נועם בלום ז"ל עשה בחייו מה שרוב אזרחי המדינה לא עושים: הוא הקים חווה חקלאית ענקית בנגב, במדבר שבין דימונה לירוחם * אבל המדינה שנועם כל כך אהב לא החזירה לו אהבה, אלא מיררה את חייו והוא נלחם בהחלטותיה במשך למעלה מ-30 שנה, עד שהמחלה הארורה הכריעה אותו * ראיון עם בנו, שחר בלום, על האיש שהיה לו חלום ושהצליח לממשו חרף כל המכשולים
את שחר בלום אני תופס בשיא העונה, עונת ה"סברס" בחוות "צברי אורלי", שממוקמת בלב המדבר, בין דימונה לירוחם. לפני כחודש שכל שחר את אביו, נועם בלום ז"ל, מי שהקים את החווה בלב המדבר, כנגד כל הקשיים, כנגד כל המלגלגים והספקניים.
נועם בלום, בנם של החקלאים שמואל וציפורה, נולד בשנת 1949 במושב גיבתון, גדל והתחנך במושב הקטנטן ליד רחובות, שהיום בדומה למזכרת בתיה הפך לשכונה בעיר הגדולה. בצבא שירת בסיירת שקד תחת פיקודו של בנימין בן אליעזר (פואד). את רעייתו אסתר (אתי) הכיר כאשר שירת בעזה ופגש אותה במנהל האזרחי, שם שירתה כצפ"טית. השניים התחתנו והביאו לעולם שלושה ילדים: אורלי, רועי ושחר.
"אבא היה בין היוזמים של סיירת שלדג, הוא קרא לזה 'טייסי היבשה'," מספר לי שחר. "אבא למד לימודי חוץ בטכניון והתמחה בקרקע, מים, פיתוח טכנולוגיות ויישומן על בסיס תעשייתי. כן התמחה בשתלנות ותכנון סביבתי תוך יישום טכנולוגיות חקלאיות מתקדמות לטובת הנדסת הסביבה.
בין מחקריו בתחום החקלאות פיתוח טכנולוגיות בתחום גידול במצעים מנותקים, תעלות הזנה, גידול בטוף. היה גם בחקלאות והיה הראשון שפיתח את הנושא של גינות גג בעיר על מצעים מנותקים.
"אבא הקים את החווה בשנת 1992 אבל כבר בשנת 1975 הוא התחיל במחקר ופיתוח של זני צבר ייחודיים. "הוא הביא זרעים של כ-400 זני צברים מדרום אמריקה, בפרט ממכסיקו והתחיל בפרויקט השבחה של הכלאות שנמשך 17 שנים. את הפרויקט הוא עשה ביחד עם סטודנט שלמד בפקולטה, היום פרופ' איתמר גלזר.
"הוא סיפר כי הבין בזמנו שכל נושא המזון בעולם יגיע בסופו של דבר למחסור, כי כמות האנשים בעולם גדלה והיכולת לספק מזון בכמויות לכולם קטנה. הוא חיפש את הפתרון לנושא הזה, הוא זכר כמובן את משוכות הצבר ברחבי הארץ ואמר שלדעתו לצבר עצמו יש יכולות מיוחדות להיות מזון עתידי לעולם. הוא עדיין לא הבין את כל מה שאפשר לעשות עוד אחרי הגידול."
"צברי אורלי"
נועם קרא לחווה שהקים "צברי אורלי" על שם בתו אורלי. "אורלי אחותי הגדולה, כשהיתה באמת קטנה, היא הלכה עם אבא לשדה פיתוח הזנים שלו, זה היה ליד נען, והיו שם כל מיני זנים שצמחו, חלקם טעימים, חלקם לא טעימים, חלקם בלי קוצים, חלקם עם קוצים ארוכים במיוחד. לאחותי שהלכה יחפה כבת של מושבניק נכנס לכף הרגל קוץ מצד אחד ויצא מהצד השני. כשזה קרה אמר לה אבא שלי: 'תשמעי, ברגע שיצא משהו מהפרויקט הזה ואין לי מושג מתי זה ייגמר, הוא יקרא על שמך ולכן החווה היא 'צברי אורלי' ולא שם אחר."
