנו במטעי השקדים, מסקנו זיתים והוכשרנו בענפים השונים. גרעין הנח"ל שלי היה פעיל מאוד: יצאנו לטיולים, רקדנו במסיבות, שרנו וחגגנו את החיים. בסיום הטירונות הציעו לי לצאת לאחוזי פיקוד ולאחר התלבטויות החלטתי לצאת לקורס מ"כיות."

אהבה ראשונה

ישראל קדרון, בן זוגה של מלכה, היה אהבתה הראשונה. לדבריה, היא "סימנה אותו" כבר כשהייתה בכיתה ט': "את ישראל הכרתי בכיתה ט', כשעברנו לבית חדש בשכונה צפונית בעיר עכו. ראיתי אותו משחק כדורסל במגרש מתחת לבית שלי ונדלקתי. הסתבר שהוא שכן שלי. חברה  טובה הכירה והפגישה בינינו. לאחר הצבא נרשמתי ללימודי חינוך גופני בסמינר בבאר שבע, ובסיום הלימודים נישאנו ישראל ואני והקמנו את משפחתינו."

מלכה וישראל עברו למושב נווה אילן בשנת 1987 ומאד שמחו להצטרף לחיי הקהילה במושב השיתופי. החיים השיתופיים והחברויות החדשות שנרקמו שימחו מאוד את הזוג הצעיר. המושב הווה כר נרחב לביטוי היכולות שלהם.

מלכה תרמה לפעילויות החברתיות השונות במושב וישראל תרם את הידיעות שלו בתחום החקלאות. אבל בהמשך, כעבור מספר שנים, משהו העכיר את האווירה במושב – העבודה הקשה ובעיות תקציביות גרמו לתסכול והמון קונפליקטים עם הנהגת המושב.

"כזוג צעיר התלבטנו בשאלה היכן לבנות את ביתנו? אני חשבתי שמושב יהיה הדרך לבטא את מי שאנחנו – קרובים לאדמה, שטחים פתוחים וחופש לילדים שירוצו במדשאות. שמענו שבנווה אילן יש משתלה ומחפשים עבורה מנהל. ראינו את המקום התלהבנו מאוד וביקשנו להתקבל לחברות.

התקבלנו למושב ובשנים הראשונות היה מקסים! נהנו מהמקום ומהאווירה, ממזג האויר, מהנוף ומהטבע. היו לנו חברים רבים והחיים השיתופיים והקהילתיים היו לנו טובים ומבטיחים. אבל אחרי מספר שנים המושב ניקלע לקשיים כלכליים. וזה שינה את האוירה.

"עבדנו נורא קשה בענפים השונים במושב. עשינו משמרות בסופי שבוע במלון. למרות העבודה הקשה נאלצנו להסתפק בתקציב זעום שבקושי הספיק למחיתנו. הפער בין שעות העבודה הרבות והפרנסה היה גדול והתסכול שלנו גדל. אחרי מאבקים יצאנו לאוטונומיה כלכלית והתחלנו לעבוד בחוץ, מה ששיפר את מצבינו הכלכלי."

על פרחים, חזיונות ואנשים

"בשנת 1996 קיבלנו הצעה לעבור לאפריקה ולקחנו אותה בעשר ידיים! נסענו לשנתיים ונשארנו שם 13 שנים. הבית במושב נשאר ריק והיה זמין בשבילנו לביקורים בארץ.

ישראל ניהל באפריקה חוות פרחים עצומה ועשה זאת ביד רמה," מספרת מלכה. "זאת הייתה חוות וורדים או יותר נכון מפעל ענק לגידול ורדים שהשתרע על קילומטרים. מה שמדהים, לפני הנסיעה היה לי חזיון לגבי המעבר לאפריקה עוד לפני שקיבלנו את ההצעה. ממש ראיתי את כל המעבר הזה! פשוט ידעתי שחקלאות נעשה באפריקה.

