אורי גנני מספר על ילדותו בכפר ויתקין, על מעשי קונדס שערך עם חבריו במושב ועל העצב העמוק שבהתבגרות
האוצר ממרסיי
נושא , שמאד היינו ערים לו בילדותנו בכפר ויתקין, היה עתיקות. זה היה בעיקר בזכות נער גדול מאיתנו בארבע שנים בשם יאיר חטיבה (קראנו לו "איראל'ה"), שהתעניין מאד בארכיאולוגיה והיה לוקח אותנו לסיורים באזור הכפר לחפש עתיקות – מטבעות, חרסים וכו'. עם גיוסו לצה"ל הוא התקבל לקורס טייס במהלכו , בטיסת סולו לילית נעלם עם מטוסו, כנראה בים ומאז נחשב לנעדר.
באחד הימים בעודי ילד טיילתי על שפת הים (אותו כינינו "הים של כפר ויתקין") והגעתי לאזור שפך נחל אלכסנדר, שם הבחנתי בחול בכמה חרסים שנראו לי עתיקים, עליהם כתובות בלתי מזוהות. כשחפרתי קצת בחול בידיים, הבנתי שבמקום בעצם ישנו מצבור של חרסים כאלה.
רצתי הביתה, לקחתי את הטרקטור עם העגלה (שכנראה עוד לא היה לי רישיון נהיגה עליו), הזעקתי את חברי עמיהוד אילני ז"ל ונסענו לאתר, כשאנחנו מדמיינים על ה"אוצר" שמצאנו.
לא זוכר אם היה לנו בראש כמה כסף נוכל לעשות ממימושו, אבל כשחפרנו בידיים ומלאנו את העגלה עם חרסים, היינו משוכנעים שאכן גילינו אוצר בלום. כשחזרתי הביתה קיבל אבי את פני ונדהם לראות את העגלה המלאה בחרסים.
לצערי, באיבחה אחת הוא ניפץ לנו את החלום, כשסיפר שבאותו מקום הייתה עמדת תצפית של הבריטים שהוקמה על ידם כדי לאתר ספינות מעפילים, ושהגג שלה היה מקורה ברעפי מרסיי אשר, כידוע, היו מוטבעות בהם כתובות בצרפתית.
כמה גדולה הייתה אכזבתנו, אתם יכולים לשער.
הפיצוץ בחצר והפאשלה
כילד, המרתף מתחת לביתנו בכפר ויתקין היה עבורי מקום קסום. היו בו כלי עבודה שיצאו מכלל שימוש, ספרים ועיתונים ישנים ועוד ועוד. מכולם הכי משכו את תשומת ליבי אביזרים וציוד צבאי, שהניחו/זרקו שם שני הגיסים שלי בעת שרותם הצבאי.
בשעת מנוחת הצהרים של הורי אני הייתי מבלה במרתף. בין היתר מצאתי שם גלילים עגולים מחומר אדום דמוי סבון, במרכזם חור עגול. במשך הזמן למדתי שאפשר להצית אותו עם גפרור והוא דולק כמו זיקוק שמתכלה ונכבה. כך עשיתי גם עם כדורי רובה, מהם שלפתי את הקליע והוצאתי את אבק השריפה השחור אותו גם כן למדתי, שאפשר להדליק ונשרף במהירות.
בקופסא קטנה גיליתי גם גלילים קטנים ממתכת כסופה ומבריקה. לא יודע איך הגיע לי הרעיון לערוך באחת ממנוחות הצהרים כשהורי וגם השכנים שלנו מנמנמים במיטות - ניסוי עם כל החומרים הנ"ל בחצר המשק באזור הלולים.
חפרתי בחול בור קטן, הנחתי בו את הגליל האדום דמוי הסבון. לתוך החור שבו הכנסתי גליל מתכת ואליהם פיזרתי על החול פס של אבק שריפה באורך של כמטר. כשהכל היה מוכן הדלקתי עם גפרור את אבק השריפה, כך שהאש הגיעה במהירות עד לגליל ואז… נשמע פיצוץ חזק שהבהיל מאד אותי , את התרנגולות בלולים ויותר גרוע… את הורי ואת השכנים, אשר התעוררו והתחילו לחפש את מקור הפיצוץ.
כשהגיעו אלי ושאלו אותי מה זה היה סיפרתי להם שאינני יודע ושגם אני שמעתי אותו ונבהלתי.
