יבול שיא
הרפת והחלב
הדי בן עמר צילום חדר כושר

הדי בן עמר מנהל רומן מתמשך עם חדרי כושר ועם כנאפה, עדיף בקלנסואה

3 דק' קריאה

שיתוף:

הזדמן לי לשמוע לאחרונה אמנים, בדרנים ומפורסתמים (סתם-מפורסמים) מספרים בראיונות לעיתון או למגזין שהם בתהליך התחזקות, ומיד החלטתי שגם אני רוצה להתחזק. על כן נרשמתי למכון הכושר "המכון לבריאות" שבעיר המחוז שלנו קלנסואה, מכון מפואר ומושקע בהנהלת מוריד קשקוש. 

מוריד קשקוש נוצר מהכלאה בין מקרר אמנה שתי דלתות לאדם, וכשאתה מביט בו אתה משוכנע שהוא נעקץ על ידי קן של צרעות, מאחר שכל גופו מלא בליטות ונפיחויות שרק עקיצות משמעותיות או אלרגיה קשה יכולות ליצור. מסתבר שהנפיחויות הללו, המופיעות אצלו גם במקומות שבהם לאנטומיה לא ידוע על קיומן של רקמות אנושיות, הן כולן שרירים. 

מוריד קשקוש שמח לראות אותי, מאחר שעד תקופת הקורונה וגם במהלכה התאמנתי אצלו בקביעות. הקביעות נקטעה לאחר שעברתי ניתוח מעקפים והשתלת קוצב. 

עכשיו מותר לי להתאמן שוב. 

יש לי רומן ארוך עם מכוני כושר, רומן שהתחיל בשנות ה-70 של המאה הקודמת, כשהתגוררתי ברחוב יונה הנביא בתל אביב, על גבול כרם התימנים, ונרשמתי למכון שמשון שבסמטאות הכרם. מאז הלכו המכונים והשתכללו. כיום הם כוללים מכשירים מיקרו-מוסקולאריים שייעודם לחפש כל שריר מיקרוסקופי החבוי בגופך ולענות אותו בעינויים קשים עד שייפח את נשמתו, או לפחות עד שיתנפח לרמה שתצדיק את הסכום הנאה שאתה משלם למכון. 

במקרה שלי הייתה לתהליך זה הצלחה חלקית בלבד: מצד אחד השרירים שלי לא ממש התנפחו, אבל מצד שני הבטן התנפחה יפה עם השנים, הגם שאני לא בטוח שזה בגלל המכשירים והתרגילים.  

בשנות ה-80 נהגתי להתאמן בחדר הכושר הצנוע במרתף שמול חדר האוכל של קיבוצי, יד חנה. באחד הימים, כשהבן שלי היה עדיין כבן ארבע או חמש, הוא ירד למרתף הכושר להסתכל בי כשאני מתאמן. הוא הביט בי בשתיקה ובשלב כלשהו שאל: "למה אתה עושה קולות כאלה וצועק ומזיע כל כך?" 

"כי זה כבד", אמרתי. "וזה קשה להרים את זה. זה דורש הרבה מאמץ". 

"אז אולי תוריד את העיגולים השחורים האלה שבצדדים", הוא אמר, "ויהיה לך קל יותר". 

את העצה החכמה הזו דווקא לקחתי ממנו – ללמוד להבין בחיים מתי אפשר להוריד את הדברים הכבדים הללו שאנחנו סוחבים ולהוריד אותם כשלא צריך, אבל זה לא ממש שייך לחדר כושר, העניין הזה של משקולות שאנחנו מעמיסים על חיינו ללא סיבה הגיונית. 

המכון לבריאות הוא הגשמת חלום של מוריד קשקוש ואביו, שהוא הבעלים האמיתי. אבא של מוריד מסודר היטב בחיים, אם יכול היה להרשות לעצמו להשקיע את מה שהשקיע במכון הזה, שפתוח משש בבוקר עד חצות הלילה ללא הפסקה, שבעה ימים בשבוע למעט ימי שישי מ-11.00 עד 16.00, שעות המוקדשות בחברה המוסלמית לתפילה וארוחה משפחתית. 

המכון לבריאות בקלנסואה מושקע ומטופח ביד אוהבת. ראיתי אותו הולך ונבנה והרבה זמן חיכיתי לו שייפתח בזמנו, על כן גם נכחתי בטקס הפתיחה החגיגי. החלק שהכי מצא חן בעיניי בטקס הפתיחה היו ארבעה משטחים ענקיים של כנאפה המונחים על חצאי חביות גדולות כשבחביות גחלים לוחשות שישמרו על הכנאפה טרייה וחמה ומהבילה. 

מה יותר מזה מכון כושר המכבד את עצמו צריך?  

