במשך 60 שנה היא הייתה אשתו של עמוס עוז, מהסופרים המוערכים בארץ, ולא שמעתם עליה, אישית, אף מילה. עכשיו נילי עוז (82), בת קיבוץ חולדה, מוציאה לאור את הספר "עמוס שלי", המספר את סיפור חייה וחייו
קירות ביתה שבצפון תל אביב עמוסים מדפים עליהם עומדים מהרצפה עד התקרה ספרים, ספרים ועוד ספרים. ספרים של עמוס עוז בעלה, במהדורות שונות, מתורגמים לשפות שונות, ולצידם ספרי מופת, של סופרים ישראלים ולא ישראלים.
השאלה הראשונה המתבקשת היא – למה הספר יוצא עכשיו?
"שלוש שנים שעמוס איננו. תשעה חודשים לאחר מותו שוחחתי עם בת דודתי ענת. היא אמרה לי -יש לך המון סיפורים. למה שלא תכתבי? היא הייתה מגיעה אחת לשבוע ואני דיברתי איתה, סיפרתי עליו. מעולם לא רציתי לכתוב. יש לי זיכרון יוצא דופן, אני זוכרת במדויק דברים שאירעו לי בגיל שנתיים. זוכרת דברים שעמוס סיפר לי מזיכרונות שלו כשהיה בן שלוש. שאלו אותי אם עשיתי מחקר לקראת כתיבת הספר. התשובה היא: הכל בעזרת הזיכרון שלי. יש זיכרונות מעמוס, ועמוס לא פה. רציתי להיזכר בו ובדברים שלנו. הסיבה לכתיבת הספר היא לא כי רציתי לכתוב, אלא כי רציתי להיות עם עמוס. להיות אתו ולזכור אותו. היו סיפורים שגם ילדיי לא הכירו. אני יודעת את הכל ומההתחלה. חשבתי קודם על הילדים והמשפחה, שהם יכירו את הסיפורים, שסיפור חייו לא ילך לאיבוד".
הספר שניתן לו השם "עמוס שלי" כפרפראזה על ספרו של עמוס "מיכאל שלי", מגולל את קורות חייהם של עמוס ושל נילי. החיים האישיים והמקצועיים שלו וגם שלה, על רקע החיים בארץ בקיבוץ קטן ועני לא רחוק מירושלים, ובעיקר על היחד שלהם כזוג וכמשפחה, יחד שנמשך 60 שנה.
ספרי איך הכרתם?
"נולדתי בקיבוץ חולדה בדצמבר 1939. גרתי עם הוריי באוהל, שהיו בו מזרנים על הרצפה לשינה, ארגז מעץ ובובת סמרטוטים שאמא הכינה עבורי. יותר מזה שום דבר. לא היו בגדים חמים, לא חשמל, לא חימום. היה לי קר ועד היום תחושת הקור לא עוזבת אותי.
עמוס התייתם מאימו בגיל 12 ובגיל 14 הגיע לחולדה לכיתה שלי. אני אהבתי לרקוד, לשיר ולנגן, הייתי טובה בספורט, עמוס היה יתום ומאוד בודד, עזוב. כאשר הסתכל עלי עמוס הוא שאל את עצמו, מאיפה שמחת החיים הזו? מאיפה זה בא ואיך זה מחזיק מעמד בעתות מצוקה?
הקשר הרומנטי בינינו התחיל שש שנים אחרי שהוא הגיע לקיבוץ ושלושה חודשים מאוחר יותר התחתנו. בטו' בשבט נעשינו זוג ושבוע לפני פסח התחתנו. הייתי בת 20 כשהתחתנו ועמוס מבוגר ממני בחמישה חודשים. הוא נהג לצחוק שאנחנו מדור אחר, שני דורות שונים, כי הוא נולד בין שתי מלחמות עולם ואני כבר נולדתי לתוך מלחמת העולם השנייה ואני עניתי 'כשאני נולדתי אתה עוד לא הלכת ולא דיברת'.
60 שנה היינו נשואים ולא הפסקתי לצחוק. הוא היה אדם מצחיק, בעל חוש הומור מדהים. הוא לא סיפר בדיחות ששמע, אלא המציא בדיחות. היה איש שיחה, אין אנשי שיחה כאלה, ואדם מעניין. כל הזמן חיבר סיפורים בראש ויצר סיפורים חדשים. היו לו רעיונות חדשים על נושאים שונים, הוא נבע כמו מעיין. היה לו רעיון ועוד רעיון, ולמחרת יכול היה לפתח את הרעיונות האלה לכיוון אחר.
