לחלץ את השמאל מקיפאונו המתמשך: בתגובה למכתב של אודי בן סעדיה, שפורסם תחת הכותרת "שיר כאב הולך ושב – על החיבור בין עמיר פרץ לאורלי לוי אבקסיס" (הזמן הירוק, 08.08)
1) אני חושב שבמשך הזמן הנתק בין הקיבוצים לבין אוכלוסיות מסוימות הצטמצם באופן רציני, אם כי הוא עדיין קיים כחלק מהיחס השלילי שמלווה אצלנו, לעתים בצורה מוגזמת, כל סטייה, בהופעה החיצונית או במחשבה, מהסטנדרטים שקובעים את הנורמה. דוגמה בולטת היא המקרה של עמיר פרץ, שחברות וחברים רבים מכירים ומעריכים את הישגיו הרבים, אך הם מטילים ספק בכשירותו למלא את התפקידים הבכירים ביותר, ומסרבים להעניק לו את אותו סוג של לגיטימיות שלמשל אבי גבאי, גם הוא ממוצא מרוקאי, קיבל בלי בעיה, הודות לתדמיתו של איש עסקים רגיל ולמרות הישגיו הגרועים ביותר בתחום המדיני.
2) אני מזדהה לחלוטין עם דעתו של אודי ש"החיבור הזה בינה (דהיינו אורלי לוי אבקסיס) ובין מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ, מציע אופק אחר שיש בו גם פוטנציאל לא מבוטל. חבל אם קיבעון מחשבתי כזה או אחר מצד אנשי השמאל, יפריע עכשיו להתבונן בו וגם לתמוך בו (תוספת אישית).
3) לגבי ביקורתו הדי קשה על עברה המדיני של אורלי לוי אבקסיס, ע"י אנשי שמאל או אודי בן סעדיה עצמו: עלי לתקן קודם כל את טענה המוזרה והלא נכונה של "תמיכתה בחוק הלאום". בפועל היא נמנעה, בדיוק כמו בנימין זאב בגין שקבל על כך מחמאות רבות מה אופוזיציה. נכון, היא הייתה יכולה להצביע נגד. אך אי אפשר להאשים אותה ב"תמיכה". כמעט ולא כדאי להתייחס אל הביקורת על עברה ב"ישראל ביתנו": אין הבדל בין מעברה ממפלגה ימנית לאומנית אל עמדות יותר מתונות לבין דרכם של ציפי לבני או אהוד אולמרט שהשמאל קבל במחיאות כפיים.
כמו כן המצע של מפלגתה "גשר" לקראת הבחירות האחרונות העיד על התקרבות רצינית אל עמדות השמאל בסוגיות המרכזיות של הגדלת השוויון בין יהודים לבין לא יהודים והחתירה לשלום צודק עם הפלסטינים.
אלה סיבות נוספות לא רק להתייחס ברצינות אל מפלגת העבודה בגרסתה החדשה אלא גם לתמוך בה כפורצת דרך חדשה ובעלת הסיכוי היחיד, בשלב זה, לחלץ את השמאל מקיפאונו המתמשך ומחמיר.
ז'אן-פייר אשכנזי סאסא