שרהל'ה שו-שו

את שרהל'ה שרון מאשדות יעקב איחוד אנחנו מכירים כמוזיקאית ומנחת מועדוני זמר אבל מתברר שבשעת הצורך היא גם לקחה חלק במשימות עלומות מאחורי מסך הברזל

"בחודש אוגוסט 1981", מתארת שרהל'ה שרון, באותם ימים מורה למוזיקה ומנחת מועדוני זמר בראשיתם, "צורפתי למשלחת בת חמישה ישראלים (בהם הייתי הגברת היחידה) שאת רובם לא הכרתי, לשליחות בת שלושה שבועות מטעם משרד החוץ, או 'נתיב'. עד היום אני לא יודעת בדיוק מי הגורם אליו הייתי כפופה. התפקיד הרשמי שלי היה 'מזכירת יריד הספרים' שהתקיים מדי שנה בחודש אוגוסט במוסקבה שמעבר למסך הברזל. על שולחני ביריד", מספרת שרהל'ה, "הייתה מונחת מכונת כתיבה מהסוג שעליו למדתי להקיש באופן עיוור בעת שרותי הצבאי" (מאוחר יותר היא למדה להקיש על קלידי הפסנתר גם כן בשיטה עיוורת). ממרחק 40 שנה ויותר, היא מוכנה להצהיר שיריד הספרים שהתקיים בשעות היום, לא היה אלא סיפור כיסוי עבור פעילות נוספת שעשתה בשעות אחר הצהריים והערב, שהשתיקה הייתה יפה לה במשך עשרות שנים, ועכשיו היא מרשה לעצמה לספר חלק קטן ממה שחוותה. "ההנחיה של הגורם ששלח אותי למשימה הייתה חד משמעית: לא לדבר עם איש, לכתוב רק על גבי פתקים, לא להזכיר את שמי ולא לדבר מילה בעברית. זה היה נורא". 

לטפס על האסלה
"באחד המקרים", מספרת שרה'לה, "התבקשתי לצאת מהמלון עם תיק מאוד כבד ולתלות אותו על כתפי כאילו מדובר בתיק עם פריטים אישיים שנושאת כל אישה. צעדתי לכיוון המטרו של מוסקבה, כאשר מלווים אותי מספר גברים צעירים שהבנתי שתפקידם לשמור עלי. כשהגענו לתחנת המטרו סימן לי אחד המלווים לעצור ולהיכנס לתא שירותים ועשיתי כדבריו. בשלב הזה, לא זוכרת בהוראה של מי, טיפסתי על גבי האסלה, הרמתי את התיק גבוה לעבר רווח המצוי בחלקו העליון של התא, וזוג ידיים שעירות, כנראה של גבר, לקחו ממני את התיק מהצד השני. כעבור כמה דקות, כשיצאתי החוצה הבחנתי שדלת תא השירותים ממול הייתה פתוחה ולא היה שם איש. צעדתי חזרה לעבר המלון שם חיכה לי בכניסה אדם נוסף, שלידיו מסרתי מסמכים, ספרים ועוד חפצים אודות ארץ ישראל שעשויים היו לרגש את יהודי רוסיה הכמהים למשב רוח מרענן מהארץ. כל זמן שהותי ברוסיה, שארכה כשלושה שבועות", מספרת שרון, "הייתי תחת מעקב צמוד של גברים צעירים, לבושים חליפות עור, שהיו מלווים אותי ערב ערב ל'קונצרטים' שהתקיימו בבתי יהודים, שם נקבצו בצפיפות עשרות בודדות של אנשים כדי לשיר איתי ולרקוד. מאחר שהייתי מודעת לחשיבות המשימה, נמנעתי בדרך לאותם מפגשים (כמו אשת לוט) מלהסתובב לאחור, נוהג שמושרש בי עד היום".

"כשאני אומרת את הדברים ממרחק 41 שנים, אני אולי נשמעת 'קוּלית'", אומרת שרה'לה,"'אך במציאות זה היה פחד אלוהים ועד עכשיו אני לא מבינה איך יכולתי לעשות את זה ומה עבר לי אז בראש". האם תמימות? "קצת".  

עוד משימה

כעבור שנתיים, באוגוסט 1983, התבקשה שרהל'ה על ידי אותו גורם, לצאת פעם שנייה ליריד הספרים במוסקבה, אלא שהפעם התלווה אליה ידיד אישי ממועדוני הזמר של עמק הירדן, יענקל'ה ספיר מקיבוץ כנרת, אחיה של נעמי שמר. "בפעם הזו" מגלה שרון "הייתי מודעת הרבה יותר לתפקיד הנוסף שהוטל עלי ואף גאה בו, והיה זה בידיעה ובהסכמה של אבי, ישראל אלתר, ואחותי הבכורה דרורה, זכרם לברכה, וכמובן בעלי יענקל'ה, ייבדל לחיים ארוכים, שנשאר בארץ לשמור על ארבעת ילדינו הרכים. אני מרגישה ויודעת שעמדתי בכבוד במשימה שהוטלה עליי, אבל לעשות זאת פעם נוספת? לכך כבר לא הייתי מוכנה".  

האם בעקבות הפרסום הוקל לך?  

אני בהחלט מרגישה הקלה, כי אני שומרת את זה בבטן מעל 40 שנה.