מהקמתו על ידי חניכי השומר הצעיר סמוך לכפרים ערבים, דרך המשבר הכלכלי והפיגוע הרצחני ועד יציאה לדרך חדשה ואופטימית. ביוגרפיה של קיבוץ מצר
"אנטומיה של שינויים" זה השם שבחר יעקב ליברמן (91) לספרו העוסק בתולדות קיבוצו מצר, ספר שהוא מעין ביוגרפיה של הקיבוץ שמתכתבת בנקודות מסוימות עם אירועים רחבים יותר שעברו על התנועה הקיבוצית ועל המדינה וגם ייחודית לקיבוץ הנטוע בין כפרים ערבים ומקיימת עימם יחסי שכנות הדוקים על אף הרצח שזעזע את הקהילה.
נולד בגרמניה, נשלח לבלגיה, מפליג לבוליביה
כנראה שאין מתאים מיעקב לכתוב על אנטומיה של שינויים. הוא נולד ב1931 בפרנקפורט שבגרמניה בבית דתי חרדי בקהילה החרדית "ישורון", שהייתה מיוחדת בכך שהייתה מעורבת בתרבות ובחברה הגרמנית. הוריו ניהלו בית אבות בקהילה ובליל הבדולח ניצל על ידי המבשלת שהסתירה אותו בארון שבעליית הגג. "הנאצים פרצו לבית ושברו כל מה שהיה. כשהגיעו למחלקה הסיעודית אימא עצרה בעדם ואמרה- לפה אתם לא נכנסים. הם היכו אותה על הראש, אך לא נכנסו לשם. את אבא, שהיה יחל במלחמת העולם הראשונה, לקחו לשלושה ימי מעצר. הוא מעולם לא סיפר מה היה שם ומעולם לא התאושש ממה שהיה". משפחתו של יעקב מבינה שהמצב השתנה ומחליטים לצאת מגרמניה "זה היה מסובך. הגרמנים רצו שיהודים יצאו אבל המדינות האחרות לא הסכימו לקלוט אותם". יעקב נשלח בקינדרטרנספורט לבלגיה, שיתוף פעולה של הג'וינט והכנסייה הקתולית. הוא עובר שם מספר בתי יתומים וב-1940 מצליחים ההורים להשיג ויזה. המשפחה מתאחדת ומפליגה אל מעבר לים לבוליביה. עשר שנים מאוחר יותר עוברים ההורים לארגנטינה, לבואנוס איירס "שם התחיל הסיפור עם השומר הצעיר". למעשה, הקשר של יעקב עם ארגונים יהודים החל מעט קודם. בגיל 17 היה חבר בתא של מפלגת פועלים מהפכנית שדרכו של טרוצקי היוותה להם השראה "הכול סודי מאד, זו לא הייתה ארץ דמוקרטית", שליח הגיע מארץ ישראל וסיפר אילו תנועות יש וממי כדאי להיזהר "שאלנו- מי התנועה הכי אתאיסטית והכי מסוכנת, והוא ענה- השומר הצעיר. קמנו ואמרנו- אנחנו השומר הצעיר". בהמשך כשחבר אל משפחתו בארגנטינה חבר אל התנועה, "הבעיה הגדולה הייתה שאנחנו האמנו בדרכו של טרוצקי בעוד הם הלכו בעקבות סטאלין".
קיבוץ ג' עולה לישראל
ב-1953 עלה "קיבוץ ג'", קרוב ל-100 חברי השומר הצעיר מארגנטינה, והקים את קיבוץ מצר. "היינו חלק ממפ"מ, מהפכניים בעלי מודעות פוליטית, ואחת ההחלטות הראשונות הייתה לטפח את הקשר עם השכנים הערבים". טרם הקמת הקיבוץ נערך ביקור במייסר, הכפר השכן. "ישבנו עם המוכתר. הוא לא דיבר עברית כל כך טוב וגם אנחנו לא. הם פחדו שנגרש אותם ואנחנו הסברנו שבאנו לחיות יחד איתם. היחסים איתם וגם עם הכפרים האחרים התחילו עם העלייה על הקרקע ועד היום יש למצר קשרים מיוחדים עם כל הסביבה ערבית".
קשרי השכנות האלו עמדו למבחן בפיגוע הרצחני ב 10 לנובמבר 2002, בו חדר מחבל אל הקיבוץ ורצח את איציק דורי, תרצה דמארי, רויטל אוחיון ושני ילדיה נועם ומתן זיכרונם לברכה.
