יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 1502365082

אני דיכאוני גאה

4 דק' קריאה

שיתוף:

מה יש יותר, יהודים או דיכאוניים? למה טוב שלא היה ציפרלקס בתקופתו של קהלת? איזה ארון מתאים לדיכאוני הממוצע? להדי בן עמר יש כמה שאלות מעניינות, קצת חבל שהתשובות מדכאות

לאחרונה אני עובר אפיזודה דיכאונית. 

למען הסר ספק – כשאני אומר "לאחרונה" אני מתכוון ל-20 השנים האחרונות, לא יותר. 

אני מעדיף את השימוש במונח "עובר אפיזודה דיכאונית" על פני השימוש במונח "אני בדיכאון". אני חושש שאם אקרא אחר כך בטור שלי את המשפט ההחלטי והחד-משמעי הזה, "אני בדיכאון", אכנס לדיכאון.  

אני יודע שאני לא לבד בעניין הדיכאון. יחד אתי מצויים בדיכאון בכל רגע נתון עוד 322 מיליון אנשים עצובים בכל העולם – לא כולל את רגינה פליישמן מרחוב התמרים 5 ברעננה שהיא ממוצא פולני, ועל כן אצלה הדיכאון הוא ייעוד קיומי. 

את המספר 322 מיליון מדוכאים הוצאתי מנתונים של ארגון הבריאות העולמי. הארגון מציין, להפתעתי, שהחלק הגדול בהם נמצא בארצות דרום מזרח אסיה.  

בדקתי איך מסביר או מנמק ארגון הבריאות העולמי את העובדה שבדרום מזרח אסיה יש הרבה יותר דיכאוניים מאשר במקומות אחרים, אז ההסבר של הארגון פשוט – יש בדרום מזרח אסיה הרבה יותר אנשים מאשר במקומות אחרים.  

הגיוני, לא? 

לפי זה, הייתי מצפה שבסהרה ובמרחבי אנטרקטיקה אחוז הדיכאוניים יהיה נמוך מאוד, אם לא סופרים גמלים ופינגווינים שסובלים מדכדוך עמוק. 

עליצות של בית הלוויות 

לדעת שאני חלק מקהילה המונה 322 מיליון איש בעולם נותן לי הרגשת שייכות. זוהי קהילה עוצמתית. עוצמתית אפילו יותר מהקהילה היהודית, האמינו או לא. יהודים יש בעולם רק כ-15 מיליון – איך אפשר בכלל להשוות!?  

לא ייפלא על כן שכששואלים אותי איך אני מגדיר את עצמי אני עונה: "קודם כל דיכאוני, אחר-כך כל השאר". 

אני דיכאוני גאה. 

כשקראתי שיש בעולם כ-322 מיליון דיכאוניים, מיד עלה בדעתי שמספרנו עולה אפילו על מספר הלהט"בים בעולם, שמספרם מוערך ב-266 מיליון איש. על כן חשבתי בהמשך לזאת, שמן הראוי היה שגם אנחנו הדיכאוניים נקיים מצעד גאווה שנתי, הגם שברור לי שזה צפוי להיראות יותר כמו מסע לוויה המוני – אוסף של אנשים מדוכדכים הצועדים בדממה ובראש מורכן. אני מתקשה לראות בדמיוני במצעד הגאווה הדיכאוני צבעים עליזים וססגוניים ומוזיקה רמה, כמו גם לא אנשים חצי עירומים המתנשקים בתשוקה, יותר משהו כמו ארון מתים והרבה בגדים שחורים ועליצות כללית של בית הלוויות "שער הרחמים" שבבית-העלמין ירקון. 

להבדיל מלהט"בים, דיכאוניים מתקשים להסתתר בארון, שכן בניגוד ללהט"בים, שרובם נראים ככל אחד אחר, את הבעת הנכאים על פניו של הדיכאוני ניתן לזהות מרחוק.  

מה זה מרחוק? מקילומטר, נגיד. 

עד כדי כך ניתן לזהות אותה, עד שאנשים שמבחינים באדם דיכאוני מבין מכריהם המתקרב לעברם ברחוב, ממהרים לעבור למדרכה השנייה שממול, מחשש שהמפגש יסתכם בסיפורי עמק הבכא של הדיכאוני והכל עם פרצוף של תשעה באב, וסופו ששני הצדדים ייפרדו זה מזה בבכי קורע לב – מי צריך את זה? 

מה שגורם לכך שאנחנו הדיכאוניים מרגישים מנודים יותר ומופלים יותר לרעה מלהט"בים כיום. ואין בכך כל פלא, רק הגיוני הוא שאדם סביר ונורמלי מן היישוב יעדיף להיות במגע עם עליזים מאשר עם דיכאוניים. 

התנ"ך של הדיכאוניים 

אין לנו בקהילת הדיכאוניים במה להתבייש – יש לנו כמה וכמה סלבס מוצלחים ומצליחים, שהתרומה היחידה שלהם למצב הרוח שלי היא שאני נכנס לדיכאון כשאני משווה את ההצלחה שלהם בחיים לחוסר ההצלחה שלי. אבל אני כבר יודע לומר כיום שהשוואות כאלה הן חלק אופייני מאורח חשיבה דיכאוני – עניין מקובל הוא שאנשים דיכאוניים מפחיתים בערך עצמם, חשים חוסר ביטחון כללי ותופסים את עצמם ככישלון בחיים. הבעיה בכל זה היא שאינני יודע לומר כיום אם באמת אני כישלון בחיים או שרק אבא שלי חשב אותי לכזה. 

