החוק אינו מחייב הורים לדון עם ילדיהם על צורת חלוקת הירושה ואין עוררין על כך שהם "בעלי המאה" מבחינה משפטית. לכן המנדט המלא להחליט מה הולך למי מהילדים שלהם נמצא בידיהם. מניסיוני ארוך השנים, אני נוכחת שהורים נוטים להשתמש בזכות הזו, כל אחד משיקוליו האישיים. חוק הוא חוק, אני מחזקת אותם אבל לצד זה אני מזכירה להם שהחוק אינו ער להשלכות האישיות והמשפחתיות, שנובעות מיישומו
"שמעתי בעצתך וזה לא נחל איזושהי הצלחה עם הילדים," אמרה לי דבורה במבע של האשמה: 'אמרתי לך!' התלווה לדבריה. נדרכתי להקשבה ותהיתי – מה אמרתי ומה לא נחל הצלחה? ודבורה, אישה בת 72 ממושב במרכז הארץ, הסבירה לי: "את אמרת לי לשתף את הילדים בפרטי הצוואה, אז אמרתי להם שדרוריק יקבל את המשק, כי הוא רווק ואין לו כלום – וענת, שנשואה ומסודרת, תקבל מאחיה פיצוי שווה ערך."
חייכתי למשמע הצורה הפשטנית שבה פירשה דבורה את דבריי, והשבתי לה: "יש כמה דרכים לשתף את הילדים. אפשר להודיע להם שזה מה שהחלטת, ובזה זה נגמר; אבל אני התכוונתי לתהליך אחר של שיתוף, שבו מנהלים עם הילדים דיון, שבסופו תקבעי את כיצד יחולק המשק, אבל רק אחרי שהיית קשובה לדבריהם."
החוק אינו מחייב הורים לדון עם ילדיהם על צורת חלוקת הירושה ובסופו של דבר, אין עוררין על כך שהם "בעלי המאה" מבחינה משפטית. ולכן המנדט המלא להחליט מה הולך למי מהילדים שלהם נמצא בידיהם. מניסיוני ארוך השנים, אני נוכחת שהורים נוטים להשתמש בזכות הזו, כל אחד משיקוליו האישיים. חוק הוא חוק, אני מחזקת אותם, אבל לצד זה אני מזכירה להם שהחוק אינו ער להשלכות האישיות והמשפחתיות, שנובעות מיישומו בפועל. אין לי כל רצון לשנות את החוק, אלא להציע להם דרך אחרת להסתכל עליו – כך שהמנדט עדיין יישאר בידיהם, אבל הדרך להגיע אליו תהיה שונה.
אם "שיתוף" הילדים הוא רק כביכול, לא מדובר באמת בשיתוף!
"אין לי זמן לתהליך מתמשך," הדגישה שוב דבורה – וידעתי שהיא מתכוונת למצבה הרפואי, ולכך שהרופאים כבר בישרו לה את הערכתם למה חודשים ספורים נותרו לה לחיות. המצב המצער הזה, הוביל אותה לפנות אליי לכתיבת הצוואה. כאשר הגיעה אליי בפעם הראשונה היא הייתה החלטית, וביקשה לזרז את התהליך.
כאמור, כשהצעתי לה לשתף את הילדים היא נענתה להצעתי, אולם ביצעה אותה רק כביכול. בדיעבד נודע לי, שהיא קראה לשניהם לשיחה, והודיעה להם שזה מה שעומד לקרות. אם לא די בכך שמספר שבועות קודם לכן התבשרו הילדים על מותה הקרב ובא של אימם, כעת הונחתה עליהם קביעת חלוקת המשק בצורה חדה וסופית.
הצורך לסגור את נושא הצוואה כמה שיותר מהר, היה ברור לי לגמרי; אולם תהיתי האם הדרך הזו של שיתוף כביכול, עשויה לזרז את התהליך או לעכב אותו, וזה מבלי להזכיר את ההשלכות הקשות שצפויות להגיע לאחר שתלך האם לעולמה.
"את קיבלת החלטה שאני מסודרת בחיים מבלי להתייחס למה שקורה מסביב עם הקורונה," התפרצה ענת בזעם כנגד אימה, בשיחה משולשת במשרדי. "את יודעת שהוציאו אותי לחל"ת, ושבעבודה של מושיק הודיעו שיהיו צמצומים. אז על בסיס מה החלטת את מה שהחלטת?!"
דרור ישב מסוגר בצד החדר, ובהערת אגב זרק, שהוא אינו יודע אם מתאים לו להחליף את אווירת תל אביב התוססת, שבה הוא מתגורר כבר מספר שנים, באווירת המושב השלווה. "אולי אני אמכור," הוא אמר ואימו פערה זוג עיניים למשמע דבריו.
רוח הרגשות הסוערים המשיכה לנשוב גם במהלך המפגשים הבאים, וידעתי שהיא מאגדת בתוכה גם את הכאב שלהם על לכתה הצפוי של אימם. המחשבה המרכזית שליוותה אותי בתהליך הגישור הטעון כל כך, הייתה להשכין בין האחים שלום, ולפייס אותם עם החלטת אימם.