"במהלך עבודה רוחנית עם קריסטלים, כשהתבוננתי לתוך אחד הקריסטלים, נעלמתי לתוכו והתחלתי לראות חיזיון, כמו סרט בתוך הקריסטל. נגלו בפני כמה תמונות: התמונה הראשונה הייתה מראה מחלון של מטוס. הבנתי שאני טסה למקום מסוים. בתמונה השנייה ראיתי שני ילידים משיטים סירת קנו בנוף טרופי שליו ופסטורלי. בחזיון לא הבנתי איפה המקום הזה: בתאילנד או באפריקה? אבל דבר אחד הבנתי, שהמקום הזה מביא לי שלווה ורוגע.

"התמונה השלישית הייתה תמונה של משא ומתן של אדם אפריקאי עם איש לבן. ראיתי רק את הגב. בסוף ראיתי מספר עם הספרות 531. שנה שלמה חיפשתי את המשמעות של המספר הזה. רק כשחזרתי לישראל וכרטיס הטיסה שלי היה מונח על השולחן שמתי לב, שזה מספר טיסת אל-על: תל אביב – ניירובי.

"בעלי  נסע לריאיון עבודה ומיד החל בתפקיד מנהל החווה. למעשה לא הייתה לו אפשרות אחרת. אחרי שבועיים הוא בא לאסוף עוד חפצים ונסע חזרה לאפריקה. 'אתה המנהל שלי', הכריז בעל החווה, 'אתה מתחיל לעבוד'. היינו צריכים להתארגן מהר לעזיבה, לארוז את הבית ולשלוח מכולה לניירובי בירת קניה. באפריקה קיבלו אותנו מאד יפה. חברה בשם אתי בנג'ו אירחה אותי והכינה אותי לחיים החדשים שלי באפריקה. הראו לנו את העיר, את החנויות והכניסו אותי לעניינים. אני לא אשכח את העזרה שהעניקה לי.

"החיים באפריקה ובקניה היו מדהימים. הייתה לי עוזרת, מבשלת, מנקה, נהג. מהר מאוד שחררתי את המטאטא והסחבה. הרגשתי תחושת הקלה ושלווה עמוקה, הדאגות השתחררו ממני. התרחב לי הלב. הרגשתי שאני מתמלאת באנרגיה חדשה. זאת המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיים!

"קניה היא מדינה מדהימה עם אנשים מדהימים ולא חשבתי אי פעם שאצטרך לחזור לישראל. לאחר מספר שנים קיבלנו הצעה מפתה לעבור לדרום אפריקה. שלוש שנים גרנו ביוהנסבורג, שם ישראל הקים וניהל חוות פרחים שאותה הוא הקים מהיסוד. הבית שלי היה מלא בפרחים, אפילו בשירותים היו פרחים! הייתי מביאה כל שישי זרים לשכנים. הוורדים שגדלו בחווה גדלו באיכות גבוהה ובתנאים טובים. עד היום אני מפנקת את עצמי בזר פרחים לשבת. אחרי שנתיים נוספות באפריקה, חזרנו לנווה אילן כשבעלי מקבל הצעה נוספת לעבוד בניגריה, שם הוא עובד עד היום."

הילדים של מלכה

"הבנות שלי גרות היום בעמק חפר: נופר (35), אחות במקצועה ועובדת בבית חולים לניאדו. הבת השנייה בר (31), למדה פיזיותרפיה בבודפשט, חזרה לארץ והמשיכה בלימודי אוסטיאופטיה בווינגייט. זו שיטת ריפוי אלטרנטיבית העוסקת בעיסוי ומניפולציה ידנית של שרירים ועצמות."