"הסברסים הראשונים שמכרו בסופרמרקטים בארץ היו הסברסים שלנו מהחווה. עד אז מכרו בארץ סברסים בצידי הדרכים, בדליים. כאשר אבא שלי ניגש בזמנו למנכ"ל שופרסל ואמר לו: 'תשמע, אני רוצה למכור את הסברסים בסופר' – מנכ"ל שופרסל אמר לו: 'מה אתה מדבר נועם? סברסים מוכרים בחביות בצד, זה לא פרי שמוכרים אותו בסופר…'. הוא סיפר שנים אחרי זה שאמר לו: 'תראה מה זה הסברס של החביות ותראה לאן הגענו'. אחרי שהתחלנו היום כולם מוכרים סברסים ובעיקר בסופרמרקטים."
גיבתון זה רחוק מאוד מהמדבר שבין דימונה לירוחם. איך הגיע לחווה בלב המדבר?
"בתחילת שנות 1990, אחרי שהוא הבין שיש לו בידיים זנים מאוד מיוחדים שמניבים גם פרי בחורף, הוא לקח קרטון של פירות סברסים בחודש ינואר, נסע למשרד החקלאות וביקש להיפגש עם שר החקלאות דאז, רפאל (רפול) איתן. לרפול היו שני עוזרים, אחת מהם הייתה נחמה רונן.
"אבא נכנס לחדר של נחמה רונן ואמר לה: 'תשמעי, אני חקלאי, פיתחתי ככה וככה זנים…', בא עם הקרטון של הסברסים בחודש ינואר החורפי ואמר לה: 'אני רוצה לגדל את הזנים המיוחדים שפיתחתי'. כולם אמרו לו: 'אז תמכור את הזנים, תעשה כסף על מכירת הזנים' אבל הוא השיב 'לא, אני רוצה לגדל את הזנים. יש לי תרנגולת זהב שמטילה ביצים – אני רוצה לגדל את התרנגולת ולא את הביצים'.
"בקיצור, נחמה רונן הכניסה אותו לרפול, שהתרשם מאוד מהזנים. לאחר הפגישה שאלה רפול את נחמה רונן שני שאלות. האחת הייתה: האם נועם בלום קיבל כסף ממדינת ישראל ולא החזיר, על כך ענתה רונן: 'לא, נועם לא ביקש אף פעם כסף ולא קיבל אף פעם כסף מהמדינה ולכן הוא גם לא חייב כסף למדינה'. השאלה השני שרפול שאל הייתה: 'מה העבר שלו? מהי היכולת שלו לעמוד בלחצים של להיות חקלאי גדול במדינת ישראל?'. רונן סיפרה שבדקה עליו ואמרה לרפול: 'נועם הוא עקשן בטירוף, איש שעובד בדרך שלו, לא עובד עם הממסד ועושה מה שהוא חושב'. ברגע שרפול שמע את הדברים הוא אמר לה: 'זה האיש היחיד שיכול להקים פרויקט בנושא הזה' ומשרד החקלאות דאג להקצאת קרקע של 1200 דונם ברמת הנגב וככה הגענו לפה. הפרויקט הוקם בעידודו של השר רפאל איתן.
"אבא הקים את החווה בשנת 1991-92 וב-1994-5 כבר התחלנו לשווק את הפרי גם בשווקים וגם ברשתות השיווק. היינו אמורים לקבל מי קולחים של העיר דימונה תוך 100 ימים מרגע שהוקמה החווה, אבל דימונה לא טיהרה את המים ומטבע הדברים משרד הבריאות לא אישר להשתמש במים בגלל שלא טוהרו. ואז קיבלנו מים שפירים להשקיית החווה וכתוצאה מכך שלא קיבלנו מי קולחין מטוהרים, נאלצנו להשתמש בדשנים, כי מים שפירים לא מכילים שום דבר. עד אז שנת 1999 השקינו במים שפירים ודישנו בחווה.
