"אין לנו מספיק שטח לגדל 100% גרעיני מאכל. לייצר מיליון טון חיטה, נדרש שטח לפחות של שני מיליון דונם בהשקיה בעיקר בנגב, ועוד חצי מיליון דונם חיטה לבעלי חיים"● "מאגר החירום של ישראל מבוסס ברובו על ייצור מקומי"● "בארגון עובדי הפלחה חברים כ-300 חקלאים בקיבוצים ומושבים וחקלאים פרטיים. בארץ מגדלים חיטה מרמת הגולן ועד מרכז הנגב – מיליון דונם"
המלחמה שהכריזה ומנהלת רוסיה נגד אוקראינה, הציבה רמזור אדום בוהק לעיניה של מדינת ישראל. שתי המדינות האלה מייצאות לישראל לאורך שנים רבות 60% מיבוא גרעיני החיטה למאכל (20% נוספים מיובאים לארץ ממדינות אחרות) ו-100% של הגרעינים למספוא לבעלי חיים.
ביום-יום האוכלוסייה בישראל עדיין, לאושרנו, אינה חשה באובדן המקור המרכזי לאספקת גרעינים לשרשרת ביטחון המזון של ישראל, אולם בקרב אנשי מקצוע שחיים ומתנהלים בתחום הרגיש הזה, מתעוררת דאגה גדולה לאפשרות שלא רחוק היום שבו ישראל תיקלע למצוקה של ממש בתחום המזון הבסיסי.
ערב חג הפסח תשפ"ב, בחרתי בדיוויד לוי, מנכ"ל ארגון עובדי הפלחה של ישראל, ל"ריאיון החודש".
דיוויד לוי, שנולד לפני 65 שנה בניו-יורק והגיע לישראל כמתנדב לקיבוץ בנגב בהיותו בן 19, עומד בחמש השנים האחרונות בראש ארגון חקלאים המונה כשלוש מאות חקלאים בקיבוצים, במושבים וגם חקלאים פרטיים הפרושים מרמת הגולן ועד מרכז הנגב.
ערב חג הפסח תשפ"ב, לישראל יש די גרעינים למאכל אדם ומספוא לבעלי חיים?
"המדינה צורכת כמיליון טון חיטה בשנה למאכל, ועוד ארבעה מיליון טונות גרעינים למספוא לבעלי חיים. לבעלי חיים לא מייצרים לחם, אלא חלבון ואנרגיה והתמהיל משתנה בהתאם לתנאי השוק. כל גרעיני המספוא הם מיבוא. 10- 15% גרעיני מאכל וחיטה למאכל מהצריכה המקומית מיוצרים בישראל והשאר יבוא. בימים כתיקונם יש מספיק גרעינים לאוכלוסייה כולה ולבעלי החיים, אולם על רקע המלחמה באוקראינה השתבשו ערוצי השיווק של חיטה ברחבי העולם. שכן, אוקראינה ורוסיה מייצאות 30% מהייצוא העולמי של חיטה ושתיהן יחד, כאמור, 60% מיבוא החיטה לישראל".
מציין: "אנחנו יודעים שהיו שיבושים באספקת תוצרת בעולם וגם בישראל. נוצרה בעיה גדולה באיתור אוניות לשינוע תוצרת והנושא הצריך לאתר חלופות לחיטה מהים השחור ונגרמו שיבושים של ממש. בשתי שנות הקורונה הקשות, ההובלה הימית השתבשה והמתנה ארוכה מהרגיל של אוניות מחוץ לנמלי הים של ישראל, גרמה לכך שהתרבו הדיווחים על גורמים שצורכים חיטה, ובהם טחנות קמח ומספוא, שהמלאי שלהם ירד אל מתחת לקו האדום".