כעת, אנחנו משנות כיוון בחדות, ומדברות על נושא כאוב: על יותם בנה של מלכה שנהרג: "יותם היה ילד מאד מיוחד," היא מספרת. "הוא היה תינוק שמח ונוח. גם כשהתעורר משנתו לא בכה. הוא היה ילד יפה שקיבל המון תשומת לב מכל הקומפאונד. כשגדל הפך לכשרוני מאד, עסק במוזיקה, ניגן בגיטרה, חקר מוזיקה ולהקות חדשות. כשחזרנו מאפריקה אחרי 13 שנה, לא היה לנו פשוט. יותם והבנות דיברו אנגלית שהפכה לשפת אם. העברית לא הייתה שגורה בפיו והוא סירב לדבר עברית. בשנה הראשונה בארץ היו לנו המון קשיים, כולנו עברנו משבר. לכולם היה קשה להסתגל בחזרה. מה שחשבתי שיחבר את יותם לארץ היה מוזיקה. בעיקר כאשר תושב נווה אילן ושכן שלי מוטי, מוזיקאי מוכשר, לימד את יותם לנגן בגיטרה. הנגינה הוציאה את יותם מהמשבר והכישרון שלו התגלה. הוא ניגן בגיטרה ותופים ועם הזמן התחיל להסתדר בבית הספר ולהתחבר לילדים חדשים. אחד מחבריו יואב, פשוט הגיע אלינו הבייתה יום אחד ואמר שאמרו לו שיש כאן ילד בגילו. השניים התחברו חיבור מושלם, ואני שמחתי מאוד שסוף סוף יש ליותם חברים."

ספרי לי על היום הנורא מכול, שבו הבנת שיותם נהרג?

"יותם בחר לעשות שנת שירות ב'חווה ואדם במודיעין'. הוא לא הגיע הביתה הרבה זמן וקול בתוכי אמר לי שאני חייבת לראות אותו. נסעתי בשבת לבקר אותו אבל הוא בדיוק יצא לבקר חברים, אז סיכמנו שאבוא לביקור למחרת. כל כך שמחה שהתעקשתי על כך, כי לפחות הצלחתי להיפרד ממנו בצורה הכי יפה שיכולה להיות. נהניתי ממנו וממה שהוא הקרין. הוא הקדיש לי מעל שעה שכולו איתי. לקח אותי לסיור בחווה, נתן לי לטעום את הענבים הכי טעימים שטעמתי. הוא הראה לי עצים מיוחדים, קטף לי פירות ונתן לי לטעום מהפרי של עץ המורינגה ולא הפסיק להלל את יכולות הריפוי של העץ.

"יותם היה שזוף חתיך ומאושר. לא יכולתי להיפרד ממנו אבל הוא האיץ בי שהוא חייב ללכת למשמרת שלו במטבח. לכן חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. אמרתי לו שהוא חתיך… הוא השיב לי שהוא גם אוהב אותי, חיבק אותי ורץ למשמרת. התלבטתי עם עצמי מה לעשות? היה לי קשה לצאת משם, אבל לא הייתה לי ברירה: שעת החסד הקסומה שלי הסתיימה.

"טיהור הבית הוא תהליך אנרגטי שאני עושה מרחוק, מבלי שאני רואה את הבית ומבלי שאני פוגשת את בעלי הבית. זה התחיל מחברה שלי שטענה שהיא מרגישה משהו בחדר השינה שלה שהיא רוצה שאבדוק, ואכן הרגשתי שיש שם משהו ושחררתי אותו. טיהור הוא התערבות אנרגטית במרחב החיים שלנו, אם זה בית, עסק או מקום עבודה שבו אנחנו שוהים. העבודה שלי בטיהור היא לשחרר אנרגיות שלא טובות לנו, להניע אנרגיות תקועות, לאזן ולהעצים ולמלא את הבית באנרגיות שחסרות, על מנת להביא את הבית לפוטנציאל הכי גבוה שלו"

"ביום שישי התקשרתי אליו, זו הייתה השיחה האחרונה שלנו ואותה לא אשכח לעולם. הוא סיפר לי שהם אצל חבר, שהם בדרך לפסטיבל בחוף הבונים ועכשיו הוא 'סיים לאכול את החומוס הכי טעים בחייו'. כששאלתי איפה זה? הוא ענה 'בבלובס' בפרדס חנה. המשפט הזה נצרב בי. זו הייתה השיחה האחרונה שלנו. תהיתי עם עצמי איך הוא אומר: 'הכי טעים בחיי' כשכל החיים שלו עוד לפניו?! ביום שבת הטלפון צלצל עם הבשורה המרה שיותם פונה לבית החולים רמב"ם.

"ביום שבת בבוקר הייתי בחוף פלמחים עם חברה טובה שלי דינה, שם סיפרתי לה על חלום שהיה לי. חלום שלא סיפרתי לאף אחד כי פחדתי שהוא התממש. בחלום ראיתי את עצמי הולכת מסביב לאגם ופתאום רואה בגדים של יותם ואותו שוכב על הבטן בתוך המים ואני רצה אליו ושולפת אותו משם ומצילה אותו.

"לאחר הבילוי בים, הגעתי הבייתה ונופר הבת שלי בדיוק הכינה ארוחת צוהריים. פתאום קיבלנו טלפון מחבר של יותם, שאמר שפינו אותו לבית חולים רמב"ם לאחר טביעה בחוף הבונים. נכנסתי לשוק, מזל שנופר הייתה איתי. טסנו מיד לבית חולים. בזמן הנסיעה התקשרתי לכל העולם, שלחתי הודעות, ביקשתי מחברים שיתפללו וישלחו לו  ליותם ריפוי ואנרגיות. כשהגענו לבית החולים, קרובת משפחה שהיא רופאה ברמב"ם כבר הייתה שם עם בעלה. פתאום אני רואה את כל החברים שלי מגיעים. אנשים הגיעו מכל הארץ ואני מחכה… לא הבנתי מה קורה. אחרי ציפייה ארוכה יצאו אלינו שני רופאים, הכניסו אותנו לחדר הודיעו לנו את הבשורה הכי נוראית, שיותם נפטר. הם סיפרו שניסו להחיות אותו אבל לא הצליחו. אני לא חושבת שקלטתי את מה שהם אמרו. שנים דאגתי לו ופחדתי עליו והנה זה כאן, אבל מוות?!

"ביקשנו לראות אותו ואני ונופר נכנסו לחדר. ראיתי ילד יפיפייה קורן ושליו, שוכב רגוע והכי יפה שיכול להיות. לא האמנתי שהוא לא בחיים: אמרתי לו 'תקום! תחזור אלינו!'. תוך כדי היה לי חזיון שאני רואה אותו מעליי והוא אומר לי 'אמא מה קרה? אני פה, אני בסדר'. אני לא הייתי היחידה שראתה את זה. כשהגענו הבייתה  מלא אנשים כבר היו בבית ובחצר שלנו. קשה היה לעכל את רוע הגזירה.

"הלילות הראשונים היו נוראיים. הייתי צריכה להודיע לבת שלי שהייתה בחו"ל ולישראל שהיה באפריקה. לא ידעתי איך אעמוד בזה? ביקשנו מהקונסול שיבוא להיות עם ישראל ולבשר לו את הבשורה. הקונסול היה לידו לוודא שהוא בסדר. קרוב משפחה דיבר עם בר ועזר לה לארגן את הטיסה חזרה לארץ. ההתמודדות הייתה קשה לכולנו."

איך המשכת בחייך? האם היותך קרובה לרוחניות זה דבר שעזר?

"היו לי המון חוויות עם יותם. בשבעה היה מאד קשה. חברות שלי שהן מתקשרות אמרו לי שיותם מבקש 'שלא אהיה עצובה'. כעסתי, כי איך אומרים לי לא להיות עצובה?! אני רציתי לבכות ולהתעצב… אבל כל יום יותם 'שלח' הודעות דרך החברות המתקשרות שלי ולא הרפה.

"אחרי מותו החלטנו שאנחנו חוגגים את החיים ולא נותנים לעצב להשתלט עלינו. אנחנו חוגגים את יום ההולדת שלו במסיבה גדולה וכך גם  את האזכרות לכבודו. ארגנו פסטיבל מוסיקה לכבודו, עם להקות צעירות, מוסיקה טובה, אוכל טעים עם בירות, בדיוק כפי שהוא אהב! היו כמה אירועים רוחניים שקשורים אליו. יום אחד הבן של חברתי דינה מצלצל אלי. הייתי באמצע טיפול ולא יכולתי לענות. כשהתפניתי, ראיתי שהוא צילצל לפחות חמש פעמים. הוא סיפר לי שהוא חלם על יותם והוא מבין שהחלום הזה בשבילי.