על כן נצמדתי אל המגשים הללו במשך כל טקס הפתיחה, ואחרי ארבע חתיכות, כשהכנאפה כבר עמדה בגרוני לא לבלוע ולא להקיא, הרגשתי שטקס הפתיחה מיצה את עצמו והלכתי הביתה. 

היהודי הבודד 

במכון לבריאות זכיתי בעבר ואני זוכה גם היום ליחס מיוחד, לא משום שאני היהודי היחיד במכון, מה שלא בטוח שבעיני כלל ציבור המתאמנים במכון נחשב לתכונה חיובית במיוחד. את היחס המיוחד אני מקבל משום שאני זקן המכון!  

אני זקן המתאמנים במכון לבריאות בעיר המחוז שלנו קלנסואה! 

התרשמתי שבחברה הערבית אימוני חדר כושר אינם מקובלים כשאתה עובר את גיל ה-40 או ה-45. במכון לבריאות בקלנסואה, לפחות, אין מתאמנים שגילם עולה על זה. 

יום אחד משך אותי מוריד קשקוש, מנהל המכון, הצידה ואמר לי בקול נמוך: "כבוד גדול הוא לנו שבחרת להתאמן אצלנו". 

ובעוד אני שותק, נבוך, הוא הוסיף ואמר: "אתה משמש דוגמה אצלנו לכל הצעירים! כשהם רואים מישהו בגיל שלך מתאמן זה נותן להם השראה!". 

הייתי הרבה דברים במהלך חיי, אבל השראה לצעירים התחלתי להיות רק כשהתחלתי להתאמן במכון לבריאות בעיר המחוז שלנו קלנסואה. 

לא כל כך הבנתי למה לא מגיעים מבוגרים נוספים בגילאי ה-60+ להתאמן, או לפחות בני ה-50, עד שיום אחד ישבתי על אחד המכשירים ותרגלתי, כשעל המכשיר שלידי ישב צעיר כבן 16 או 17. הוא הביט בי בסקרנות זמן מה ואז שאל: "למה אתה מתאמן? אתה לא צריך את החדר כושר הזה". 

הרגשתי מוחמא מאוד. חשבתי שרואים עלי את כל השנים שהקדשתי לאימונים בחדרי הכושר השונים, ושעל כן הוא מציין שאני מחוזק דיי ואינני זקוק למכון הזה ולאימונים המפרכים שבו, ובכל זאת רציתי לשמוע אותו אומר את זה בקול, על כן שאלתי: "למה אני לא צריך את זה?" 

"כי אתה זקן", הוא ענה. "אז בשביל מה זה טוב?". 

תגובה אחת

  1. הדי, אתה ענק! ולא בתרתי משמע חלילה לפי תאורי הבטן הנוכחת. אני מתענגת על כל משפט שנכתב על ידך. סיפורים מלאי הומור עדין…ובמיוחד הומור עצמי, שיש ללמוד ממנו. כמובן שאין להתעלם מהביקורת המוצנעת, שגם היא במידה הנכונה. נהדר שנמצאה היריעה לפרסום השבועי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"בדרך כלל אני כותבת על אחרים," אומרת עדינה בר-אל, כתבת העיתון, חברת מושב ניר-ישראל * "הפעם החלטתי לכתוב עלי, ויותר נכון – על כל בני הדור שלי, הדור שגדל עם המדינה החדשה, הדור שהוריו
8 דק' קריאה
בצל המלחמה, ובצל הביטולים במערכת החינוך לאור המצב הביטחוני והאיום האיראני, הצליחו בתנועה החדשה בשומר החדש לקיים את מפעלי פסח המסורתיים כשהשנה המסעות היו מרגשים במיוחד.החניכים והחניכות צעדו בעקבות הגיבורים והגיבורות, וערכו מפגן הזדהות
2 דק' קריאה
בעקבות ביקורו של המחנך הנודע יאנוש קורצ'אק באשדות יעקב הוא שלח לילדי בית הספר מיקרוסקופ, מפות וציוד לימודי יקר. הילדים החזירו בחוברת בה דמיינו כיצד יסתיים ספרו "המלך מתיא הראשון" בכתבה משולבים קטעים מכתבה
3 דק' קריאה
למה חשוב שהטילים האיראנים יהיו מדויקים ואיך זה קשור לסדרת המשטרה C.S.I לאס וגאס? הרפתקאות הדי בן עמר בלילה אביבי אחד שלא ישכח   בעשר בלילה ירדה חניה זוגתי-לחיים-ארוכים מחדרה וניצבה בפתח החדר שלי.  "עשרות
4 דק' קריאה
אנשי תנועות הנוער הציוניות, אשר רבים מהם הפכו לחברי קיבוצים, פעלו ב-1944 בבודפשט להצלת יהודים תוך סיכון חייהם. בני הדור השני, "שגרירי המחתרת", פועלים כדי שמפעלם של ההורים לא יישכח *תמונה ראשית: משה אלפן,
6 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן