הסופר והעיתונאי אוריאל בן עמי, בן מושב נהלל ונכדם של מייסדיי נהלל, יוצא בספר שלישי, העוסק בהיסטוריה של ראשית ההתיישבות בארץ ישראל ובעיקר מתמקד במושב נהלל * בראיון מיוחד לתמר פלד עמיעד, אף היא בת נהלל, הוא מזכיר לה שראיין אותה כילדה, משחזר את נעוריו ואיך הפך מחקלאי ולוחם לעיתונאי ולסופר
אוריאל בן עמי, סופר, עיתונאי, כתב והוציא לאור את ספרו "רוחות הכפר" בשנת המאה של מושב נהלל. זהו ספרו השלישי של אוריאל בן עמי, בן מושב נהלל ונכדם של מייסדיי נהלל, אחרי ספר השירה האישי שלו "מנהלל ועד בכלל – רטרוספקטיבה" ו"שאגה אחרונה במטולה". לפני מותה של רות דיין, לה הקדיש את השיר "בכפר געגוע". המכנה המשותף של ספריו הוא ההיסטוריה של ראשית ההתיישבות בארץ ישראל.
אוריאל בן עמי הוא ילדם הרביעי ובן הזקונים של חוה ואחיה בן עמי. רוב הנשים מהדור השני בנהלל היו נשים שבאו ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל, הכירו את בני זוגם מבני נהלל, נישאו והקימו משפחה במשק המשפחתי. רובן ילידות הארץ.
לא כן אמו של אוריאל. חוה בן עמי הגיעה לארץ בשנת 1938 מוינה שם גדלה. חוה הוברחה לארץ במסגרת עליית הנוער, היה זה לפני "ליל הבדולח" הזכור לשמצה.
חוה גדלה בבית מאד ציוני ודתי. אביה נפטר בהיותה נערה צעירה והאם נותרה אלמנה עם ששה ילדים. שניים מאחיה של חוה הגיעו לדרום אפריקה והשאר הגיעו לארץ. האם נשארה בוינה כדי לטפל באמה, שהיתה מאד מבוגרת.
כשהיתה נערה בת חמש עשרה, חוה מגיעה לבית משפחת בן עמי בנהלל ומקבלים אותה חנה ויוסף בן עמי. הבחירה להיות במשפחת בן עמי היתה בשל היותם שומרי כשרות.
משפחה יוצאת דופן
עצם היותם שומרי כשרות היה באותם ימים יוצא דופן. רוב רובם של בניי העלייה השנייה באו מבתים דתיים, אך הפכו לחילונים ולא שמרו על כשרות או על מנהגי הוריהם.
המאפיין של אנשי נהלל באותן שנים היה שפתחו את ביתם, קיבלו וגידלו ילדים שהגיעו בעליות שונות. התנאים היו קשים מנשוא, הם עבדו מאד קשה בחקלאות ויחד עם זאת, כחלק מאידיאולוגיה ותפיסת עולמם, כמעט כל הבתים אימצו ילדים ונוער וגידלו אותם עד בגרותם.
יוסף הסב היה ממציאן. הוא זה שהמציא את מדגרת הנפט הראשונה בארץ ישראל לאפרוחים, עוד לפני שהיה חשמל. הוא מכר את המצאתו לקיבוצים ובכך שינה את פני החקלאות של אותם ימים.
חוה ואחיה, בנם של יוסף וחנה, מתאהבים, מתחתנים ובונים את ביתם במשק בנהלל. חוה, האם, היתה דמות יוצאת דופן, שמרה על כשרות בבית, הלכה לבית כנסת – והיתה אישה מאירת עיניים וחביבה במיוחד. אחיה, בן הזקונים של הוריו, היה אדם חילוני גמור ואף על פי כן, ללא שום קונפליקט - ביתם היה בית כשר, עם קידוש בערב שבת, לצד חיים במושב, כשהדגש העיקרי בו היה הציונות.
אוריאל נולד כילד רביעי, אחרי שתי בנות ראשונות ובן, דדי בן עמי אחריהם. דדי היה ילד שאהב לשיר, בוהמיין. בימים של תחילת שנות השבעים, מי שלא הלך לחייל קרבי היה מאד שונה ויוצא דופן. דדי שר בלהקה צבאית ולימים שר את השיר "דזדמונה" שהיה להיט.