"מה שהיה מדהים ששלושה אנשים שישנו באותו בית חלמו באותו ערב על יותם. המסר העיקרי שהוא מסר שלא היה לו פשוט להיפרד אבל הוא השווה את זה לסיום התיכון. שמצד אחד, זה עצוב להיפרד מחברים טובים ומהמורים, אבל מצד שני, הגיע הזמן לעבור לשלב הבא וזה היה הזמן. הוא מסר עוד מידע אותו אני מספרת במפגשי ספר שאני עורכת בסלונים ברחבי הארץ ובארגונים שונים. היו לנו כמה וכמה אירועים משמעותיים שהוכיחו לי שהחיים בצד השני מחוברים אלינו ואפשר לקבל מידע מהצד השני.

"למשל, חווינו חוויה קשה שקשורה לכספים. זה גרם לנו לא לישון לילות. בתוכי הייתה לי אמונה שזה הסתדר אבל היה לי קשה מאוד. ואז, באמצע מסלול הצעידה – תוך כדי צעידה בעיניים פקוחות, הפרצוף של יותם היה מולי. 'אמא', הוא אמר לי, 'את יודעת שבסוף זה יסתדר'. הוא לא עזב אותי עד שהפנמתי את זה ורק אז נעלם לו. זה הרגיע אותי ובסופו של דבר באמת הכול הסתדר."

כולנו נחווה אבדן כזה או אחר. איך את מציעה להתמודד עם אבדן?

"צריך להבין שהנשמה אינסופית, בסופו של דבר כולנו ניפגש שם. אנחנו באים לעולם כדי להתפתח וללמוד וכשאנחנו מסיימים את המסלול שלנו אנחנו עוזבים. כשאני יודעת שהנשמה נצחית וכשיש לי את היכולת לקבל מסרים מהבן שלי – משהו בתוכי נירגע. אני יודעת שהוא שם, אני יודעת שגם בצד השני הוא עובר תהליכים ולמידה. עצם הידיעה וההבנה שהוא בא לעזור לי, בעיקר כשאני מתמודדת עם מצב קריטי, עצם הידיעה מרגיעה אותי.

"אני מבינה שגם אם הייתי קושרת אותו אלי ולא מאפשרת לו ללכת לפסטיבל הזה – לא הייתי מונעת את האסון הזה. זו הייתה התוכנית האלוהית שלו. חשוב להבין שלפני הגיענו לעולם אנחנו מחליטים על המסלול שלנו – מה יהיה בו? איפה ואיך יתחיל? ומתי ואיך הוא יסתיים? ההבנה הזו היא בהחלט עוזרת לי להתמודד. לכן כמשפחה החלטנו לשמוח את החיים ולחגוג בכל אפשרות גם באזכרות שלנו.

"בגיל 3 יותם הפנה עליי מבט ואמר לי: 'אם לא היית את, לא הייתי נולד'. באמת רצינו כל המשפחה בן ואח, ביקשנו שהוא יגיע והוא הגיע. ליותם יש אפשרות להופיע בחלום או במציאות מתי שהוא רוצה. זה קורה לנו אתו. זה העולם, יש לו התחלה וסוף. חוויתי אבדן כדי שאדע שהנשמה קיימת מעבר. היא לא מתה."

טיהור בתים

מלכה קדרון מאד רוחנית, עוסקת בטיפול ובטיהור בתים וכתבה ספר בשם "אפריקה לוחשת לי ממעמקים" שעוסק במסע רוחני ופיזי: "לבני אדם יש מתת אלוהית ואנחנו יכולים לבנות את עצמנו ולתקן את 'הקלקולים' שלנו. תאמינו בעצמכם. הקשיבו לקול הפנימי שלכם, כי הכול אפשרי. הספר שלי עוסק ביצירת המציאות שלי מבלי שהייתי מודעת שאני עושה את זה.

