שושן הרן נולדה למייסדי בארי, התחנכה בקיבוץ שבנגב, והשדות החקלאיים היו ערש ילדותה.
לאחר שסיימה תואר ראשון בפקולטה לחקלאות, עבדה בשדות בארי, בתחום הגנת הצומח, בתפקיד שנקרא אז פקחית מזיקים ומחלות. כעבור עשר שנים חשה צורך בשינוי, ופנתה, באופן חריג בנוף הקיבוצי, למסלול ישיר לדוקטורט.
בהמשך, קיבלה מלגת "פולברייט" יוקרתית למחקר במדעי הצמח במכון מחקר אמריקאי, שאפשרה לה לצאת עם כל משפחתה למשך שנתיים לפוסט דוקטורט בארה"ב, שם עסקה בחקר ייצור תרופות מצמחים. עם חזרתה לארץ, קיבלה הצעה מחברת "הזרע", להיות אחראית על שתופי הפעולה המחקריים של החברה עם מוסדות מחקר אקדמיים, חברות ביוטכנולוגיות וחברות זרעים שונות, וכן על הקניין הרוחני של החברה.
"זכיתי שם ל-11 שנות עבודה מספקת, משמעותית ועצמאית, במהלכה הבנתי שהזרעים המתקדמים שחברות הזרעים מפתחות, המהווים את בסיס ייצור האוכל בעולם, לא נגישים לחקלאים הקטנים, שמתקיימים מחקלאות בסיסית. מבחינתי, זוהי בעיה שזועקת לשמיים ורציתי לגשר על הפער בין הזרעים הכי טובים בעולם לבין החקלאים הכי עניים בעולם". המילה "גשר", חוזרת פעמים רבות בדבריה של ד"ר הרן, ככלי לחיבור בין אוכלוסיות, תרבויות, ובעיקר בין מקורות מידע ופיתוחים חקלאיים לבין החקלאי הפשוט בשטח. "בעולם הרעב, בארצות אפריקה שמתחת לסהרה, חיים חקלאים קטנים, שלכל אחד מהם כעשרה דונם בלבד."
"רובם חסרי השכלה, ללא אמצעים כלכליים וטכנולוגיים, שמגדלים מוצרים בסיסיים בדוחק ועורכים ביניהם מעט סחר חליפין. מהצד השני, קיימות בעולם המערבי חברות זרעים שמשקיעות מאות מיליוני יורו בשנה למחקר ולפיתוח של זנים חדשים, אבל כל הטוב הזה לא מגיע לעולם הרעב. מכיוון שהכרתי את עולם טיפוח הזרעים, והיו לי הרבה קשרים עסקיים וחברתיים בתעשייה, החלטתי לצאת לדרך ולהקים עמותה ללא מטרות רווח, שמטרתה לקדם ולהנגיש את הזרעים הכי טובים בעולם לחקלאים במדינות המתפתחות".
ב-2012 הוקמה עמותת Fair Planet, "עולם הוגן", שם שמעיד על מטרותיה ועל החזון של העומדת בראשה. כאישה שמאמינה בעצמה בעקרונות החברה הקיבוצית בה גדלה וחיה, גיבשה ד"ר הרן מודל פעולה, אותו הציגה לחברי קבוץ בארי, במטרה לקבל את תמיכתם הרוחנית והכלכלית. "האמנתי בכל לבי, שהרעיון של Fair Planet מתחבר לתפיסת העולם הקיבוצית,
ולגישה ששואפת לתת הזדמנויות שוות לכל האנשים באשר הם. לשמחתי, כבר מתחילת הדרך
ועד עצם היום הזה, קבוץ בארי העמיד לרשות העמותה משאבים כספיים משמעותיים, שבזכותם יכולתי לצאת לדרך ולהתקדם". שושן זכתה לפירגון ולתמיכה גם מבני משפחתה, ונשאר לה "רק" לשכנע את חברות הזרעים הבינלאומיות לשתף פעולה.
קסמים בדרך לאפריקה
"נסעתי לצרפת לפגישה יוצאת דופן עם סמנכ"ל קבוצת לימגרן שקנתה את חברת 'הזרע'. לאחר שהצגתי בפניו את הרעיון המרכזי וביקשתי שישתף פעולה, הוא אמנם הנהן בראשו לחיוב, אך ביקש לדעת מאיפה אשיג מימון לפרויקט. בנאיביות טיפוסית ובישירות, טענתי שלרעיון כל כך טוב, לא נתקשה להשיג מימון. כנראה שהביטחון העצמי שלי, שעדיין לא היה מושתת על כלום, עשה עליו את הרושם הנכון והוא הסכים להעמיד לרשותנו את הזרעים הכי טובים של החברה".
שושן שבתה בקסמיה ובהתלהבותה אנשים נוספים וחברות בעלות השפעה ברחבי העולם.
יחד עם אמנון טמיר, אתו שילבה כוחות מתחילת הדרך, נסעה לאפריקה, כדי להיפגש עם חקלאים מקומיים, וללמוד את צרכיהם הראשוניים. פגישות עם נציגי משרד החוץ הישראלי אפשרו להם לאסוף מידע, ללמוד את השטח וליצור קשרים בסיסיים. הכרותה הקודמת של שושן עם מי שהיה מנכ"ל תרביות ראש הנקרה, ד"ר אביחי אילן, קידמה בעוד שלב את הרעיון. אילן, שהיה אז באתיופיה כשליח מש"ב, זרוע הסיוע של מדינת ישראל, וניהל פרויקט חקלאי בתחום האבוקדו, קישר בינה לבין החקלאים המקומיים שהכיר, והעמיד לרשות העמותה צוות מקומי ושטח לצורך בחינה והתאמה של זני ירקות מתקדמים לתנאים באתיופיה.
"כבר בשלב הראשון, הייתי חייבת לגייס איש מקצוע שמכיר את הצד הטכני של התאמת זנים" לשווקים חדשים. משנות עבודתי ב'הזרע', הכרתי את ד"ר אלון הברפלד, אתו קבעתי פגישה בבית קפה קטן ליד צומת קסטינה. הכנתי נאום חוצב להבות, במטרה לצרף אותו לעמותה בהתנדבות, כי לא היה לי כסף לשלם לו משכורת, אך כבר תוך שתי דקות הוא אמר 'זה פשוט הדבר הנכון לעשות. אני איתך'". אבל גם כשיש רצון טוב, עדיין צריך מימון כספי, ומשאב זה היה עדיין חסר. שושן וחבריה עבדו בהתנדבות, כשכל הנסיעות והפגישות ברחבי העולם נעשות בכספי תרומות או על חשבונם האישי. ברוח זו גם גויסו עוד חברות זרעים לפרויקט.
למרות שמדובר בחברות שיש ביניהן תחרות עסקית, הן משלבות כוחות תחת המטרייה של Fair Planet, ומנקודת פתיחה שבה הצטרפו לעמותה שלוש חברות זרעים אירופאיות ("לימגרן" הצרפתית, "אנזה זאדן" ההולנדית ו"סינג'נטה" השוויצרית), כיום שותפות בה שמונה חברות זרעים שונות מכל העולם.
לנו יש שעון, להם יש זמן
שלב עיקרי בבניית הגשר החקלאי, התמקד בלימוד הצרכים של החקלאים בשטח. מכיוון שהם נוהגים להשתמש בכלי עבודה מיושנים, בתעלות השקיה ובחריש בעזרת שוורים, היה צורך בזרעים עמידים, שיצליחו להתפתח בתנאים האלה וגם יתאימו לדרישות השוק המקומי. "התברר למשל שיש העדפה באפריקה לגידול בצל סגול, ולא לבן. למדנו שאת העגבניות הרכות והקטנות שהם מגדלים, ניתן להחליף בזן מוצק וטוב יותר, שמניב יבול גבוה בהרבה מהזנים שהם הכירו. לאחר שמצאנו את הזנים המתאימים, התחלנו לפרוש רשת של הדרכה חקלאית, ממש כפי שפעלו בישראל בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה.