"בשנים 1991-2 נטענו מחצית מהשטח, 600 דונם ראשונים, ובשנים 1995-6 ניטע החצי השני. אלה היו ענפים בודדים של זני צבר. הצבר גדל יחסית מהר, בשנה שלישית או רביעית הוא כבר נותן פרי."
ממה שאני זוכר היו לנועם המון בעיות עם המים, לא?
"בשנת 1999 היה משבר מים בישראל, קיצצו את המים להרבה מאוד חקלאים – ולנו פה בחווה סגרו את המים לחלוטין. באו לאבא ואמרו לו: 'תשמע, קיבלת הקצאה למי קולחין, לא קיבלת הקצאה למים שפירים, אז אנחנו סוגרים לך את המים'. הוא אמר: 'חבר'ה, מה זה קיבלתי הקצאה? קיבלתי הקצאה למי קולחין ואתם לא מספקים אותם, זה תפקידכם'.
"אמרו לו: 'לא מעניין אותנו' וסגרו את המים משנת 1999 עד לשנת 2008. פשוט סגרו לו את השיבר. לא עזרו ולא ניסו לעזור בשום דבר. אחרי שאבא שלח בקשת עזרה למשרד החקלאות, נציבות המים ומשרדי ממשלה אחרים ודבר לא עזר. ניסה לעזור לו אז עוזי קרן, שהיה עוזר רוה"מ לענייני חקלאות ולא הצליח. הוא אמר לאבא שלי: 'ניסיתי כל דבר שאפשר, משרדי הממשלה בישראל לא מדברים אחד עם השני'.
"אז לא הייתה ברירה ואבא שלי הגיש עתירה לבג"צ כדי לקבל את המים בחזרה. העתירה הוגשה לדעתי בשנת 2002 וכשהגענו לדיון ישב בראש ההרכב הנשיא אהרון ברק. ראינו שבג"צ זה מעין רכבת שטסה ואין זמן לדבר. לאחר כמה עותרים שהיו לפנינו קראו לאבא והנשיא ברק אמר לאבא: 'קראתי את העתירה ולא מצאתי בה ממש'. זה המשפט שבו הוא תחיל בדיון. אבא התחיל לדבר, דיבר כחמש דקות ואז אהרון ברק אמר לו: 'תשמע נועם, אתה גם ככה במצב קשה, אני ממליץ בפניך למשוך את העתירה'.
"אנחנו היינו במצב שהיינו בלי מים, עם חובות על הראש והוצאה לפועל. היינו בקריסה כלכלית טוטאלית – המקום היה לא בתפקוד. אבא שלי כמובן השאיר את העתירה בבית המשפט. את העתירה הזאת הוא הכין לבד. הוא סיפר שפעם ראשונה שהוא תבע מישהו זה היה את המדינה בבג"צ."
הניצחון בבג"צ
"כשהגענו הביתה," מוסיף שחר לספר, "הבנו שבבית המשפט כנראה את הצדק לא נקבל. אבל אבי, בגלגולו הקודם כמתכנן גנים ונוף, התברר שתכנן גינה ברובע יהודי לעו"ד יעקב נאמן, מהרצוג, פוקס נאמן, לאחר מכן גם כיהן כשר משפטים ותפקידים אחרים. אבא פנה אליו, סיפר לו את הסיפור. נאמן אמר: 'לא מכיר את הפרטים, שלח אלי את העתירה ואומר לך אם זה רלבנטי'.
"כעבור יומיים חזר נאמן לאבי ואמר ו: 'אם אהרון אמר לך שהוא לא מצא בעתירה הזאת ממש אז הוא לא קרא את העתירה'. עו"ד נאמן אמר לו: 'אם אני לא אעזור לך במיקרה הזה – אף אחד ללא יכול לעזור לך'.
"אז המשרד של יעקב נאמן ייצג אותנו בבג"צ בחינם וזכינו בעתירה! בית המשפט אמר בפסק הדין למדינה כי 'יש להביא את העותרים על תקנתם ללא צורך בהתדיינות נוספת'. כלומר: 'תפצו אותם, תפתרו את הבעיה'. אחרי שבג"צ קבע זאת המדינה בגדול אמרה במעשיה: 'לא מעניין אותנו, אנחנו לא עושים כלום'.
"לא עזר שום דבר. תבענו את המדינה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בתביעה כספית-נזיקית. התביעה הוגשה ב-2004 וב-2006 זכינו בתביעה. הוגש ערעור על ידינו ועל ידי המדינה על כל מיני דברים. ב-2012 ביהמ"ש העליון חייב את המדינה לשלם לנו סכום מאוד גדול ורק ב-2016 המדינה חילקה את הכסף לנושים ולא לנו – אנחנו לא ראינו שקל. ב-99 סגרו את המים וב-2016 חולק הפיצוי – 17 שנה.
"כל השנים האלה אבא שלי עתר לבית הדין למים בבית משפט מחוזי בחיפה, כדי לקבל את המים בחזרה. אחרי כמה עתירות התחילו לספק לו חלק מהמים – 200-400 אלף קוב, פה צריך 800 אלף קוב לפחות. אחרי עתירות רבות בשנת 2008 בית המשפט קיבל את הבקשות של אבא. חילטו בינתיים את מפעל המים שהוקם על ידי גורם פרטי, שהקים בצד השני מולנו חווה לגידול אשלים, והעבירו את המפעל ל'קולחי הנגב' ומאז אנחנו מקבלים לפי התקן את כל מה שצריך."
הסברס המפתיע
מה אתם מייצרים היום בחווה?
"היום החווה היא אורגנית לחלוטין. אנחנו מייצרים בחווה גם פרי סברס טרי אותו אנחנו משווקים לרשתות שיווק בארץ וגם לשווקים הפתוחים. בנוסף אנחנו מייצרים מהסברס מוצרי 'סופר פוד' – זה אומר גם משקאות, גם אבקות, גם ארטיקים ללא סוכר. ממש לפני שלושה ימים התחלנו לשווק ענפי צבר קפואים מוכנים להקפצה – מוצר 'סופר פוד' מיוחד מאוד. המכסיקנים אוכלים עלי צבר במשך מאות שנים אבל לא יודעים לשווק מה שאנחנו משווקים כי הזנים שלנו יותר טובים, אנחנו משווקים את הענפים בלי קוצים ומוכנים להקפצה."
איך אתם מסתדרים מבחינת כוח האדם?
"אנחנו מעסיקים גם ישראלים, גם תאילנדים וגם פליטים סודנים עובדים אצלנו בתקופות מסוימות. לפני שנה סיימנו פיתוח שארך חמש שנים של מכונה לקטיף צבר ובכלל לקטיף פירות – קטיף אוטומטי שנרשם כפטנט בישראל ונמצא בתהליך רישום לפטנט בארה"ב.
"השלב הראשון של פיתוח המכונה הסתיים ואנחנו מחפשים שותף לסיום השלב השני, וברגע שזה יהיה קיים נחסוך את כל נושא כוח האדם בחווה. זה סוג של מכונה שקוטפת ושואבת את הפרי היישר למיכל ללא מגע יד אדם. המכונה קוטפת סברסים אבל הכוונה היא לפתח אותה הלאה כי המכונה יכולה לקטוף גם אגסים, תפוזים, קלמנטינות ועוד. בעצם כל פרי שאתה רוצה לקטוף היא מסוגלת לקטוף אותו. אנחנו פיתחנו את הכל – זה התחיל מרעיון של אבא שלי."
אז לנועם היה גם ידע הנדסי?
"לבן אדם היה ידע בכל תחום שאתה רוצה. הוא היה הולך לבית משפט בכל התהליכים שהוא נאלץ לעבור ומייצג את עצמו. השופטים אמרו לו: 'אתה יותר עורך דין מכל עורכי הדין שמופיעים מולנו'. למשל, הוא היה קורא באופן קבוע את כל פסקי הדין של ביהמ"ש העליון, כל יום. הוא אמר: 'אין לי ברירה, אם אני רוצה להמשיך לשרוד, לנהל את העסק ולחיות במדינה הזאת – אני חייב לדעת את הכל'. אבא שלי היה אוטודידקט, זרקו אותו מבית ספר בכיתה י' והוא השלים הכל לבדו."
הוא גם היה טיפוס לא קל, נכון?
"הוא אמר כל הזמן את מה שהוא חושב, לא עניין אותו שום דבר. הוא אמר את מה שהוא חושב אבל גם ידע להקשיב ולהגיד: 'אתה צודק' לכל אחד שחשב שצדק, אבל ברגע שהוא חשב שהוא צדק הוא לא ויתר על הדרך שלו ולכן הוא גם היה סוג של 'סדין אדום' בהרבה מקומות כי גורמי המדינה לא אוהבים שאומרים להם בפנים מה שאתה חושב.
"אבא היה אבא נהדר, במקום ראשון תמיד הייתה המשפחה שלו. היו לו שנים קשות בשנים שייבשו לו את החווה. אחרי שסגרו לו את המים הוא הסתבך לחלוטין, אבל כל מה שהוא עשה הוא עשה גם בשביל להציל את העסק שלו – שהוא קרא לו 'הילד הרביעי שלי' ומצד שני, הכל היה לעזור למשפחה להמשיך הלאה. כמה שהיה קשה לו והיה עליו לחץ מטורף מכל הכיוונים המשפחה הייתה לפני הכל."
* * *
בספטמבר הקרוב יקבלו ילדיו של נועם, אורלי, רועי ושחר בשמו של אביהם נועם בלום את פרס מפעל חיים בבנייני האומה. "את העדכון על פרס מפעל חיים קיבלתי שבוע לפני שאבא הלך לעולמו," אומר לי שחר, "לא הספקתי אפילו לעדכן אותו על הפרס. שלושה ימים אחרי כן הוא איבד את ההכרה."
בסוף חייו חלה נועם בלום בלוקמיה (סרטן הדם) ואושפז חמישה חודשים בבית החולים ולבסוף נפטר מהמחלה בגיל 73.
לשחר אין ספק שאביו חלה בסרטן לאחר כל התלאות והמרורים שהמדינה העבירה אותו במשך למעלה מ-17 שנה: "אין סיכוי שהוא חלה בגלל משהו אחר. ההתעללות של כל גורמי המדינה לאורך השנים באבא שלי עברה כל גבול שאפשר בכלל לדבר עליו. לשמחתי בשנה האחרונה מאז נכנס השר פורר לתפקידו השתנו פני הדברים. משרד החקלאות תומך בנו בכל דבר אפשרי, מנסה לסייע בכל דבר אפשרי. פגשתי את השר פורר פעמים רבות ולדעתי מדובר בגורם שבא לעזור מבחינה מקצועית לחקלאות, ואני יודע שלחקלאים יש ויכוחים איתו, אבל עדיין השר פורר רואה את הדברים ורוצה לקדם את החקלאות בישראל. אני לא יודע מי יהיה השר הבא, אני מקווה שהוא יראה את אותה הדרך."
לנגב? השתגעת?
שחר נשוי למיכל ולבני הזוג שלוש בנות: אלונה, גליה ודניאלה. "החלום שלי הוא כמו החלום שהיה של אבא שלי. שהבנות שלי ימשיכו את דרכי כמו שאני ממשיך את דרכו, כי אם זה יגיע למצב שבסוף יעקרו את העצים זה יהיה מהלך הזוי ומטורף.
כשנועם בלום החליט להקים חווה בנגב, רבים אמרו לו: 'מה, נפלת על השכל?', 'השתגעת?'.
כאן המקום לגלות שגם אני כמו רבים אחרים הכיר את נועם, את האיש הגבוה והרחב, אחד מהאנשים הפרטיים הבודדים, שירדו לנגב ולמעשה הגשימו את חלומו של בן גוריון, "להפוך את הנגב לירוק".
"נכון מאוד," אומר לי שחר. "בזמנו הגיעו לפה לחווה חבר'ה צעירים של פרויקט 'תגלית', אז לפני כעשר שנים תליתי פה בחווה שלט עם תמונה אחת של בן גוריון, עם המשפטים הידועים של בן גוריון ותמונה אחת של אבא שלי, עם משפטים שהוא אמר לי. יום אחד כשהוא בא לחווה וראה את השלט, הוא אמר לי: 'שחר, תוריד את השלט הזה, אוי ואבוי לך'. אמרתי לו: 'אבא, אתה צריך להבין שמה שאתה עשית פה זה בדיוק מה שבן גוריון רצה לעשות'.
