יבול שיא
הרפת והחלב
שושי ארגמן קיבוץ עין זיוון

על עיוור

5 דק' קריאה

שיתוף:

שושי ארגמן מעין זיוון החלה לפני למעלה מחצי שנה לעסוק בפתרון תשבצי היגיון, והיא מתמידה בכך מאז ועד היום באמצעות קבוצת וואטסאפ משותפת עם ארבע נשים נוספות. לכאורה סיפור שיגרתי אלמלא העובדה שכל הנשים בקבוצה הן עיוורות או לקויות ראייה

"אני פעילה בעמותת מגדלור, שנותנת מענה לאנשים עם עיוורון ולקויות ראייה", מספרת שושי ארגמן (55), חברת עין זיוון, שהתעוורה לפני כעשר שנים, והיא חברה בקבוצת התשבצים. 

"בעקבות הקורונה העולם נפתח עבור הרבה עיוורים, כי פתאום עברו לשימוש אינטנסיבי בזום. היינו בקבוצת זום שעסקה בשפה ובלשון, והונחתה על ידי מתנדב בשם אהרון כהן."

"תוך כדי הנחיית הקבוצה הזו, הוא חד לנו חידה וגילה שאנחנו אוהבות תשבצי היגיון. הוא פתח לנו ביוזמתו קבוצת ווטסאפ, ולאט לאט התחיל להנחות אותנו. שלח הגדרות, הסביר, נתן הכוונות. יש לו גם קבוצת פייסבוק לתשבצים, אז חלקנו גם בקבוצת הפייסבוק הזו."

"בקבוצת הווטסאפ של חמש הנשים שעדיין קיימת אנחנו מקבלות מאהרון הגדרות, ואנחנו מגיבות בהודעות קוליות. אם אנחנו צריכות רמז אנחנו כותבות לו, והוא נותן לנו רמז."

"מה שיפה בזה הוא שתשבצי היגיון מאד מחדדים את החשיבה, הרבה יותר מתשבצים רגילים. זה מצריך מאיתנו להיכנס לאינטרנט ולבדוק דברים, וזו ממש קבוצת למידה סביב התשבצים אבל לא רק למידה."

"יש בזה מרכיב חברתי מאוד חזק. אנחנו מתגוררות בכל אזורי הארץ. יש מישהי מהדרום, יש כמה מהמרכז ואני מרמת הגולן שבצפון. לא נפגשנו מעולם, אבל נהיינו ממש חברות".  

איך את פותרת תשבץ כשאת עיוורת? 

"שאלה מעולה. אנחנו לא פותרות תשבץ. אנחנו פותרות בכל פעם הגדרה מהתשבץ. אהרון מעביר לנו בווטסאפ את ההגדרה ואת מספר האותיות, ואנחנו פותרות אותה. כך מצטברות ההגדרות, עד שהן כוללות את כל התשבץ אבל לא בצורה מסונכרנת". 

איך את משתתפת בשיחות זום בלי לראות? 

"בעידן של היום האמצעים הטכנולוגים מאוד נגישים לעיוורים. אני מתפעלת בקלות רבה זום דרך הטלפון. אני יודעת איך להפעיל מצלמה, להשתיק מיקרופון, לבדוק משתתפים, לכתוב בצ'ט. עיוורים עושים את זה בקלות. יש לנו תוכנות מדברות, וזה מאוד מקל עלינו."

"כיום יותר ויותר תוכנות נגישות לעיוורים. זום נגיש לגמרי. נכון שאם יש מצגת אני לא רואה אותה. אם זה זום של עיוורים אז מנגישים את המצגת, אבל אם זה לא זום של עיוורים אז אני מבינה תוך כדי השיחה". 

תחתית התהום 

שושי ארגמן, גרושה ואמא לנטע (31) ואיתמר (27), הגיעה לעין זיוון ב-1984 כחברת גרעין נח"ל של המחנות העולים. "התאהבתי במקום הזה מהרגע הראשון", היא מציינת, "היה לי ברור שאני נשארת פה". אחרי הצבא התברגה די מהר בעבודה בחינוך, תחילה בפעוטונים ואחר כך בגן הילדים.