היו לו יכולות להבין את הזולת גם בלי להכיר אותו באופן אישי, ומתוך המקום הזה הייתה לו את היכולת לראות את המתרחש לעתיד. חצי שנה לפני שפרצה מלחמת יום כיפור עמוס אמר לי שתפרוץ מלחמה כי המצרים לא יעמדו בזה שסיני תחת שליטתנו. הוא ידע קודם, מתוך זה שהבין שההנהגה המצרית לא תעמוד בזה".
איך זה להיות אשתו של סופר כל כך מפורסם? היית "העזר כנגדו"?
"לא הייתי עזר כנגדו. המושג הזה לא יצא מפי ולא מפיו ואף אחד לא חשב שאני עזר כנגדו. המושג הזה לא היה קיים במשפחה. יכול להיות שבגלל שנולדתי בקיבוץ שבו אין דבר כזה שמישהו באופן קבוע הוא רק עוזר לאחר. בהקשר לקיבוץ, התחלתי לעבוד, יחד עם ילדי הכיתה שלי, כבר בגיל שש, בחליבת כבשים, בגן הירק, בפרדס, בשדות. בחולדה היה כרם הזיתים הגדול ביותר ביישוב היהודי בארץ. עד היום אני יודעת חקלאות ויכולה גם ללמד.
השאלה הזו דומה לשאלה ששאלו אותי בסין. היינו שם בהרצאה של עמוס באוניברסיטה. לא היה מקום באולם וישבתי לידו. מרימה את היד אחת הסטודנטיות, ורואים על הקהל את העוני, את החיים הקשים, והנערה שואלת אותי 'איך זה לחיות ליד איש חשוב ומפורסם'. יש לי הבנה של מי שנמצא מולי. אני לא אומר ל-200 נערות שהחיים שלהן קשים שהחיים שלי נהדרים, כי הוא אדם נפלא. לא אעשה את זה, אני לא בנויה לגרום להן צער. עניתי שאנחנו כל כך הרבה שנים יחד שאני כבר לא מצליחה לראות את 'הסופר המפורסם'".
בכל זאת, יש שעות בהן הילדים צריכים להית בשקט, לא להפריע כי "אבא כותב"?
"הנושא הזה לא היה קיים. עמוס לא כתב כשהילדים הגיעו מבית הילדים, אלא בילה איתם בזמן הזה. הוא היה כותב בתשע בערב. את 'מיכאל שלי' כתב בלילות. הרבה ספרים נכתבו כשהיינו בחולדה ולא הייתה בעיה מהבחינה הזו. הנושא לא עלה על הפרק. מעבר לזה, הילדים היו בלינה משותפת, כך שרוב היום הם לא היו בבית והיה לעמוס זמן לכתוב.
עמוס היה אב מסור שדאג לי ולילדים. היה מקדיש שעות לעזרה בלימודים, לשבת יחד, ללמוד או לדבר, אתי ועם הילדים. היה זמן טוב ביחד. תמיד הקדיש זמן לילדים ובהמשך – לנכדים. משך שעות יושב ומסביר כל דבר, משחק ומקריא. גם אתי, היינו רואים סרטים, רואים הצגות, היה לנו אותו טעם, ואם הצגה לא מצאה חן בעינינו היה מספיק מבט ושנינו היינו יוצאים יחד מהאולם. רק במוזיקה ובמחול הוא לא הבין. אם היה יודע לרקוד ולשיר הייתי האדם הכי מאושר".
לא מתעוררת עם מצב רוח רע
את ספרה פותחת נילי בפתק שמצאה ובו כותב עמוס לעצמו "לבקש מנילי למצוא לי מישהו שילמד אותי לרקוד, שילמד אותי לשיר ואולי גם לנגן באקורדיון" (עמוד 13) ובהמשך מתארת את קורות חייהם המשותפים כזוג וכמשפחה. קצת על משפחתו שלו ומשפחתה שלה, על הנסיבות בגינן הגיע עמוס לחולדה, על חייהם לחוד, על החיזור, על החיים יחד בקיבוץ ובהמשך על השנה שבה חיו באוקספורד, אנגליה, כשעמוס קיבל מלגה, חזרה לחולדה לפרק ארוך ומעבר לערד. חיים המתוארים ללא קונפליקטים, מקרינים משפחתיות חזקה, מלאת אהבה ושמחת חיים.