"לצערי, השלט הלך ודהה עם השנים, גם החבר'ה של פרויקט 'תגלית' כבר לא מגיעים לפה, הולכים למקום אחר, אבל השלט הזה הולך לחזור לכאן בקרוב.
"כשאבא קיבל את הקצאת הקרקע הוא לקח את סבא שלי, שהיה אז בן שמונים ומשהו, הביא אותו לכאן לחווה. סבא שלי אמר לו דבר כזה: 'נועם שמע, אני לא מצליח להבין מה אתה רוצה לעשות, אני לא מצליח לדבר בגדלים שאתה מדבר עליהם', כי צריך לזכור שבגיבתון המשק של סבא שלי היה 4 דונם ונועם דיבר על 1,200 דונם. הוא אמר לו: 'לא מבין כלום בדבר הזה, אני נותן לך את ברכת הדרך והלוואי ותצליח.
"צריך להבין שבתקופה ההיא, כשמישהו אמר שהוא הולך להקים משק של 1200 דונם – זה לא היה משק קטן – זה משק ענק. גם היום זה משק גדול, כולל בתי קירור, כולל בתי אריזה, את הכל הוא בנה פה במקום, הכל עשה הצוות המקומי, לא לקחו אנשים מבחוץ. אנשים באים ואומרים: 'איך בניתם את הכל בצורה הזאת? זה מה שהיה אז, הכל נבנה באילתורים ועד היום הכל עובד מצוין."
* * *
ואם כל הצרות שעברה משפחת בלום מאז הוקמה החווה לא הספיקו, אז בימים אלה, למרות התמיכה הגורפת מקיר אל קיר של החווה, צצה בעיה עם רשות מקרקעי ישראל…
שחר: "יש לנו בעיות עם המנהל, רוצים להוציא אותנו מהשטח ורוצים להקים במקום החווה שלנו חווה סולארית. נכון שקיבלנו ממשרד החקלאות את השטח, אבל בשנים שהיה ויכוח על המים ביקשנו לקבל את המים כ"בעל" אדמה לא מושקית והם דורשים השקיה למטעים – יש ויכוח עם המנהל על הדבר הזה.
"לשמחתי אתמול פגשתי את מנכ"ל המנהל, את ינקי, בוועדת הנדל"ן בדימונה. הוא הסכים להיפגש, הפגישה תתקיים בעוד מספר ימים ואני מקווה שבזה נגמור את הבעיה. ההחלטה התקדימית של הות"ל היא שיהיה דו שימוש מעלינו כי כבר ב-2018 היה רצון ברמ"י לפנות אותנו מהשטח ולהקים פה חווה סולארית. אנחנו ערערנו על זה בות"ל ובהחלטת תת"ל 82 התקבלה החלטה להקים פה בחווה דו שימוש – גם סולארי וגם חקלאות מתחת לתאים. ככל הנראה, הבעיה היא שהמנהל לא כל כך מוכן לזה ואני מקווה שנתפור את הסיפור הזה בפגישה הבא עם מנכ"ל המנהל. אנחנו מדינה שאין בה עודף קרקע אז צריך לנצל את החווה גם לסולארי וגם לחקלאות – השמש מתאימה לשניהם. אמרנו למנהל – תעשו מה שאתם רוצים – שימו מעלינו, בצד, אבל צריך להבין – יש פה 1,200 דונם של סברס, 200 אלף עצים באורך 200 קילומטר שורות."
חוות "צברי אורלי" היא חווה אורגנית, המייצרת מזון יש אומרים מהבריאים ביותר מבין הפירות. למשפח יש עוד חזון להקים מפעל במקום שיכול להעסיק מאות עובדים, אם רק ייתנו לחווה להמשיך ולפעול. אני רק מקווה שכל הגורמים במדינה יתעשתו ויירתמו על מנת שהפרויקט המדהים הזה ימשיך להתקיים עוד שנים רבות, בלב המדבר.