סססאמו – מדכא לאללה, העניין הזה. 

ג'ים קארי, רובין וויליאמס, קתרין זטה-ג'ונס, הנסיכה דיאנה, ג'ון האם, הקומיקאית שרה סילברמן, אומה תורמן, מרק טוויין בזקנתו, טולסטוי בשנותיו האחרונות, אברהם לינקולן, ג'יי קיי רולינג (ואולי גם הארי פוטר – לך דע), ועוד רבים וטובים – הרשימה מתארכת, יש בינינו הדיכאוניים הרבה סלבס מוכרים וידועים, וזה מבלי שעדיין ספרנו את אלו שלא יצאו מהארון.  

כשמדובר בדיכאוני שעדיין לא יצא מהארון אני מדמיין שמדובר בארון מתים או בארון מסוג "בילי" מתוצרת איקאה – שני הארונות מדכאים באותה המידה, אני חייב לומר. 

זה המקום לציין שבעיניי החשוב מכל האישים הידועים בקרב קהילת הדיכאוניים הוא קהלת, שיש הסוברים שהוא המלך שלמה. 

האיש הדיכאוני הזה כתב ספר שנקרא על שמו, קהלת. 

ספר קהלת הוא התנ"ך של הדיכאוניים. 

בלי קשר לדיכאון, ספר קהלת היה והינו, בעיניי, הגדול בספרים שנכתבו אי פעם – עניין של דיעה אישית, כן? הוא מבטא במלוא עירומה את האמת של הקיום האנושי, את חוסר התכלית שבקיום זה, את השרירותיות, את חוסר ההיגיון וחוסר הטעם, ואת הלעג לגרגר האבק האנושי המזהם את החלל באמונתו שהוא נזר הבריאה ושיש לו חשיבות כלשהי ביקום. 

מדכא, לא? 

מעת לעת אני לוקח את ספר קהלת ליד וקורא בו, וחושב: "איזה מזל שבתקופתו של קהלת הציפרלקס עדיין לא הומצא. איזו יצירה גדולה הייתה אז האנושות מפסידה". 

שהרי אדם שמדבר בימינו כמו קהלת מיד נותנים בו מנה הגונה של משככי דיכאון מסוג SSRI, פרוזאק או ציפרלקס או סרוקסט או הדומים להם, וכל המחשבה הדיכאונית הפורייה הזו שפרושה לה בין דפי הספר הולכת לאיבוד, מתמוססת ואיננה. 

אם אינכם מאמינים לי שקהלת הוא אבי-אבות הדיכאוניים, נסו לקרוא קצת בספר. קחו למשל את המשפט הבא: "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה (עדיין). וטוב משניהם את אשר עדן (עדיין) לא היה אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש". 

נו??? יש בקהל מישהו דיכאוני שלא חושב ככה פעמיים ביום? או לפחות פעמיים בשבוע? 

ומה עם זה? "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו. טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה". מישהו עוד מתפלא שאני מעדיף לוויות על חתונות? 

 *        *        * 

לכל אחד יש הגדרה משלו לאן הוא רוצה להגיע. 

קהלת אומר זאת הכי טוב:  "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך". 

עבור אדם דיכאוני זו לכל הדעות התחלה טובה. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בצל המלחמה, ובצל הביטולים במערכת החינוך לאור המצב הביטחוני והאיום האיראני, הצליחו בתנועה החדשה בשומר החדש לקיים את מפעלי פסח המסורתיים כשהשנה המסעות היו מרגשים במיוחד.החניכים והחניכות צעדו בעקבות הגיבורים והגיבורות, וערכו מפגן הזדהות
2 דק' קריאה
ציפורים בשפע, טווסים, אנשים משני סוגים, כלבים משוטטים ובתים (שרופים ושאינם שרופים) שמתגעגעים   הבומים מרעידים את הבית. חצי שנה עברה, והם עוד פה. מסכמים בדרכם הנונשלנטית, שאינה צריכה לשאול שאלות, את המצב. הדלתות נטרקות,
2 דק' קריאה
למה חשוב שהטילים האיראנים יהיו מדויקים ואיך זה קשור לסדרת המשטרה C.S.I לאס וגאס? הרפתקאות הדי בן עמר בלילה אביבי אחד שלא ישכח   בעשר בלילה ירדה חניה זוגתי-לחיים-ארוכים מחדרה וניצבה בפתח החדר שלי.  "עשרות
4 דק' קריאה
אנשי תנועות הנוער הציוניות, אשר רבים מהם הפכו לחברי קיבוצים, פעלו ב-1944 בבודפשט להצלת יהודים תוך סיכון חייהם. בני הדור השני, "שגרירי המחתרת", פועלים כדי שמפעלם של ההורים לא יישכח *תמונה ראשית: משה אלפן,
6 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן