מערכת הבחירות מתאפיינת בשלב זה באי ודאות רבה והיא מלווה בחיבורים ובמעברים של פוליטיקאים, מתוך שיקולים של תועלת אישית קצרת טווח בעיקרה. מעבר ל"שוק הפוליטי", ל"רעשי הרקע" ולהתרוצצות של העסקנים, ראוי לבחון את הבחירות הקרובות גם על פי השפעתן על התהליכים המשמעותיים לעתידה של המדינה. בחרתי להתמקד הפעם באחת השאלות היותר מהותיות שמלווה את התנועה הציונית מראשיתה, שאלה שעוררה מחלוקת קשה בעבר, והיא מפלגת את הציבור הישראלי גם היום
הקרב על הדמוקרטיה
מראשיתה של התנועה הציונות ליווה אותה המתח שבין חזון "גאולת העם" לחזון "גאולת הארץ". שניהם קשורים ושלובים זה בזה ואין להפריד ביניהם, אך אי אפשר שלא לקבוע את סדר העדיפויות ביניהם. ההנהגה הציונית לדורותיה הבינה שהעם היהודי לא יבוא למקום אחר, מלבד ארץ ישראל, וגם לארץ ישראל באו רק מעטים בתחילה. ידועה האפיזודה של "אוגנדה", שהרצל הציע ונסוג, בהבינו שאין לה תוחלת. באותה מידה ראתה רובה של ההנהגה הציונית, החילונית והדתית, את הדמוקרטיה כמרכיב חשוב במהפכה הציונית. הם ראו בה מרכיב חיוני לגאולתו של העם, ליכולתו להיות אחראי לגורלו, לאחר אלפי שנות גלות ללא עצמאות לאומית.
כדי להקים מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל היה נחוץ רוב יהודי מוצק ולכן דחתה הנהגת הישוב את הדיבור על מדינה, כל עוד לא הובטח רוב כזה. רק כאשר התבררו זוועות ההשמדה של העם היהודי בשואה, כאשר הלכה ונכחדה הרזרבה האנושית של התנועה הציונית באירופה, הבינה הנהגת הישוב, ובראשה בן גוריון, שיש לקבל את תוכנית החלוקה ולהקים מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל. החלטה לא פשוטה שהייתה מלווה בוויכוחים ומחלוקות קשות. והכל בידיעה שחלוקת הארץ תשאיר בידי המדינה הערבית את רוב האזורים והאתרים היותר משמעותיים בהיסטוריה היהודית. זאת מפני שאלו היו חבלי הארץ המאוכלסים על ידי רוב תושבי הארץ הערבים. כאן באה לידי ביטוי בכל עוצמתה, הקדימות שניתנה ל"גאולת העם" על פני "גאולת הארץ".
זו הייתה אולי ההחלטה החשובה ביותר שהוביל בן גוריון בדרך למדינה. בן גוריון גילה מנהיגות יוצאת דופן וראיה אסטרטגית רחבה, בהובילו לקבלת תוכנית החלוקה, בניגוד לדעת רבים מחבריו בהנהגה. בהמשך הגיע בן גוריון להסכם חסוי עם המלך עבדאללה, שבגינו מנע את כיבוש יהודה ושומרון וסיפוח הרוב הפלסטיני, במלחמת השחרור. (ראו את מחקרו של פרופ' דן שיפטן "האופציה הירדנית"), הסכם שנועד להבטיח את הרוב היהודי במדינה הצעירה. כל זה עד הניצחון הגדול בששת הימים, פחות מ-20 שנה לאחר הכרזת המדינה, ובמיוחד כיבוש יהודה ושומרון (הגדה המערבית), ניצחון סוחף שהניע תהליכים מסוכנים לעתידה של המדינה היהודית והדמוקרטית. סיכונים שהלכו והתעצמו מאז.