פיתחנו שיטה שמדריכה את החקלאים המקומיים בשדות שלהם עצמם, ומלמדת אותם כיצד להשתמש בזרעים החדשניים בצורה שמותאמת ליכולות הטכניות והכלכליות שלהם, כך שיוכלו ליישמה בהמשך באופן בר קיימא. בעבודה משותפת עם מדריכי משרד החקלאות המקומי אנו מוצאים בכל כפר כעשרה חקלאים מובילים, שאנחנו, ביחד עם המדריכים המקומיים, מדריכים אותם כיצד לדשן, להשקות ולהגן על הגידול, והם מעבירים את המידע לעוד חקלאים בסביבה. ההתעקשות שלנו לערוך את ההדרכה בחלקה שלהם, משכנעת את החקלאים המקומיים שיש להם יכולת להצליח בעצמם, ולצאת ממעגל הרעב והעוני. בסופו של דבר הכוונה ליצור מצב של תפקוד עצמאי, כך שלבסוף אנחנו נוכל לצאת מהתמונה והחקלאים יוכלו להרוויח מחקלאות ולרכוש זרעים איכותיים מחברות הזרעים, כמו כל החקלאים בעולם המפותח".
איך נעשית התקשורת עם החקלאים בשטח?
"העמותה מגייסת בארץ רכזים מקצועיים ומכשירה צוות נרחב של מתנדבים כמדריכי חקלאות. המתנדבים מגיעים לתקופה של 6-3 חודשים לארצות אפריקה ומעבירים את המידע בדרכים שונות. בכל כפר יש מדריכים חקלאיים מקומיים שיודעים אנגלית, ובנוסף יש שימוש נרחב בתנועות ידיים ובפרוטוקול עבודה מאויר, שעוצב בהתנדבות על ידי גיא ברוך, גרפיקאי חבר בארי. ארז גוזן, ממושב ישע, אחד ממגדלי העגבניות הטובים בישראל, פיתח עבורנו בהתנדבות פרוטוקול פשוט ובסיסי לעבודת החקלאים, שתורגם לשפות המקומיות.
המתנדבים שלנו לומדים את המילים הרלוונטיות תוך כדי השהייה בשטח. העבודה הרציפה והיומיומית בכפרים בנויה על יצירת אמון, ודורשת גישור מתמיד בין תרבויות שונות. פעמים רבות קבענו עם החקלאי ב-9:00 בבוקר, והוא הגיע רק כעבור שעתיים, כי מבחינתו השמש עוד לא חצתה את רום השמיים. כל הנושא של תכנון עתידי פחות מוכר להם. אחת המתנדבות שלנו הגדירה זאת בצורה נפלאה: 'לנו יש שעון, להם יש זמן', ומול זה צריך לעבוד ולהתקדם. צריך לזכור שהמטרה שלנו היא להנגיש טכנולוגיה, ולא לשנות את המרקם האנושי-תרבותי במקום. אנו מלמדים כיצד להשתמש בזרעים האיכותיים בעולם במינימום שינויים בשיטות הגידול המסורתיות. והתוצאות לא פחות ממדהימות: השימוש בזרעי האיכות בשילוב ידע חקלאי בסיסי מאפשר למשפחות החקלאים להשליש את יבוליהם, להתקיים בכבוד מאדמתם, ליהנות מתזונה בריאה ולהגיע לעצמאות כלכלית".
מה מקומן של הנשים המקומיות בפרויקט?
"הנשים האפריקאיות מאוד נוכחות בעבודה בשדות אבל לצערי, להדרכות החקלאיות שלנו הגיעו כמעט רק גברים. מקור מימון מאוד משמעותי שקיבלנו לפעילות ההדרכה באתיופיה הוא מממשלת הולנד, ומכיוון שלהולנדים יש מודעות ג'נדר חזקה מאוד, אחת המשימות שלנו היא לשלב יותר נשים בתוכנית, אבל זה צריך להיערך בצורה עדינה, תוך התחשבות בתרבות המקומית ובמרקם המשפחתי".