בואו נהיה ראליים
ניסיון החיים עומד לזכותם של ההורים, שמסוגלים לא פעם להסתכל על התמונה המשפחתית במבט־על, ולהבין כיצד יהיה נכון לחלק את המשק ואת הרכוש בין ילדיהם. אולם, לא תמיד הם ערים לשיקולים ראליים, שבוחנים את צורת החלוקה הזו אל מול המציאות הקיימת. כך היה במקרה של משפחה ממושב בשפלה, שהגיעה אליי בלב ליבה של הסערה המשפחתית. מתברר שדווקא במקרה הזה, החליטו ההורים לשתף את ילדיהם בתהליך ואף היו פתוחים לשמוע את דעתם. ובכל זאת, הסכמות לא התגבשו – וגם שם נשבה רוח הסערה במלוא עוצמתה.
התועלת שבשיתוף אמיתי ונכון עבור בני המשפחה היא עצומה. מתהליכים שכאלה יכולתי לראות כיצד שיתוף אמיתי משפיע על מערכת היחסים המשפחתית, גם לאחר שהתהליך מסתיים. אין כוונה לרמוז שמדובר בתהליך שזורם לו בנחת ובהסכמה מידית בין הצדדים. למעשה, לא פעם מתעוררים ויכוחים, כעסים ומחלוקות קשות ובכל זאת, הדרך משתלמת
המחשבה הייתה להוריש את המשק ליואב, הבן האמצעי, שלא נישא ומחליף מקומות עבודה בתדירות גבוהה, כדי לעזור לו. לשתי הבנות, לילך ורותם שנשואות ועובדות, חשבו ההורים לתת פיצוי הולם, שאותו ישלם להן יואב. עוצמת הכעס של הבנות על הוריהן, גרמה להם לסגת לאחור והם פנו אליי להתייעצות להמשך התהליך.
אחרי שבדקתי את הקווים המנחים לחלוקת הירושה, עלה וצף מוקד הרעש, אותו פרשתי באופן גלוי בפני כל בני המשפחה. פניתי ליואב ושאלתי, האם הוא חושב שיוכל לשלם לאחיותיו את הפיצוי הנדרש בשווי חלקן במשק, בנוסף על עלויות הסדרת הבנוי במשק ובניית בית מגורים למשפחתו הגרעינית – וזכיתי לשתיקה רועמת. ההבנה הזו הכתה את ההורים בתדהמה. מאוחר יותר הם הודו בפניי: "באמת שלא חשבנו על זה."
"אני יודעת," ניסיתי להרגיע את רגשות האשמה שניבטו מעיניהם. "לא מעט הורים שכונותיהם טובות, מפספסים את התמונה המלאה, ואינם מסוגלים לראות צעד אחד קדימה." שמחתי שיכולתי להאיר את עיניהם, ובכך לתרום את חלקי לשמירת הקשר העתידי בין שלושת האחים, לפחות בגזרה שעניינה קשור לצוואה.
עקרונות של שיתוף מנקודת מבטי
התועלת שבשיתוף אמיתי ונכון עבור בני המשפחה היא עצומה. מתהליכים שכאלה יכולתי לראות כיצד שיתוף אמיתי משפיע על מערכת היחסים המשפחתית, גם לאחר שהתהליך מסתיים. אין כוונה לרמוז שמדובר בתהליך שזורם לו בנחת ובהסכמה מידית בין הצדדים. למעשה, לא פעם מתעוררים ויכוחים, כעסים ומחלוקות קשות ובכל זאת, הדרך משתלמת.
בפני המשפחות, שמנהלות תהליך של שיתוף, אני חוזרת ומדגישה שההורים הם אלה שיקבעו בסופו של דבר כיצד לחלק את המשק והרכוש. אולם לצד זאת, צריך להבין שההסכמה לקיים שיתוף אמיתי, גוררת אחריה הסכמה לקבל את הדיון המשפחתי כגורם שישפיע על החלטתם הסופית של ההורים.
מכיוון שמדובר בתהליך שטעון רגשית, אני ממליצה ללוות אותו בגורם מקצועי, כמו עובדת סוציאלית, מגשרת או עורכת דין שעוסקת בתחום, שתוכל לראות כל אחד מבני המשפחה, ולצד זה לראות את התמונה המלאה.
דבר נוסף שחשוב לשקול על מאזניים בתהליך הזה הוא הצרכים מצד אחד, והיכולות מצד שני. כמו במקרה של יואב, הצורך התבהר כבלתי אפשרי ליישום, כיוון שיואב הודה שאינו מסוגל לשלם לאחיותיו את שווי הערך של חלקן במשק.
"כל הדרכים מובילות לירושה," אני נוהגת לסכם את הגישה שלי בפני ההורים שמתייעצים איתי בענייני ההורשה לילדיהם, "אתם אלה שתחליטו באיזו דרך ללכת ואני אלך אתכם, אבל אאיר בפניכם את ההשלכות של כל בחירה ובחירה."
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון. ** כל השמות במאמר בדויים
תמונה | שאטרסטוק
