קטיה קיצ'קו בת ה-31 ברחה מקייב עם בנה מירון בן השנתיים. מאשה חבורוסטיאן בת ה-26 וביתה פולינה, שתהיה בקרוב בת שלוש, נמלטו מהעיר ניקולייב הסמוכה לחרסון. שתיהן מצאו בית ראשון בנוף הירוק של קיבוץ גלעד
קטיה (יקטרינה) קיצ'קו (31) ניהלה משרד תיירות ולמדה הנהלת חשבונות, עד שרוסיה תקפה את אוקראינה. היא עזבה את קייב יחד עם בנה הקטן מירון שעוד לא מלאו לו שנתיים כי הרגישה שהיא חייבת לקחת אותו למקום בטוח. לפני שעזבה הרגישה שהיא חייבת לקחת את בנה למקום בטוח.
במנוסתה מקייב עברה קרוב לבוצ'ה, שם בוצע טבח. יחד עם הוריה נסעו למערב אוקראינה למקום שקט ובטוח יותר. בעלה של קטיה נשאר כיוון שגברים בגילאים 65-18 חויבו להישאר במקום מגוריהם. אין אפשרות לצאת מאוקראינה, ומי שיוצא אינו מורשה לחזור.
"חשוב לי שתדעו שעזבנו בגלל המלחמה, לא בגלל שלא היה לנו טוב באוקראינה" מספרת קטיה, "חיינו חיים טובים, משכורות נאות, היה לי משרד תיירות. יש לנו דירה וכלב, תנאים טובים ואנחנו מתגעגעים. אם לא הייתי אם לילד קטן הייתי נשארת באוקראינה, לעזור בהתנדבות לאנשים שנשארו שם וזקוקים לעזרה, לאנשים שלא יכולים לברוח, קשישים שצריכים אוכל וכל עזרה אחרת".
ארבעה ימים ארך המסע מקייב למערב אוקראינה, בכל ערב בשעה 19:00 החל עוצר ולא ניתן היה לנסוע או להישאר במחוץ. קטיה ובנה לנו אצל אנשים שלא הכירו ונתנו להם עזרה. יומיים נוספים ארך המסע עד לבוקרשט, לשם הגיעו במטרה להגיע לישראל. בבוקרשט חלה מירון בדלקת ריאות, ושניהם נאלצו להיות סגורים משך שבוע בחדר קטן בבית מלון. "היה מאוד קשה", קטיה אומרת ומוסיפה, "בגלל שסבלנו הרבה אלוהים שלח לנו אנשים טובים בדרך". אחת מהן היא המתנדבת מתי שנתנה לקטיה רעיון לחפש מקום בקיבוץ ועזרה לה לקבל אינפורמציה. כך הגיע לילנה קוברסקי, מנהלת פרויקט בית ראשון במולדת שעזרה לה להגיע לקיבוץ גלעד.
"עברתי חוויה קשה, עם כל מה שקרה בדרך וכל המצב והמלחמה באוקראינה, עזבתי בלי המשפחה. נשארתי לבד עם ילד קטן ולא ידעתי מה יהיה. לא ידעתי מה זה קיבוץ. שמעתי מאנשים דברים שונים על הקיבוצים. חלק אמרו שזה לא רעיון טוב, עבודות שחורות, שזה כמו מדבר ואין שם כלום. בכל זאת סמכתי על מה שילנה המליצה והמשכתי לקיבוץ. התחושה הראשונה לאחר שהגעתי לקיבוץ גלעד מאוד טובה, לראות טבע וירוק, זה נראה כמו גן עדן לילדים. עד עכשיו לא היה מקום בטוח למירון להסתובב חופשי. שמחתי לגלות מקום כמו קיבוץ גלעד. השם מתחבר להרגשה יש בית במולדת".
בקיבוץ נקלט מירון לבית התינוקות וקטיה מאוד מרוצה מהמטפלות והגננות. "יש תחושה של אכפתיות וביטחון, שקשובים לרגשות של מירון ושלי. מירון מטייל לרפת ונהנה משיעורי מוזיקה".
כאן הרבה מחבקים
אמא נוספת, פליטה מאוקראינה שהגיעה עם בתה בת השלוש היא מאשה (מריה) חבורוסטיאן (26) שנמלטה מהעיר ניקולייב שקרובה לחרסון. "בגלל המלחמה שהתחילה הרגשתי פחד ודאגה, לא ברור מה קורה ומה יהיה ומה העתיד" אומרת מאשה, שבאוקראינה למדה הנהלת חשבונות. "פחדתי על הילדה ואיך היא תרגיש בלי אבא כשנצטרך לעזוב".
האם וביתה התחילו את דרכן דרך וורשבה, במקלט המונה 5,000 פליטים. משם המשיכו לתחנת רכבת ומתנדבים העבירו אותן לבית מלון רחוק, שם התגררו כחודש ללא עלות. קרובי משפחה אספו תעודות וניירת כדי שיוכלו לעלות לארץ. הן עברו בדיקה של השגרירות והסוכנות עזרה להן לעלות בצורה מסודרת. "המשפחה הקרובה שלי נשארה באוקראינה. אמא, אבא, בעל, סבתות וסבים. רק פולינה ואני עלינו לישראל ואנחנו מתגעגעות מאוד ודואגות. קשה להיות לבד רחוק מהמשפחה ובעיקר שהם נמצאים במצב מלחמה".
סבתא רבה של מאשה ושתי אחיותיה גרות בנתניה, בעזרת הסוכנות מאשה ופולינה הגיעו לתל אביב ומשם נשלחו לירושלים. קרובי משפחה המליצו לה לחפש מקום בקיבוץ, שם קל יותר ללמוד שפה ולהיקלט עם ילדה קטנה. המשפחה שבארץ עזרה לה לחפש אינפורמציה, כך הגיעה אף היא לילנה קוברסקי. " הגעתי לגלעד והדעה שלי השתנתה. פגשתי הרבה אנשים עם לב פתוח, אנשים נחמדים, מקבלים. יש הרגשה רגועה, בטוחה, שסוף סוף יש מקום שקיבל אותנו ודואג לנו".
פולינה, בתה, שבקרוב תחגוג שלוש, לא הייתה במסגרת חינוכית. "זה פעם ראשונה שהיא התחילה ללכת לפעוטון בקיבוץ. היא הייתה מאוד צמודה אלי, בכתה וחשבה הרבה על אבא ושאלה מתי חוזרים הביתה. עכשיו אני מרגישה שהיא יותר פתוחה. היא התחילה לשחק, עסוקה במשחקים, בילדים, לא שואלת כל הזמן מתי חוזרים. פולינה אוהבת במיוחד את פינת החי ואת הברז של המיץ בחדר אוכל". מאשה אוהבת את היחס לילדים, "כאן הרבה מחבקים, מנשקים, שואלים מה הם רוצים ולמה עוד זקוקים. תודה גדולה למטפלות ולגננת, מאוד רגישים ודואגים. הקושי היחיד הוא השפה ובשבוע הבא אני מתחילה ללמוד עברית באולפן וכרגע נעזרת הרבה בחברות הקיבוץ שמדברות רוסית".
הייתה הרגשה שחיכו לנו
קטיה ומאשה מודות למדינת ישראל שקיבלה אותן ולקיבוץ גלעד שפתח דלת בשבילן וקיבל אותן ולאנשים שהיו מעורבים בקליטה שלהן. שתי האימהות והילדים מרגישים שהם כאן הרבה זמן, הרגשה של בית, יש אנשים פתוחים שדואגים להן. "קיבלנו הכול ולא חסר שום דבר. זה לא ברור מאליו. החדרים היו מסודרים, דאגו לפרטים קטנים והייתה הרגשה שחיכו לנו. מאוד מודים לכולם ומעריכים. אנחנו מאוד מתגעגעים למשפחה, מדברים כל יום עם המשפחה שנמצאת באוקראינה אבל שמחים שהגענו לישראל ולקיבוץ". טוב להן כאן והן רוצות לבנות חיים חדשים כאן בישראל, בתקווה שקרובי המשפחה והבעלים הצטרפו אליהן בקרוב.
איך הכול התחיל?
התגייסות הקהילה, שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית ועם איתן רם מעין השופט שמוביל את "בית ראשון במולדת" בקיבוצו, אפשרו לקלוט את הנשים מאוקראינה וילדיהן
מאי פנקר, גלעד
המלחמה באוקראינה התחילה ועמה גלי הפליטים. יום אחד קיבלתי טלפון מחבר יקר עמו קיימתי שיתופי פעולה לתרומות עבור חיילים בודדים. חיפשו דחוף ציוד עבור משפחות פליטים. אחרי מספר ימים הוא שוב יצר איתי קשר, מחפשים דחוף מקום לאישה ותינוק. הבנתי שיש צורך מידי ואמיתי לייצר פתרונות עבור הפליטים והחלטתי לפנות למירב לוי, מנהלת הקהילה שלנו, על מנת לחשוב יחד איך אנחנו, כקיבוץ שיתופי, יכולים להתגייס למאמץ הלאומי. לשמחתי התפרצתי לדלת פתוחה. תוך ימים ספורים נוצר קשר עם ילנה קוברסקי מהסוכנות היהודית שאחראית על פרויקט "בית ראשון במולדת". קיבלנו אישור מהנהלת הקהילה, ובחרנו לתת בית לאימהות שנאלצו להשאיר את בעליהן מאחור ומגיעות עם ילדים קטנים. התחלנו להתקדם במהירות. הוקצו שתי דירות קטנות לטובת הפרויקט, עניין שהוא לא דבר של מה בכך לנוכח מצוקת הדיור בקיבוץ.
מערכת החינוך והצוותים התגייסו אף הם על מנת לקלוט למערכת בצורה מיטבית את הילדים שעברו כבר המון טלטלות ולאפשר לאימהות ללמוד עברית באולפן ולעבוד.
נפגשנו עם איתן רם מעין השופט, שמוביל את פרויקט "בית ראשון במולדת" בקיבוצו מעל ל-30 שנה. שמענו על התוכנית, על הקשיים, והמורכבויות והרבה סיפורים מחממי לב. וידאנו כי הנשים שמגיעות יכולות להשתלב באולפן בעין השופט (בגלעד אין אולפן).
לקחנו בחשבון כי יהיו קשיי שפה ותקשורת ולכן גייסנו לצורך העניין את אינה אוסמצ'נקו אשר הגיעה לפני שנים רבות לגלעד מברית המועצות, שתשמש כמתורגמנית וכמלווה שלהן בכל מה שמצריך הסברים. אינה פתחה את ליבה וממש אימצה את המשפחות. מירב לוי עזרה לקדם את כל הפרויקט במהירות וביעילות.
חברי גלעד והילדים קיבלו את המשפחות במאור פנים, הקהילה כולה התגייסה יחד איתנו וזה פשוט מחמם את הלב. ולמה לא? אם אנחנו יכולים אז יש לנו מחויבות לסייע.