שגינו בהבנת הנרטיב והשאיפות של הפלסטינים
בסיום מלחמת ששת הימים, בעיצומם של שמחת הניצחון והאופוריה שאחזה בכולנו, הכריז ראש הממשלה לוי אשכול: "אין בכוונתנו להחזיק את השטחים שכבשנו והם יהיו קלף בידינו במו"מ לשלום". אשכול התכוון למה שאמר וגם אנחנו האמנו וקיווינו. בדיעבד למדנו עד כמה לקינו באותם הימים באי הבנת הכוחות שעלו ופרצו בעקבות הניצחון הסוחף. שגינו בהבנת עוצמת "הזרמים המשיחיים", הגלויים והנסתרים שבקרבנו, הכוחות שהפכו את סדר העדיפויות הציוני והציבו את "גאולת הארץ" בראש, "יהיה המחיר אשר יהיה". שגינו לא פחות בהבנת הנרטיב והשאיפות של הפלסטינים, לאחר שהופרדו מממלכת ירדן. אלו ואלו מנעו עד היום כל אפשרות של הגעה להסכמות, ויצרו איום כבד על עתידם של שני העמים.
להבטחת קיומה של מדינת היהודים כמדינה דמוקרטית יש לשנות כיוון. המשך הכיבוש מנציח בהכרח את החיים בצל הטרור, ומסכן עתידה של ישראל כחברה במשפחת העמים הדמוקרטיים. סיפוח יהודה ושומרון, אם יתרחש, יסכן את הרוב היהודי ויפגע במהותה היהודית והדמוקרטית של המדינה. כדי להבטיח את העתיד יש לקדם פתרון מדיני לסכסוך. רצוי פתרון בהסכמה, אך בהעדר הסכמה יש לשקול גם מהלך חד צדדי של התנתקות מרובו של העם הפלסטיני. להתנתק כדי להציל את הדמוקרטיה הישראלית. במאזן הסיכונים עדיפים הסיכונים הנובעים מהתנתקות ללא הסכם, על פני הרס וודאי של הדמוקרטיה. (ברשימה נוספת אתייחס לסיכונים הביטחוניים והשפעתם על הפתרון הרצוי).
מחנה מאוחד
במציאות הישראלית של היום יש פער משמעותי בין המחנות המתמודדים על נפשו של הציבור. מצד אחד מתייצב מחנה הימין הדתי, השבוי בידיהם של מנהיגים לאומניים קיצוניים, כמו בן גביר וסמוטריץ'. מחנה שאינו מסתיר את עמדותיו ומתגאה בהיותו ימני וקיצוני, בכל הקשור לחברה ולכלכלה, למקומה של הדת במדינה, ובמיוחד ל"שלמות הארץ" ושלילת כל פתרון מדיני לפלסטינים. מולו מתמודד מחנה המרכז – שמאל, מהסס, מתלבט, ונמנע ברובו מאמירה חברתית ומדינית ברורה. מול תלותו הגוברת של מחנה הימין באגף הלאומני הקיצוני, נחוץ לנו היום יותר מתמיד מחנה חברתי ליברלי, שיוביל בביטחון ובאמירות ברורות לחברת רווחה סוציאל דמוקרטית, ולפתרון מדיני לסכסוך הישראלי פלסטיני. לשם כך חשוב לאחד את המחנה הליברלי על הבסיס הרחב ביותר של ההסכמות האפשריות. איחוד כזה נחוץ לנו לבחירות הקרובות, אך הוא נחוץ עוד יותר לטווח הארוך. לא צפוי לנו מהפך משמעותי בעמדות הציבור בבחירות הקרובות, אבל אסור לנו לאבד בדרך חלקים מהמחנה הליברלי. אסור שחלק מהמחנה יימחק בבחירות הקרובות מהמפה הפוליטית, דבר שאם יתרחש תהיה לו השפעה קשה גם על הטווח הארוך. המאבק על נפשו של הציבור יהיה ממושך ולכולנו נחוצה נשימה ארוכה, תוך מאמץ משותף להתגבר על חשבונות פוליטיים קצרי מועד, ולהימנע ככל האפשר מטעויות שיכבידו על הסיכוי לשינוי בעתיד.