באיזה אופן התקבלתם על ידי המקומיים, נתפסתם כאיום או ככוח עזר?
"לא אכחיש שיש סטריאוטיפים וזרות בינינו, הזרים, המכונים בלשון המקומית 'פרנג'ים', לבין המקומיים, שעומדים בבסיס מערכות היחסים בינינו, הן מבחינה תרבותית והן מבחינה כלכלית. מעבר לכך, הייתה בהתחלה חשדנות כלפינו כגורם זר, שנבעה מאכזבות קודמות מפרויקטים של סיוע בינלאומי לאפריקה, שגרמו לעיתים יותר נזק מתועלת. עם זאת, באפריקה יש לישראל שם טוב, כמדינה שהתגברה על תנאי יובש במזרח התיכון וכמובילה של חדשנות חקלאית. הם ראו שאנו מביאים ייחודיות מבחינת יכולתם לשפר יבולים והכנסה, ואחרי שהבינו את הפוטנציאל הגלום – הם התלהבו ורצו לשתף פעולה. בנוסף, אנו מבהירים שבכוונתנו לסיים את תפקידנו לאחר שלב ההכשרה, ואין לנו שום מעורבות בפעילות המסחרית, אלא רק בהעברת ידע ופיתוח".
חוגגים עשור
"בפברואר האחרון ציינו עשור לקיומה של Fair Planet ואת העובדה שיותר מ-485 אלף אנשים כבר הצליחו לצאת ממעגל הרעב והעוני בזכות פעילותנו וכיום הם מתפרנסים בכבוד מאדמתם. מעבר לכך, ניכר שהחקלאים משתמשים בתבונה בכסף שהרוויחו – משיגים לעצמם אוכל בריא יותר, משפצים את בתיהם, בונים חדרי שירותים (שלא היו להם קודם), ושולחים את ילדיהם לביה"ס.
ההצלחה האדירה נובעת ממודל הפעילות הייחודי שאנו מיישמים בשטח: הקמנו מרכזי הדרכה בשלושה אזורים אגרו-אקלימיים שונים ברחבי אתיופיה ועוד שני מרכזים בטנזניה בהם הפעלנו שדות מחקר להתאמת הזנים לתנאי האקלים ולשיטות הגידול המקומיות.
בסיוע של עשרה רכזים מסורים ומעל 160 מתנדבים שתרמו מזמנם וממרצם להצלחת הפרויקטים, פעלנו ב-65 כפרים ברחבי אתיופיה והדרכנו יותר מ-2,400 חקלאי מודל בשדותיהם באופן אינטנסיבי, בשיתוף עם צוותי ההדרכה המקומיים. איסוף נתונים מתמיד וניתוח כלכלי מושכל מאפשרים לנו לחשב את העלייה ביבול בכל אחד מהגידולים ואת ההכנסות הכספיות של החקלאים לעומת ההוצאות שנזקקו להם. לדוגמה: יבול הבצל אצלם גדל פי 2.5, יבול הפלפל גדל פי 4 ויבול העגבניות גדל פי 5.7 לעומת הממוצע של הגידול באתיופיה. בזכות היבול הגבוה ואיכות התוצרת הגבוהה, משפחות החקלאים הכפילו(!) את ההכנסה השנתית שלהם תוך עונה אחת בלבד והשימוש בזרעי איכות התפשט ליותר מ-75,000 חקלאים באזורים שבהם פעלנו באתיופיה. במקביל, הכשרנו יותר מ-150 מדריכים חקלאיים מקומיים שממשיכים את ההדרכות באופן עצמאי ומרחיבים את מעגלי ההשפעה של הפרויקט. בגאווה רבה ניתן לומר שמודל הפעולה שלנו משיג את מטרותיו".
יש השפעה לכך ש–Fair Planet הוקמה על ידי אישה?