דדי השתחרר מהצבא והיה חלק מהבוהמה התל אביבית של שנות ה-70'. בשלב מסוים דדי חזר בתשובה והיה לאדם מאד דתי. דדי בחר כבר בנעוריו במסלול שונה ואחר מהנהללים המצויים, ויחד עם זאת, הוריו משפחתו ואף החבר'ה הנהללים שמחו וקיבלו אותו בדרכו.
עיתונאי וחקלאי
אין ספק שחוה ואחיה בדרכם המיוחדת איפשרו והכילו את המיוחד והשונה. אוריאל, בן הזקונים, אהב לעבוד בחקלאות, היה יד ימינו של אחיה האב במשק, ויחד עם זאת היה שונה בכישרון הכתיבה שלו ובכך שהוריו שמחו וסמכו על אוריאל מילדות.
מתי החלטת להיות עיתונאי?
אוריאל: "מאז ומעולם רציתי להיות עיתונאי. כתבתי מיום שאני זוכר את עצמי. בנהלל היה עיתון פנימי שנקרא 'עלון הכפר'. עבורי זה היה זה עיתון של הגדולים. כתבתי ל-'עלון הכפר' עוד בהיותי ילד. היה זה יוצא דופן. התקבלתי כעיתונאי קטן לעיתון הילדים 'הארץ שלנו' ואחר כך למעריב לנוער.
"התחלתי לכתוב ממש כילד. הייתי נוסע לתל אביב לפגישות של המערכת. היו אלו ימים אחרים. נסעתי באוטובוסים ואהבתי כל רגע בכתיבה ובמשימות שקיבלנו.
"אגב, אחת המשימות שקיבלנו היתה לכתוב ולראיין ילדים בט"ו בשבט, ששמם כשמות עצים או פרחים. אני ראיינתי שלישיה מנהלל, לשלושתם היו שמות של עצים: תמר, תדהר וסמדר. לא יודע אם את זוכרת שראיינתי אתכם, אך זוהי דוגמא אותה אני זוכר מילדותי.
"באותם ימים היתה נוקשות רבה במסרים עליהם גדלו ילדי נהלל. אף על פי כן, הוריי שהיו סבלניים אפשרו לי בדרכם לפתח קריירה של עיתונאי. כך התחלתי בעיתון 'הארץ שלנו' והמשכתי ב'מעריב לנוער'. עוד בהיותי ילד עבדתי בחקלאות עם אבא והייתי ילד כפר עם חיים מלאים ומשמחים. היה לי פרופיל קרבי ולא העליתי כלל על דעתי ללכת ולהיות כתב צבאי."
כתב "במחנה"
אוריאל, כדרכם של בני נהלל, התגייס לשירות קרבי, למסלול פיקוד מהיר של הנח"ל במסגרת "בני המושבים": "בסיום הטירונות, במהלך אימונים, נפצעתי ושברתי שתי עצמות ברגל. היה זה בחורף של שנת 1973. הייתי מאושפז בבית חולים פוריה ובהמשך הייתי בשיקום. במהלך אותה שנה, עברתי ארבעה ניתוחים ברגל. הפרופיל הצבאי שלי ירד ורצו לשחרר אותי מהצבא.
"החלטתי שזו ההזדמנות שלי להיות כתב צבאי. על דעת עצמי, הגעתי לעיתון 'במחנה' שישב אז ביפו. הלכתי בעזרת קביים ועליתי כך לקומה הרביעית, שם ישב העורך. דלתו של עורך 'במחנה' היתה פתוחה. שאלתי אותו אם אפשר להיכנס , הוא הסכים. פניתי אליו ואמרתי כך: 'אתה מוכרח לקבל אותי לעיתון ככתב צבאי' – והוא החליט לתת לי הזדמנות ושלח אותי לכתוב כתבת דיוקן על וילי ברנט, שהיה אז קאנצלר גרמניה, כתבה בת חמשת אלפים מילים. 'טוב', חשבתי לעצמי, 'זו בוודאי הדרך שלו לנפנף אותי'.
"הייתי מלא חלחלה. כתבתי כתבה על וילי ברנט והשאר היסטוריה. התחלתי דרך חדשה של כתב 'במחנה' והמשכתי את דרכי העיתונאית מילדות. כך נסללה דרכי העיתונאית ומימוש עצמי כאדם כותב ויוצר.
"כשהייתי כתב צבאי התעקשתי ללכת לקורס קצינים. לא נהוג היה לשלוח כתבים צבאיים לקורס קצינים. אני סברתי שיש חשיבות גדולה לעשות קורס קצינים מכמה טעמים. פניתי לעורך וביקשתי ממנו שישלח אותי לקורס קצינים. הוא שאל אותי: 'למה?'. עניתי לו: 'אם למשל אחליט לראיין את האלוף מוסה פלד מנהלל, אני חושב שכתב צריך לדעת כמה אנשים יש בטנק. אני מאמין שיש חשיבות לכך שלכתב צבאי יש השכלה צבאית.
"העורך הסתכל עלי כאילו השתגעתי ואמר לי לרדת מהעניין. הוא הסכים לבקשתי שאפגש עם קצין חינוך ראשי, הממונה עליו ואבקש את אישורו. פניתי לקצין חינוך ראשי על מנת שיאשר לי לצאת לקורס קצינים. לא היה אז תקן כזה בכלל בעיתון 'במחנה'. בפגישה עם קצין חינוך ראשי הסברתי לו על החשיבות שאלמד ואקבל השכלה צבאית. ההסבר מצא חן בעיניו. ביקשתי ממנו שיתקשר לקצין רפואה ראשי על מנת שיעלו לי את הפרופיל הצבאי והוא מחויך ומשועשע, התקשר לדן מיכאלי, שהיה קצין רפואה ראשי שסידר לי ועדה רפואית.
"הגעתי לוועדה רפואית. קיבל אותי רופא רוסי ושאל אותי: 'כמה פרופיל אתה רוצה?' הייתי עדיין עם רגל פצועה וקיבלתי פרופיל 76. באביב אותה שנה הגעתי לקורס קצינים – הייתי לקצין וזמן מה אחר כך ראיינתי את מוסה פלד, יחד עם עורך 'במחנה' והגעתי לראיון זה כקצין."
ספר ביכורים
החינוך הנהללי היה להתגייס לצבא, ללכת למסלול צבאי ובוודאי אם אפשר – קצונה הינה חלק מהמסלול. נתינה ועשייה מקסימלית בעבור הצבא, בעבור המדינה. אוריאל, בדרכו מממש את החינוך הנהללי, וממצה את כשרונו ויכולותיו. היה חייל קרבי, נפצע, המשיך ככתב צבאי והיה לקצין.
הספר הראשון אותו כתב אוריאל היה "שאגה אחרונה במטולה": "את הספר 'שאגה אחרונה במטולה' כתבתי לפני שלושים שנה. זהו ספר על בני ארגון 'השומר'.
"הייתי אז כתב 'דבר' בשטחים, כתבתי דעות וידיעות. עבדתי יחד עם חיים גורי, שכבר היה עיתונאי ותיק בעיתון 'דבר'. הוא היה חבר ותיק של יצחק חנקין וגיורא זייד. חיים גורי הפציר בי לכתוב עליהם ספר והיה אומר לי , שבלעדי אנשים אלו היינו אחרים. נחשפתי לאנשים שאכן תרומתם למדינת ישראל היתה משמעותית ביותר. נחשפתי לספורים אישיים אנושיים, יוצאי דופן באומץ ליבם, במקוריותם ובייחודיות שבהם."
אלו הם ספורים מרתקים, אמיתיים, שמסופרים מפי האנשים מאותה תקופה. אוריאל: "בזכותו של חיים גורי כתבתי ספר זה שסלל במידה רבה את הספרים הנוספים שכתבתי, את ה'התמקצעות' שלי והאהבה שלי לטיפוסים המיוחדים, בעליי החזון שהקימו את נהלל והיו חלק מנוף ילדותי."
"רוחות הכפר"
כאמור, הראיון הזה נערך לכבוד הספר השלישי אותו כתב אוריאל ויצא בשנת 2021 , שנת המאה של נהלל ושמו "רוחות הכפר". זהו ספר המאגד בתוכו ספורים על נהלל. חלקם בדויים, אך הדמויות עליו גדל אוריאל בנהלל מהווים לו השראה.
אוריאל מספר לי על ההשראה של נהלל שלו, האנשים, הילדות, נעורים, בית הוריו, שכונה ב' בה גדל. (בגלל שנהלל בנויה כעיגול זהו רחוב אחד ארוך ללא התחלה אמצע וסוף. לכן חולקה לרבעים, כך יש שמונה שכונות, מ-א' ועד ח').
לכל שכונה היתה דינמיקה משלה. בחג השבועות היתה תחרות של עגלות שכונתיות, מי היפה ביותר וכמובן היו מכניסים מוטיבים חקלאיים כמתבקש בחג חקלאי זה. וכמובן, "חג הכפר" – ח' באלול, המציין את העלייה לקרקע של נהלל.
מהי נהלל בשבילך?
"האהבות הראשונות שלי הן בנות הכיתה בנהלל," מחייך אוריאל ואומר, "בכל שנה התאהבתי בנערה אחרת. נמשכתי לשורשים עליהם גדלתי, לבית סבא וסבתא.
"נהלל בה גדלתי היתה מקום בו היו ויכוחים אידיאולוגיים נוקבים. האנשים היו דעתניים, בעלי עקרונות. אבי היה מג"ד בצבא ושירת לפני כן עם חבריו הנהללים בעמק הירדן במלחמת העצמאות. היה חקלאי של מטעים בעיקר. עבדתי קשה לצידו מגיל מאד צעיר.
"היתה לי ילדות עם כיתה נהדרת ומורה, מלכה גולן, שלימדה אותנו מכיתה א' ועד ח'. ילדות של כיתה מגובשת, פעולות נוער, טיולי תנועה – והיתה השפעה מכרעת של דור הורינו על המוטיבציה ובאמת על אהבת הארץ.
"נהלל שלי עיצבה אותי, היא שימחה והעציבה והכעיסה – והיתה עולם ומלואו בכל המובנים. בשנותיה הראשונות נהלל היתה ישוב עם מחלוקות וויכוחים נוקבים, עם סכסוכים פנימיים ,יחד עם ערבות הדדית אחווה ועזרה בקושי ובמשברים."
מהו סוד הקסם שיש בסיפורי נהלל?
אוריאל: "האנשים שהקימו את נהלל ואף הדור השני בנהלל, היו אנשי מהפיכה – הם המציאו ישוב הבנוי בעיגול. הם שאפו לחיי שוויון ושותפות, אנשי הדור הראשון היו טיפוסים מאד מיוחדים. הם היו אנשי רוח ואנשי מעשה. לדוגמא: יהודאי, שהיה גאון בתנ"ך ובתלמוד.
"הם היו אנשיי ספר ואנשיי עבודה. יצרו תרבות פנימית עשירה. חלק גדול מהם היו תלמידים חכמים, שהמירו את התורה בהגשמה ומימוש החזון הציוני לבנות את הארץ.
"ככל שאני לומד ומכיר את סיפורי נהלל אני מרותק ונפעם. אני קורא לסיורים שאני עושה בנהלל 'רוחות הכפר של מעלה ומטה'. הסיורים של 'מטה' הם במושב, הסיורים של 'מעלה' הם בבית הקברות, למעלה על ההר. נהלל בשבילי היא שורש חי ונושם. אני מרותק מהאנשים המהפכנים הללו."
בעודנו מדברים, זיכרונות ילדות רבים צצים ועולים. החיים באותם ימים היו כל כך שונים. ילדי נהלל גדלו על הספור החלוצי שבנה את הארץ והיה ליסוד מאד משמעותי במדינת ישראל.
אוריאל: "אף אחד אינו יכול למחוק את הספור הציוני והחלוצי של אותם אנשים. הסבים והסבתות שלנו עשו את המעשה הציוני-יהודי הכי חשוב בתחילת יישוב ובניין הארץ. בזכותם קמה מדינת ישראל. בזכותם אנחנו כולנו כאן. היהדות והציונות שלהם הם מקור ההשראה והבסיס של כל מדינת ישראל."
אוריאל בן עמי, דור שלישי מנהלל, סופר, עיתונאי ומוציא לאור של ביוגרפיות של סיפורי חיים, של תקופות חיים שהם השורשים שלנו.
אוריאל בדרכו, מעמיק את שורשיו ושורשינו – וממלא אחר הציווי שהותירו לו הוריו והוריי הוריו, ומאיר את החזון הציוני אל עבר ההווה והעתיד.
תגובה אחת
רזומה מרשים. בהצלחה