"יש לי שמחת חיים נדירה שקיבלתי מאבי בתורשה, יש לי המון כוח. נולדתי עם התכונות האלה. יש לאבי 12 אחים, אנחנו 400 בני דודים, כולנו עם שמחת חיים. כל משפחת צוקרמן. אין אדם שיהיה על ידי ששמחת החיים לא תדבק בו. אני לעולם לא מתעוררת עם מצב רוח רע. אין לי מצב רוח רע. אני נמרה וחזקה ויודעת מה האמת שלי. אין לי אגו, לא יודעת מה זה, לא יודעת מה זו קנאה. סיימתי לכתוב את הספר בקיץ 2019, כתבתי את החיים שלנו כמו שהם היו". את דבריה האחרונים היא מכוונת גם למה שהיא קוראת בשם "המפולת" ושעלינו הסכמנו שלא תאמר אף מילה.
למה את הכי מתגעגעת?
"הוא בעצמו חסר לי. חיינו יחד 60 שנה. חסרות שיחות ערב, תמיד היה מעניין אתו, היה כותב ומראה לי את שכתב, הייתי קוראת ומגיבה. כל ספר שלו היה סופר מעניין. היה ספר אחד שבזמנו אמרתי לו 'אל תפרסם'. הרבה שנים מאוחר יותר הוא אמר 'צדקת'. לא הייתי צריך לפרסם. להיות אתו ועם העניין שיצר סביבו. היה בקיא בחדשות, ואפשר היה לדבר אתו על כל נושא שבעולם בכל תחום.
הדברים שלו תמיד היו יוצאי דופן בהבנה וביכולת ליצור משהו שהוא יותר ממה שרואים. היו לו יכולות חד פעמיות. כשהכרתי את עמוס הוא היה ילד בודד ויתום. עם השנים התחיל להצליח וההצלחה הלכה וגברה וגם העניין שלנו הלך וגבר. היה יותר מבריק, יותר משעשע, יותר מקסים לחיות אתו. לעמוס היו יכולות להבין אנשים ולדעת לכתוב במילים מדויקות ובאופן מרתק עליהם. לא היה אדם כמוהו ולא יהיה כמוהו לעולם.
עמוס התחיל להיות ידוע בציבור בזכות הפוליטיקה ונודע בזכות פעילותו הפוליטית עוד לפני שהתפרסם כסופר. עד יום מותו נכנסו בדלת מדינאים, ראשי ממשלות ועמוס נפגש עם כולם, מדוד בן גוריון ועד נתניהו, כולל בנט, שאז עוד לא היה ראש ממשלה. הוא אהב אהבת נפש את בן גוריון ואמר שהיה המנהיג הדגול ביותר של העם היהודי, כולל דוד המלך.
ממני הסתירו כילדה את מה שאירע במלחמת העולם השנייה, מתוך כוונה להגן עלי. עמוס ידע כילד הכל. מי נגד מי, מי זה היטלר ומי אלו בנות הברית. כשהיה בן שלוש היה מסמן את התקדמות הצבאות על המפה. התכונה הזו נשארה, תמיד ידע לקרוא את המפה הפוליטית והחברתית. עמוס היה הראשון לכתוב, כתב בעיתון 'דבר' כחודש לאחר מלחמת ששת הימים, שחייבים להחזיר את השטחים שנכבשו תמורת שלום, שאין לנו שום ענין להחזיק אוכלוסייה כבושה ושזה יפגע בנו בעתיד".
נילי ניהלה שנים את ארכיון "איחוד הקבוצות והקיבוצים". במשך 35 שנה היא עוסקת בהתנדבות ומלמדת בהתנדבות עולים עברית, לשון, תנ"ך והיסטוריה, מה שנפסק עם פרוץ הקורונה. בביתה עומדת אורגנית "למדתי בגיל שבע וחזרתי עכשיו ללמוד" ויש חבורת זמר שנפגשת אצלה בבית לערבי שירה "אני מכירה בעל פה 42,000 שירים ישראליים".
יש לה אנרגיות ושמחת חיים הרבה מעל 82 שנותיה. "הייתי צריכה להרגיש חוסר ועצב להיות לבד. אני לא מחפשת את הסיבות ליפול ברוחי ולא נופלת ברוחי. הבית היה תוסס ומלא אנשים ועניין. זה איננו. אני לא נשברת ולא נופלת. לא יודעת אם להודות לאלוהים או לאבא שלי אישית".