משבר רודף משבר
ליברמן סוקר בספרו את הקמת הקיבוץ ברוח השומר הצעיר בידי החברים הדרום אמריקאיים ועל המפגש עם הארץ ועם "הצברים", את חיי היום יום בקיבוץ, חיי העבודה והקהילה, סוקר את המעבר מ"הגשמה" מימוש החלום הציוני והקמת הקיבוץ ל"הגשמה עצמית" של החברים, סוקר את המשבר הכלכלי אליו נקלע קיבוץ מצר, בדומה לקיבוצים רבים, בתוך קונטקסט של השינויים הפוליטיים והמצב הכלכלי ששרר בארץ. נתונים שהוא אסף וליקט בעלונים ישנים ומסמכי ארכיון, כך למשל מצא את המאזנים של 200 מיליון השקלים שהפכו לחוב באורח פלא. הפרקים העוסקים במשבר מסתיימים עם חתימת הסדר החובות וכמו בספר מתח פותחים את הפרק למשבר הבא:
"שמוליק שצ'ופק: נסענו לתל אביב למטה ההסדר, לצורך החתימה מול מנהל מקרקעי ישראל. זאת היית החתימה האחרונה. שניות לפני שיצאנו ביקש איציק דורי להשתחרר מהנסיעה עקב ישיבה דחופה בהנהלת המוסד. (…)
חזרנו אחרי 22:00 עם הסדר חתום. גיבנת של 200 מיליון שקל הוסרה מגב הקיבוץ. שילמנו בחלק מזכויותינו על הקרקע, אבל סוף סוף, לאחר יותר מעשות הפכנו מחדלי פירעון לקיבוץ בריא כלכלית. הכניסה בשער הקיבוץ הייתה מרגשת. איציק עוד לא חזר מהישיבה ואנו התפזרנו לביתנו.
הייתי נרגש בביתי כולם ישנו ולא היה עם מי לחגוג… כחצי שעה אחר כך צלצל הטלפון. נילי שחר הייתה על הקו 'אני שומעת יריות ממש מותך הקיבוץ'. חטפתי את האקדח ורצתי החוצה.
איבדנו את נועם ומתן הפעוטים החברים הטובים של ילדיי בגן 'כלנית', את רויטל האם שסוככה עם גופה מעליהם, את תרצה של אורי, שגורל אכזר הפגיש אותה עם הרוצח ואת איציק, אח וחבר שותפנו בהנהגת הקיבוץ שחזר מישיבת המוסד ישר אל התופת" (עמ' 351).
"בדרך כלל לא היה לי קשה לכתוב" אומר ליברמן, "אך את הפרק של הרצח כתבתי בדם ליבי. איך אפשר לתאר את הרוע בהתגלמותו, את הייאוש מול הרוצח, את הכאב גדול על הולכים.
ליברמן מספר שזעם על הרצח הנורא היה גם מצד השכנים הערביים "שבאו בהמוניהם להלוויה והביעו את הזעזוע שלהם, לא שונה מזה שלנו". הקשר שנרקם מראשית הקיבוץ עם מייסר ועם הסביבה הערבית, התבסס על השקפת העולם של חברי מצר וגם על הרצון של השכנים לקיום הקשר. "צריך להבדיל בין אלה המרבים שלום והבנה בין הקבוצות השונות לבין אלא המסיתים ומרבים שנאה".
אופטימיות לעתיד
על אף הרצח הנתעב יחסי מצר עם שכניהם נשארו יחסים טובים, מערכת החינוך בקיבוץ קולטת אליה את הילדים מהכפרים הערבים הסמוכים.
הספר ממשיך וסוקר את תהליך שינוי אורחות החיים שנעשה במצר, את השתקמות הקיבוץ עם הרבה אופטימיות לעתיד.
ליברמן, שהיה שנים רבות מורה ומנהל בית הספר, בעל תואר ראשון ושני בחינוך ובפסיכולוגיה וחבר ברשות למחקר והערכה של מכללת אורנים, מסכם: "היו לי חיים מעניינים וטובים, אני לא מצטער שנשארתי בקיבוץ. זו חברה ייחודית עם אנשים שאני מכבד. מה שמאפיין את מצר לאורך כל השנים זה הקשר בין הדרום אמריקאים לבין הישראלים, זה יצר יחסי חברות מאד מיוחדים, התחשבות זה בזה ובחלשים. זה משהו שאפיין את הקיבוץ, וגם היום מורגש. לא אומר שלא היה קונפליקטים, אבל הייתה אווירה טובה גם בשנים הקשות. זה מאפיין את מצר, ידידות בין החברים ויכולת לשתף פעולה".