לאחר שהקיבוץ עבר הפרטה בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, עברה לעבוד בפעוטון במושב אודם ואחר כך בגן בקיבוץ אורטל.

בגיל 30 יצאה ללמוד את מקצוע הגננת, וכשסיימה החלה ללמד כסייעת בבית הספר היסודי האזורי אביטל במרום גולן. לאחר שנה החלה לחנך, השלימה תעודת הוראה, ובמשך הרבה שנים חינכה בעיקר את כיתות א'-ב'. עד לפני עשר שנים.  

"לפני עשר שנים עברתי הליך רפואי שאחריו קצת קרסתי", היא מספרת, "התפרצה אצלי מחלת הסוכרת וגם מחלה אוטואימונית, הראייה השתבשה והתחלתי להתקשות בהליכה."

"בשלב מסוים נפלתי ושברתי ירך. נותחתי ואושפזתי, ואחר כך עברתי שיקום ארוך בבית לוינשטיין. כשהשתחררתי נקבע שאני לא בת שיקום. הייתי במצב פיזי ונפשי מאוד ירוד. היה לי קשה לקבל את עצמי. איבדתי תקווה שיקרה משהו. חזרתי הביתה עיוורת על כיסא גלגלים, והגיעה אליי עובדת זרה להיות איתי בבית".  

מה עבר עליך מאז? 

"מהרגע שמצאתי את עצמי בתחתית התהום, לא היה לי יותר לאן לרדת אלא רק לעלות. זה מה שקרה לי בכל השנים שעברו מאז". 

איך מעכלים את אובדן הראייה? 

"בהתחלה לא מעכלים. זה הלם מאוד גדול. הייתי צריכה לחפש את האור, כי הייתי לגמרי בחושך, תרתי משמע. התביישתי לצאת מהבית, ולא כל כך רציתי שיבואו אליי. אבל מהרגע שחזרתי לקבל את עצמי, גם נפתחתי יותר כלפי הסביבה".  

התפקוד של שושי בקיבוץ ומחוצה לו כמעט מלא. העובדת הזרה עושה אצלה את עבודות הבית. מספר נהגים מסיעים אותה בעת הצורך, חלקם בתשלום סמלי וחלקם בהתנדבות. היא משולבת היטב בחיי הקהילה."

שושי מרצה בקרב ילדים בקיבוץ
שושי מרצה בקרב ילדים בקיבוץ

"יש לי מזל", היא אומרת, "שאני חיה בכזה מקום, שהוא קהילה קטנה ומאוד מחבקת, גם הקהילה של עין זיוון וגם הקהילה של צפון הגולן. עד היום נשמרים קשרים עם צוות בית הספר שבו לימדתי, ויש לי קשרים במעגלים יותר רחבים."

"אני שרה בחבורת זמר בקצרין, ואנשים מהחבורה לוקחים אותי לשם ומחזירים אותי. המעגלים שמאוד עוטפים אותי הם גם אלה שעוזרים בהמון דברים. לא רק בניידות. בהתחלה זה היה כמעט בהכל. לכתוב מכתבים, לקרוא דואר, ועוד המון דברים. היום הטלפון כבר עוזר לי להיות יותרה עצמאית". 

נכנסים אליך חברים? את מעורבת בקהילה? 

"בוודאי. מהר מאוד אחרי שיצאתי מהבור הזה, חזרתי להיות מה שהייתי קודם. אני פעילה בקהילה. אני חברת ועדת חינוך ואני משתתפת בטקסים ובחגים."

"ביום הזיכרון הופעתי בשירה עם עוד שתי נשים, ובחגיגות ה-50 של עין זיוון השתתפתי בהנחיית הטקס. זה היה כמו תחרות שירה עם שופטים, והייתי על הבמה כל הערב. המוגבלות לא מהווה עבורי שום מכשול בשום דבר".  

אמרת שהקורונה עשתה טוב לעיוורים. 

"לא. אני אומרת שהיא לא עשתה טוב, אבל היא עשתה גם טוב. אני חושבת שהלחץ שהיה בהתחלה, הסגרים שהוטלו, גרמו ליותר בדידות. למרות שאני אף פעם לא הייתי בבדידות כי כן באו אליי. הילדים יכלו לבוא אליי בסגרים בגלל המצב שלי. אני רק אומרת שמבחינה טכנולוגית הקורונה עשתה טוב."

"הרופא היום מסכים לתקשר איתי דרך הטלפון, וזה משהו שלא היה לפני הקורונה. זה מאוד מקל. היום אני לא צריכה לנסוע להרצאות. בתקופת הקורונה למדתי בהמון קורסים והייתי בהמון הרצאות באמצעות הטלפון החכם."

"הרחבתי אופקים. פעם לא יכולתי להגיע להרבה הרצאות, מדי פעם לקחו אותי להרצאה. היום הקורונה מביאה את כל ההרצאות הביתה". 

ארגמן מנהלת דף פייסבוק ומסתדרת היטב, למרות שמדובר בשילוב של טקסטים ותמונות. בגרסה שהיא עובדת איתה היא שומעת מה כתוב בפוסט, וגם שומעת תיאור של התמונות הנלוות, לעתים תוך ציון שמות האנשים שבתמונה או הסבר שמדובר בתמונת טבע.

"כשאני כותבת פוסט", היא אומרת, "אני לא תמיד שמה את התמונה הנכונה. בשבוע שעבר צירפתי לפוסט תמונה לא נכונה, ואחרי זה עשיתי פוסט נוסף ותיקנתי את עניין התמונה."

"כתיבת הפוסטים בפייסבוק באה לי בקלות. האמת שהקורונה החזירה אותי לפייסבוק. הייתי בפייסבוק לפני שהתעוורתי, ולאחר מכן הפסקתי עם זה. רק לפני שנה וחצי חזרתי". 

לאחרונה פנתה שושי ארגמן בפוסט לקהילת השוות של הגליל העליון, קבוצת פייסבוק רבת משתתפות של נשים מהגליל העליון ומהגולן, ובו הציעה שיזמינו אותה במסגרת מיזם בשם "סיפור על אהבה בחושך", שבו היא מספרת בהתנדבות את סיפורה האישי לקהלים שונים, ומאפשרת למשתתפים להכיר דרכה את עולמם של העיוורים ושל אנשים עם לקויות ראייה.

"המיזם הזה נולד לפני 9-8 שנים", היא מספרת, "בתקופה הזו, כשכבר הייתי עיוורת, השלמתי את התואר בחינוך, ואחת המרצות אמרה לי שהיא רוצה שאפגש עם סטודנטים בקורס שלה שעוסק במוגבלויות, ואספר את הסיפור שלי."

"הייתי קצת בשוק, לא הבנתי מה היא רוצה. היא קצת לחצה, ואכן נפגשתי עם הסטודנטים. אחרי המפגש קיבלתי המון תגובות מפרגנות מהסטודנטים ומהמרצה הזאת, והבנתי שאולי זה משהו שאני יכולה לעשות."

"מהתחלה הרגשתי שהמיזם הזה הוא השליחות שלי בעולם הזה, ולא משהו שאני רוצה להרוויח ממנו כסף. אחר כך הצטרפתי לקורס יזמות שהמועצה האזורית גולן ארגנה לוותיקים, כדי להבין איך לפרסם את המיזם שלי."

"האישה שהעבירה את הקורס מאוד עזרה לי ופרסמה את המיזם שלי במיזם משלה שהיא מנהלת. מדי פעם הזמינו אותי למקומות שונים. הגעתי קצת לבתי ספר ולמקומות בגולן, אבל לא באינטנסיביות גדולה."

"במהלך תקופת הקורונה עשיתי פעילויות בזום, ונפגשתי בדרך הזו עם כל הקבוצות של ילדי עין זיוון. מבחינתי הכי חשוב להיפגש עם ילדים ועם נוער, למרות שאני נפגשת גם עם מבוגרים. לקראת חנוכה החלטתי להזיז שוב את המיזם, וכתבתי את הפוסט לקהילת השוות של הגליל העליון". 

מה המסר שאת מעבירה במפגשים? 

"אני באופיי אדם מאוד אופטימי. חשוב לי להעביר מסר שלמרות הקשיים אפשר לחיות טוב, שלא צריך להתבייש בקשיים, ושלכל אחד מאיתנו יש איזשהו קושי שרואים או שלא רואים אותו. אפשר לקבל עזרה, ואפשר גם לצמוח. אני לא אוהבת שאנשים אומרים שהם מאוד שמחים שקרה להם משהו רע או קשה, כי זה אפשר להם לצמוח."

"אני לא שמחה עם מה שקרה לי. הייתי עוזבת הכל וחוזרת להיות מה שהייתי. עם זאת, אני מרגישה שכן צמחתי. אני מספרת על הקשיים, על ההצלחות, וסיפורים עם טיפה הומור שגם את זה יש לי בחיים."

"אני מעבירה את המסר שגם לאנשים כמוני יש יכולות, רצונות, וחלומות שהם גם יכולים להגשים. אני מספרת שאפשר לעשות הרבה דברים, ושחושים אחרים מתחדדים במקום חוש הראייה. אני מדברת על החיים". 

אילו תגובות קיבלת במפגשים ובעקבות הפוסט שפרסמת? 

"במפגשים יש תמיד תגובות מאוד חמות. אני מבינה מהתגובות שאני מצליחה ליצור כימיה טובה עם מי ששומע אותי. אני לא מדברת כמו מרצה ממקום גבוה, אלא מנהלת שיחה."

אני קוראת לזה מפגשים ולא הרצאות. אני כל הזמן אומרת שאפשר לעצור אותי ולשאול שאלות. אין לי בעיה לענות על שאלות אישיות, ואם משהו לא מתאים לי אני אומרת את זה."

"נוצר משהו חם ונעים במפגשים האלו. בקהילת השוות הפוסט שלי קיבל 250 לייקים, שזה נדיר בקבוצה הזאת. היו המון תגובות מפרגנות, וביקשו שאפתח את הפוסט לשיתוף."

"אחת החברות מעין זיוון כתבה שאני אלופה, וסיפרה שהילדים שלה שמעו אותי וחזרו עם המון תובנות, ומאז הם לא מפסיקים לדבר על זה. זה מאוד מרגש אותי. אם אני מצליחה לגעת בלב של האנשים, אז אני את שלי עשיתי".     

תגובה אחת

  1. איזה מרגשת את שושי. עם לב ענק ונשמה גדולה ומוארת. גאה בדרך שלך. תודה על הנתינה שלך לעולם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עד שהגיעה לגיל 50 הייתה עדי ליניאל ממושב שואבה עצמאית והתמחתה בהקמת אתרים באמצעות העסק שלה: "עדי ליניאל – פשוט לבנות אתר" * בהמשך הבינה שהיא רוצה שינוי והבינה שהיא טובה ב'ללמד' – מכאן
6 דק' קריאה
הדיון על הסיכום התקציבי הסופי יימשך בהכנת ההצעה לקריאה שנייה ושלישית  ועדת הכלכלה של הכנסת, בראשות ח"כ דוד ביטן, אישרה בשבוע שעבר (12.12) לקריאה ראשונה את ההצעה לתקן את חוק המים באשר לקביעת תעריף המים
4 דק' קריאה
זה נשמע פשוט, מכינים כמה שניצלים ושולחים כתרומה לחיילים בחזית, אבל מיזם "שישניצל" במושב ניר גלים, הפועל בעזרת עשרות מתנדבים ותורמים מהמושב ומכל הארץ, מספק לחיילים בשטח – מידי יום שישי – כ-4,500 כריכי
9 דק' קריאה
יונתן טל מרמת דוד, בן למייסדי גורדוניה וגם נצר לרבי מלובביץ', מתלבט האם להשתקע במדינת יהודה או לסבול את רעש ההמראות והנחיתות משדה התעופה הנוסף שיוקם לא רחוק מחלונו בישראל  על אף היותי בן
3 דק' קריאה
בסרטים, הטובים מנצחים את הרעים. במציאות, את ההיסטוריה כותבים המנצחים. הדי בן עמר חי בסרט  מאז היותי ילד אהבתי לראות סרטי קולנוע.  תחילה היו אלו הוריי שלקחו אותי איתם לראות סרטים – הייתי ילד
4 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן