עמירם קופר מציע להקטין את אי השוויון הכלכלי כדי לקיים ערכים
התרת אי השוויון – הפרטת ההכנסה המשפחתית, מהווה מאפיין בסיסי בשינוי אורח החיים של "הקיבוץ הקומונלי" לאורח החיים "בקיבוץ המתחדש". לכאורה היה בשינוי זה "תשלום נסבל" לצורך ההבראה הדמוגרפית של היישובים הקיבוציים המתדלדלים דמוגרפית, אך אליה וקוץ בה: התפתחות פערי הכנסה הולכים וגדלים בישות חברתית ומדינית מפוררים ישויות דמוקרטיות אלו מבפנים – מייצרים הוויה של ניכור, פיצול, שנאות, ואי אמון פוליטי והתנהלותי גובר המכרסם ביסוד הדמוקרטי שוויוני עליו בנויה ישות זו. בניתוח מדיני גלובלי להמחשת תהליך זה בולטת תופעה זו בגדולת הדמוקרטיות – ארצות הברית. בה מתקיים עוני של כחמישית מן המשפחות בעוד האחוזון העליון מחזיק למעלה ממחצית ההון הסחיר. מציאות כזו מפתחת אי אמון גובר של הכוחות הפוליטיים המצדדים בחובת המדינה לצמצם את העוני ולהבטיח רשת בטחון בהכנסות בתי האב, וכן שירותי רווחה ממלכתיים הולמים לכל, תוך מימון שירותים אלו ממקורות מיסוי פרוגרסיבי של העושר הגדול והמופלג.
ריכוז העושר בארה"ב ובישראל
אי האמון של העניים מתודלק בידי מניפולטורים מן הימין המעבירים את השיח הפוליטי מרמת הרעיונות הדמוקרטיים חברתיים לרמת הפסילה האישית תוך הצגת המתקנים הסוציאל דמוקרטים כרמאים. גם מדינת ישראל הקטנה נחשפת בתהליך דומה של עושר עתק הנצבר בידי מעטים ביותר בצד מצוקה כלכלית גוברת של מרבית בתי האב: הכלכלן איתן אבריאל (מגזין דה מרקר) מציג נתונים על תהליך ריכוז העושר הכבד בישראל בשכבת הטייקונים המיליארדרים: בשנת 2005 עשרה מיליארדרים אשר החזיקו ב- 32 אחוז מן ההון של 500 עשירי ישראל שנאמד בכ 56 מיליארד ₪. בשנת 2015 גדל מספר המיליארדרים המקומיים ל- 85 ואלו החזיקו ב- 64 אחוז מהון 500 עשירי ישראל אשר נאמד ב 140 מיליארד ₪. בשנת 2021 עלה בהתאמה מספר המיליארדרים ל- 169 ואלו החזיקו ב-76 אחוז מהון 500 העשירים אשר נאמד ב 325 מיליארד ₪. בכל פרק הזמן המתואר כחמישית מבתי האב בישראל זוהו כעניים. בבחינת השתנות פערי ההכנסת במעמד הבינוני (יחס הכנסת האחוזון ה- 75 לזה של האחוזון ה- 25) נמצא כי בישראל ובארה"ב גדל הפער משנת 2000 לשנת 2015, בשעה שבשבדיה ובדנמרק המאופיינות במדיניות סוציאל דמוקרטית קטן הפער (מרכז שורש פרופ' דו בן דוד).
ומה קורה בקיבוצים?
מה ניתן להקיש מתופעות המאובחנות בישות מדינית לישויות קיבוציות?
תהליך גידול פערי ההכנסה בין בתי האב בקיבוץ ילך ויחמיר, ועימו תתכרסם מערכת היחסים הבין אישית / משפחתית באם לא תמצא תשובה הולמת להקטנת אי השוויון במסגרת כללי המיסוי הפנימי והנכסים הקואופרטיביים המניבים עליו בנוי "הקיבוץ המתחדש". במציאות הקיימת כיום מנגנון המיסוי הפנימי הפרוגרסיבי (מס איזון) מתפורר, ובו בזמן קיבוצים מתחדשים רבים מוכרים חלק משמעותי מנכסי התעשייה המניבים שלהם, ומאבדים בזאת את המקורות השוטפים אשר ישמשו להגדלה שוויונית של רווחת והכנסות חברי הקיבוץ. התהדרות הקיבוץ המתחדש במנגנון רשת הבטחון לנופלים מתחת ל"תקציב קיום הוגן" (ת"קה) אינה מעידה על הכרה ערכית עמוקה בערך הערבות ההדדית: התג המוצמד למזדקקים לת"קה הוא תג של קבצנים מקבלי נדבות מן הציבור בחסד, ולא בזכות. באם הקיבוצים ארגוניהם והתנועה לא ישקדו על פיתוח ואחזקת נכסים קואופרטיבים מניבים שפירותיהם מיועדים להתחלק באורח שוויוני שוטף בין חברי הקיבוצים ולצמצם את פערי הכנסות בתי האב, לא יוכל הישוב הקיבוצי לקיים את ערכיו החברתיים, ויתדרדר לתהליך של התפוררות חברתית. – "עוז לתמורה בטרם פורענות".