מגלה: "הוזמנו לדיון במשרד החקלאות ואני חייב לומר שזה היה דיון מאד רציני, שבו דנו בין הייתר עם הנהלת המשרד מה ניתן לעשות כדי להגדיל את האספקה המקומית. הוצע לבצע שיחלוף שטחים המיועדים לתחמיצים לטובת גרעינים ובמקום זה להשלים את החסר עם תחמיץ מתירס בקיץ. השאלה העקרונית והמרכזית היא אם אפשר להביא עוד כי אנחנו עובדים בזמן פציעות. בשוליים, התוכנית הזאת אינה מעשית כרגע. אם הייתה החלטה ממשלתית על מצב חירום, על שינוי סדרי עדיפויות, יתכן מאד שהיינו מגדילים את הכמות של הייצור המקומי. העלינו שאלות לא פשוטות בדיון במשרד החקלאות. גילינו להם שבשנתיים האחרונות, חקלאים הגיעו לעברי פי פחת בסדרה של גידולי יסוד: חומוס, שעועית, אפונה, תירס, עגבניות לתעשייה, בוטנים, חמניות. בתקופה זו, תקופת הקורונה הקשה, פחתו שטחי הגידול ממאה אלף דונם לעשרים אלף דונם והרווחיות של החקלאים נפגעה מאד.
"לדוגמא, בשנת 2018 גידלו בישראל חומוס על 130 אלף דונם והשנה רק על עשרים אלף דונם. סיבות למה שקרה? הביאו סחורה זולה מחו"ל, לא היה כדאי לחקלאים לגדל במחירים שהציעו להם, עכשיו כולם בוכים".
האם חשבתם על חלופות להשיג גרעיני מאכל פרט לאוקראינה ורוסיה?
זה לא בתחום תפקידי ואחריותי. מי שאחראי על הנושא הזה זו המדינה ויבואני התבואות. הם צריכים לפתור את בעיית מקורות אספקת גרעיני מאכל. היו להם חיים לא פשוטים בתקופה האחרונה. ניכרת דאגה גדולה ימים ולילות בקרב המטפלים בנושא. הגיעו לכל מיני מדינות שלא הגיעו אליהן שנים, כדי לרכוש גרעיני מאכל. הביאו אוניה עם גרעיני חיטה מברזיל. שמעתי שגם מאוסטרליה הביאו גרעיני חיטה. הייתה שמועה על יבוא מהודו, אבל אני לא יכול לאשר אם זה אכן היה או לא היה".
לישראל מאגרי חירום לתקופה של חודשיים, כיצד נמלא את המאגרים?
"באופן כללי, המאגרים של מלאי חירום הם בתנועה של כניסה ויציאה. מאגר החירום של ישראל מבוסס ברובו על ייצור מקומי. מלאי החירום נאגר בשלושה אתרים ומן הראוי שלא נפרסם את מיקומם, רק נציין שהם מוצבים בחלקים שונים של הארץ. ככל שהיבול המקומי גדול, הוא מהווה חלק גדול ממלאי החירום. המדינה צורכת בשנה מיליון טון חיטה ומחזיקה 165 אלף טונות. נכון, זה לתקופה של כחודשיים".
לכם, כמגדלי חיטה, יש בוודאי השגות או פתרונות יצירתיים כיצד להתגבר בעתיד על מצבי מצוקה?
"אנחנו חושבים שהגיעה העת לקבוע מדיניות אחרת של ביטחון מזון. המדיניות הנוכחית קיימת שנים ומחייבת שינוי. האוכלוסייה בשלושים השנים האחרונות הכפילה את עצמה ומלאי החירום לא השתנה. נותר כשהיה. למען ביטחון מזון, אנחנו רואים חשיבות גדולה בהגדלת הייצור המקומי לפחות ב-25 אחוזים והממשלה חייבת לאתר את הפתרונות לכך. שטח לא חסר. מים מתאימים להשקיית חיטה חסרים. גם גידולים נוספים שציינתי שפחתו עד מאד, חובה להגדילם".
איך אתה מסביר שלאורך שנות המדינה, ישראל מייבאת 80% מהגרעינים למאכל ולא ניתן בדרך כלשהי לגדל בעצמנו 100% גרעיני מאכל?
"אין לנו מספיק שטח לגדל 100% גרעיני מאכל. תראה, המדינה גדלה מאד בתושביה ואין לנו שטח נדרש. לייצר מיליון טון חיטה, נדרש שטח לפחות של שני מיליון דונם בהשקיה בעיקר בנגב, ועוד חצי מיליון דונם חיטה לבעלי חיים, תחמיץ, מזונות גסים לבעלי חיים והמים הדרושים לזה. לא אדמת בעל. הנושא אינו כדאי גם מפני שהמדינה אינה רואה את נושא החיטה כמטרה לאומית והיא גם מייקרת את מחיר המים לחקלאות".
אתה ישן טוב בלילה ואינך חרד לעתיד המדינה, ללא גרעינים?
"אני חייב לומר לך, לא ישנתי טוב בשבועות האחרונים. אני גם חרד לחקלאות המקומית וגם חרד למדיניות ביטחון המזון, שיכולה לגרום במצבי קיצון למחסור. זה מדיר שינה מעיני. הנושא הזה מקבל משנה תוקף בשנתיים האחרונות על רקע הקורונה וממשיך על רקע מלחמות בעולם, שמשבשות את שרשרת אספקת המזון העולמית בכלל וחיטה בפרט. בסופו של דבר אנחנו חייבים למזער את התלות שלנו בגורמי חוץ ולסמוך על עצמנו. מדובר בעת חירום, לא בשנה רגילה".
מבקש לציין: "הייתה תקופה שהיה שר בממשלה שדן באפשרות לבטל את מלאי החירום בחיטה. ביקש לחסוך כמה מיליונים בודדים, מול הסיכון שאלוהים ישמור. לשמחתי זה לא קרה".
תציין כמה נתונים. בכמה התייקרו הגרעינים מיבוא? בכמה התייקר השינוע הימי? הבדיקות? האריזות?
מזל שאנו ערב פסח, הלחם לא יתייקר כי העם יאכל מצות.
"המצות נאפות מהחיטה של השנה הקודמת. זו דוגמא כשמדברים על אינפלציה. מייבאים אינפלציה למדינה. ביחד עם כל המוצרים האחרים: ברזל, עץ, נפט והיכולת לצמצם בהתבסס על יבוא, קטנה מאד".
מה תוכל לומר על מעמדם של חקלאי הפלחה בישראל?
"בארגון עובדי הפלחה חברים כ-300 חקלאים בקיבוצים ומושבים וחקלאים פרטיים. בארץ מגדלים חיטה מרמת הגולן ועד מרכז הנגב. מיליון דונם. כולם אנשי עבודה. לוקחים את התחום ברצינות. עושים כל שביכולתם תחת המגבלות לגדל חיטה איכותית למאכל אדם ותחמיצים לבעלי חיים. מגדלים מסורים, נאמנים. כעובדה זה ארגון וולונטרי שמארגן את כל החקלאים. רבע מהתקציב השנתי שלנו מוקדש למחקר יישומי לקידום גידולי הפלחה. עובדים בשליחות על שמירת קרקעות המדינה, על היופי של הירוק בעיניים שרואים מהכבישים. זה הכל חיטה שנזרעת בחודש נובמבר ונקצרת בחודשים מאי-יוני. יש גם שנות בצורת. אשתקד הייתה הכרזה על בצורת בנגב".
דיוויד לוי, בתפקיד שאתה מחזיק בו, אתה מרוצה? אתה נהנה? יש זמן לפנאי?
"הגעתי לגיל כזה שאני חש שליחות בשימוש ביידע שצברתי בכל הקריירה החקלאית שלי, ואני מוצא סיפוק גדול שאני יכול להביא מהניסיון שלי למגדלים חדשים. אני עושה זאת באהבה גדולה. נותן מעצמי גם לחקלאים. יש מגדלים חדשים, חדורי רצון לעבוד בגידולי שדה. אנחנו עורכים קורסים לקדם את הענף. פנאי – לא מספיק. יש לי חמישה נכדים ואני ואשתי בקשר יומיומי עם הבנות והנכדים ואנחנו עושים מאמץ לראות אותם לעיתים תכופות. עולים על אוטו, רואה נופים יפים של חיטה ומגיע לנכדים. שעתיים ורבע מגיע עד רמת הגולן".
לסיום ריאיון החג, מה תאחל לחקלאים, לממשלה, לעם ישראל, ערב חג הפסח השתא?
"אני מאחל שנה חקלאית מוצלחת עם יבולי ברכה שיביאו תמורה לעמלים. מאחל למדינה שנשכיל להבין את חשיבות החקלאות לביטחון המדינה, לביטחון המזון, אספקת תוצרת איכותית וטעימה ושבהחלט חובה לערוך רפורמה בתחומים רבים ומקווה שיחד עם החקלאים ובשיתוף פעולה עימם, המדינה תגיע לתוכנית רפורמה שתקדם את החקלאות ואת החקלאים".
גד"ש בנעלי בית
דייויד לוי בן 65. חבר קיבוץ משמר הנגב. נשוי לאתי, עובדת בקיבוץ. נולד בניו-יורק והגיע לישראל בהיותו בן 19 כמתנדב, לקיבוץ משמר הנגב. הורים לשלוש בנות. הבת הבכורה נעמה (37) נשואה+3 בנות, עובדת בבנק ירושלים. ליאור (33) נשואה+שני בנים, משלימה דוקטורט בטכניון בתחום מים. מתגוררת במושב קדמת צבי בגולן. אופיר (23) סיימה שירות בצה"ל, בדרך לטיול בעולם ואח"כ לימודים אקדמאיים.
בבואו לישראל, לקיבוץ, שובץ בגידולי שדה. "זה היה סיפור אהבה ממבט ראשון. הייתי מרכז פלחה, אח"כ מנהל גד"ש, גזבר, מרכז משק, היום קוראים לזה מינהל עסקים".
דייויד לוי ניהל לאורך עשר שנים את מפעלי אבשלום בצומת בית קמה, מפעלים שמשווקים תפוחי אדמה. פעל בפרויקטים חקלאיים בין לאומיים בעולם ולפני הסכמי אברהם עבד בשנים 2013-2015 באבו דאבי בפרויקט חקלאי לפירות וירקות בגידול אינטנסיבי, אימוץ חקלאות מדברית ישראלית בתנאי אקלים במפרץ. "אני יכול להגדיר את עבודתי באבו-דאבי – "כלוב זהב".
משנת 2017 מכהן כמנכ"ל ארגון עובדי הפלחה כשהחליף את המנכ"ל הקודם אורי נעמתי, לשעבר ראש המועצה האזורית אשכול בעוטף עזה.
בשנתיים האחרונות עברו משרדי ארגון עובדי הפלחה מהרצליה לבניין משקי הדרום בצומת בני ראם. "מקומנו כארגון חקלאי להיות בשטח, לא בתחום עיר. אנחנו ממוקמים ליד מנפטה, פעילות אחסון ושמן, וחקלאים מסביב. קרובים לכביש 6 וחקלאים דרך הכביש מגיעים אלינו בקלות. הם ואנחנו נהנים מכל רגע".
עוד משהו: מדי יום ה' בשבוע בשעה 17.00 אחרי הצהריים ובעת שעון קיץ ב-18.00 בדף הפייסבוק של הארגון אפשר להאזין ולצפות לתכנית "גד"ש בנעלי בית" שמארח להרצאה דמויות בחקלאות ובציבוריות הישראלית. בין אלה שהופיעו: כלכלנית התאחדות חקלאי ישראל, אילנה דרור; ד"ר רון פורת מוולקני; שלומי זרחין, מדריך דבורים; יאיר אלבין, קונסול ישראל בסין.
ארגון עובדי הפלחה הוקם כארגון חקלאי בשנת 1931 והוא היום בן 91.צוות הארגון מונה ארבעה עובדים ומזכירה. דייויד לוי, מנכ"ל, דורון אליהו מנהל מדור גד"ש; מירי אטיאס, מנהלת יידע ורגולציה; ויויאן חיים מנהלת כספים של הארגון; וטל בורינסקי, מנהלת המשרד מזה 26 שנה.