דווקא בנושא זה אין לשושן תשובה חד-משמעית: "גדלתי במשפחה שוויונית, ובצורת חיים שבה הנחת הבסיס היא שנשים שוות לגברים. ההתנהלות שלי מושפעת יותר מהחינוך שקיבלתי, מאשר מהמגדר שלי. אני לא עיוורת למצב, ויודעת שאין הרבה נשים בעמדות מפתח בתחום החקלאי, אבל זה לא מה שהפעיל אותי. ביצעתי מהלך לא פשוט, שהעזתי לעשות אותו בזכות החשיבה העצמאית והאמונה ביכולות שלי. חרוט בליבי שלב שבו מאוד חששתי מכשלון, עד כדי חשש מעשייה. שיחה עם חברה טובה חיזקה אותי, כשבמהלכה היא הגדירה עבורי שעצם גיבוש הרעיון, ניסוחו והצגתו בפני שותפים בכל העולם – זה כבר כשלעצמו חלק מאוד משמעותי מהפתרון. העמדת הדברים באופן הזה העצימה אותי מאוד ונתנה לי כוחות להמשיך. מעבר לכך, אני יודעת שצורת הניהול שלי נערכת מתוך שיתוף והקשבה. אני לא מנהלת היררכית, אלא יותר 'מרכזת צוות'. יש שיגידו שזה תהליך ניהול נשי, ויש שיאמרו שזה מתאים לתכונות האישיות שלי".
באילו אתגרים ותסכולים נתקלת בדרך?
ד"ר הרן נאנחת קלות, ומשיבה בכנות: "זה כמו פיל ענק שנכנס הביתה ומשתלט על החיים. הוצאת הרעיון הגדול הזה אל הפועל מחייבת התנהלות בלתי שגרתית של פגישות, נסיעות ומחקרים ברחבי העולם. לשמחתי, בני משפחתי פרגנו מכל הלב, ומבן הזוג שלי, שהוא איש עסקים מדהים, זכיתי גם להרבה תמיכה וייעוץ עסקי. וכמובן גם הקבוץ נתן לי רוח גבית חזקה.
התסכול הכי משמעותי מבחינתי, הוא ההבנה שעדיין מאוד קשה לגייס מימון כספי למשהו משמעותי כזה למרות שכבר יש לו הצלחות מוכחות בשטח. עולם הסיוע מתנהל לפי מסלולים מימוניים שצריך לפצח וקשה ל'שחקן חדש' לתפוס מקום. גישתי התמימה, שלרעיון כל כך טוב אפשר יהיה להשיג כסף בקלות, עדיין זקוקה להוכחות, וזאת למרות התוצאות הטובות. אנחנו רוצים להועיל היכן שאפשר, והוכחנו שזרעים איכותיים והדרכה מתאימה יכולים לשפר את חייהם של מיליוני חקלאים בעולם הרעב. יש לנו פתרון, יש לנו כלים, ואנחנו נחושים לפעול בנושא. המודל שפיתחנו מתאים לחקלאים במדינות אפריקה נוספות וגם לחקלאים במרכז אמריקה, במזרח אסיה ובעוד ארצות. לפני שבוע חזרנו מרואנדה, שם בדקנו אפשרות להפעלת מרכז הדרכה חקלאית נוסף בשיתוף עם משרד החקלאות הרואנדי ומש"ב. יש לכך הרבה ביקוש מצד המקומיים, אבל עדיין אין לנו מספיק מימון כרגע כדי להרחיב משמעותית את הפעילות.
אני מקווה שגם בארץ יימצאו אנשים, ארגונים וקיבוצים שיתנו תמיכה ליוזמה הזו, שמאפשרת לחקלאים בארצות מתפתחות לצאת ממעגל הרעב והעוני".
איזה מסר תרצי להעביר לקוראות ולקוראים?
"אל תפחדו לקחת על עצמכן משימות גדולות", אומרת שושן בנחישות אופיינית, "פעלו מתוך נוכחות בשיח ובעשייה, ואל תחששו מכישלונות. בטאו בקול את החלומות שלכן והעזו לפעול לממשם, כי יש לנו מה להציע לעולם כנשים, בדיוק כמו לגברים. דברו, תעזו, תעשו!".