"תמיד היה לי רעיון לכתוב על החוויות שחוויתי באפריקה וחוויות מהילדות, אבל חשבתי 'מי אני בכלל שאכתוב ספר?!', דבר כזה שמור לסופרים ולאנשים משכמם ומעלה. אבל כשסיפרתי את הסיפורים שלי לאנשים, הם ממש נדהמו. היה ניסיון אחד לכתוב ספר – אבל וירוס קטלני במחשב העלים את כל החומרים שכתבתי. לכן החלטתי לכתוב את הספר מחדש והוא מתמקד בחוויות החיים שלי. בספר יש סיפורים מהילדות, על הקשיים שחוויתי, על זוגיות, על אפריקה, ישראל, אירועים רוחניים – ועל עצם היותי לא לבד בעולם, על מימוש חלומות. מדובר בספר קריא, זורם ובסופו של דבר אופטימי."

מה זה טיהור בתים?

"טיהור הבית הוא תהליך אנרגטי שאני עושה מרחוק, מבלי שאני רואה את הבית ומבלי שאני פוגשת את בעלי הבית. זה התחיל מחברה שלי שטענה שהיא מרגישה משהו בחדר השינה שלה שהיא רוצה שאבדוק, ואכן הרגשתי שיש שם משהו ושחררתי אותו. טיהור הוא התערבות אנרגטית במרחב החיים שלנו, אם זה בית, עסק או מקום עבודה שבו אנחנו שוהים. העבודה שלי בטיהור היא לשחרר אנרגיות שלא טובות לנו, להניע אנרגיות תקועות, לאזן ולהעצים ולמלא את הבית באנרגיות שחסרות, על מנת להביא את הבית לפוטנציאל הכי גבוה שלו.

"כשאני מטהרת, אני מבקשת לא לשלוח לי תמונות כדי שזה לא ישפיע עלי. אני רוצה לקבל מידע פנימי טהור ללא דעות קדומות. הטיהור עוזר במגוון של בעיות: פחדים מתח נפשי בעיות בזוגיות או חוסר זוגיות, יחסים מתוחים בין הילדים ושאר בני הבית, בעיות שינה עומס ריגשי חוסר הצלחה ועוד. אני ממליצה לטהר את הבית לפחות פעמיים בשנה במיוחד בתקופה מאתגרת שבה אנו חיים. ההמלצה שלי לדאוג לבית מסודר ומאורגן ולשחרר עודף של חפצים. כמו כן, טפחו ותאהבו את הבית שלכם ותרגישו את האהבה שלו בחזרה."

ומה קורה בחייך בהווה?

"היום אני חולקת את חיי בין ישראל לאפריקה. אני ממשיכה לטהר בתים מכל מקום שאהיה בעולם, ממשיכה לטפל, רק שעכשיו כל הטיפולים נעשים בטלפון או בזום. לכל מי שקשה לו בחיים, מרגיש עומס נפשי, לא מרוצה – זה הזמן לפנות אלי. יש ספר שני בקנה, בו כתבתי 14 פרקים והנחתי לו כעת. זהו ספר שאני כותבת על עצמי ועל התקופה שחזרתי לארץ – ועל ההתמודדות שלי עם הקשיים והצמיחה הרוחנית שלי. בשנה האחרונה אני מתגוררת גם בנתניה כדי להיות קרובה לבנותיי שגרות בעמק חפר. מידי יום אני יוצאת לטייל לאורך הים או בשמורת פולג. הים עזר לי להתגבר על הפרידה מיותם ועזר לי להבין בחשיבות המשפחה והקירבה לבנות שלי. הוא עזר לי להחזיר את השימחה לחיי, הים פותח לי את הלב."

ברוכי אשר, מטיס בהתנדבות ילדים חולי סרטן עבור עמותת "גדולים מהחיים"