לימים כאשר שירתי בצנחנים במחזור הראשון של פלוגת החבלה של החטיבה, והתוודעתי לנושא ההנדסה וספציפית לחומרי החבלה, הבנתי במה התעסקתי ולסיכון שלקחתי על עצמי, כששיחקתי בחומרים הנ"ל ובמזל יצאתי בשלום. התברר לי שהגלילים האדומים שנקראו בצבא "מאיצים" היו מחומר נפץ שנקרא "טן", אותו הפעילו באמצעות הגלילים הקטנים – "נפצים" בתוכם היה חומר נפץ רגיש אותו היו מפעילים מרחוק עם חוט לבן – "פתיל רועם " (או שחור – "פתיל השהיה"). כולם היו חלק מ"שרשרת הפיצוץ" שאמורה להסתיים בדרך כלל בפיצוץ של כמות גדולה של חומר נפץ "ט.נ.ט" ושמטרת ה"מאיץ" היתה להפעיל אותו.
ב"תקרית" הזאת נזכרתי, כאשר בקורס קציני חיל רגלים תרגלנו מארב לרכב אויב. השיטה הייתה להטמין בצד הדרך בו הוא היה אמור לעבור, ג'ריקן בנזין מעורבב עם ג'לטין ( שהפך את הבנזין לסמיך כמו ג'ל), אליו מצמידים "מאיץ" המופעל מרחוק (אתם כבר יודעים!) עם פתיל רועם. בתרגיל אנחנו (החיילים) הסתתרנו במארב בשיחים ליד הדרך, וכשרכב האויב (כביכול) היה עובר על ידנו היינו אמורים להפעיל מרחוק את מה שקראנו ה"פוגז", שאמור לפוצץ ולהדליק את רכב עליו היינו גם מסתערים עם ירי.
עלי, שהגעתי מפלוגת החבלה (יעני מקצועי!), הטילו את מלאכת הכנת המטען לפיצוץ. כשקבלנו צעקה שהאויב הגיע – המטען סרב להתפוצץ. רצתי מייד והבנתי מייד שבטעות שמתי את הנפץ הפוך . מייד תיקנתי. לאף אחד לא סיפרתי על ה"פאשלה" שלי, אלא רק הצעתי לערוך את התירגול שוב והפעם לשמחתי, זה עבד.
איראל'ה ודני ומקשת האבטיחים
למי שאולי לא יודע, אז הייתה תקופה, לפני עידן הטפטפות והממטרות המשוכללות, שאת העצים בפרדסים היו משקים בגומות, אליהן היו מזרימים מים בתעלות. בין כל מספר עצים הייתה בריכת בטון בה המים היו עולים ונשפכים לתעלה. כשגומה הייתה מתמלאת הכניסה אליה הייתה נסכרת בחול עם הטוריה והמים היו מוסטים לעץ הבא…
כך מצאתי את עצמי כנער משקה את פרדס התפוזים שלנו, כעזרה לאבי במשק. בצוהרי אחד מימי הקיץ כשסיימתי את השקיית הפרדס, הבחנתי באחים איראל'ה ודני חטיבה משקים את הפרדס שלהם בחלקה הסמוכה. לפני שאני ממשיך, כדאי שתדעו שבכפר ויתקין לא גנבו. המקסימום היה ש"סחבו" או "פילחו". הצעתי להם לסיים את יום העבודה ב"פשיטה" על מיקשת האבטיחים הסמוכה של זליג אדירי.
הם קנו את הרעיון וביחד מצאנו "מפנקים" את עצמנו באבטיחים המתוקים של זליג. בניגוד לשיטות המודרניות של בדיקת האבטיח עם לחיצתו והצמדת האוזן, כדי לדעת אם הוא בשל, השיטה הייתה לנפץ את קליפתו בכעין מכת קרטה ולשלוף ולאכול את ליבתו העסיסית. כך כיסחנו לזליג הרבה אבטיחים במקשה עד ששבענו וחזרנו הביתה.
בערב נשמעה דפיקה בדלת הבית ומי עומד… זליג אדירי! לא יודע איך הוא איך הוא גילה שאני הייתי בין ה"פושטים" וסיפר לאבי כמעט בבכי מה עוללנו לחלקת האבטיחים שלו. מה קרה לשותפי ל"פשע" לא ידעתי, אבל את המכות שאבי הפליא בי אני זוכר עד היום.
לימים, ועל כך כבר סיפרתי לכם בסיפור על "אוצר" החרסים ה"עתיקים", איראל'ה, שהיה גדול ממני ב-4 שנים נעדר, כנראה בים, בטיסה בקורס הטייס בחיל האוויר, דני, שהיה צעיר ממני בשנה, נדרס אחרי חצי שנה כשהלך עם חברים בשולי כביש החוף.
את בשורת האיוב קיבלו ההורים, כשנסעו לפגוש בעפולה את הורי עפרה – אשתו לעתיד של עמי אחיהם הגדול, שהיה טייס בחיל האוויר ונפטר לפני כשלוש שנים.
