שורה של מגבלות, חסמים ומשברים לא עצרו את אדווה אלטרמן בדרכה אל המשרה הנכספת אליה הגיעה אשתקד: עו"ד מן המניין במשרד עורכי דין מכובד. "כאשר אדם רוצה משהו, הוא יכול". וגם כמה מילים לחברים בעמיר
לכל אחד יש את תקרת הזכוכית שלו. לאדווה אלטרמן מעמיר, שהחליטה ללמוד משפטים בגיל שבו כבר יוצאים לסבתאות היו ארבע כאלה, והיא ניפצה את כולן. היא ניצחה את הגיל (לא פשוט לצאת בגיל 53 ללימודי משפטים). היא ניצחה את ליקויי הלמידה שלה (דיסלקציה ובעיות קשב וריכוז), היא ניצחה את ההשכלה הפורמלית החלקית שלה (את רוב שש שנותיה בבית הספר התיכון "עינות ירדן" שבעמיר, היא העבירה על המדשאות), וגם התגברה על קושי אישי גדול, מותו הבלתי צפוי של בעלה, אריה, בעודם טווים תוכניות, שיציאתה ללימודים הייתה אחת מהן ("היו לי לאחר מותו שתי אפשרויות: או לשקוע ולקבע את מעמדי בקיבוץ כאלמנה שזקוקה לחמלה, או לקום ולממש חלום של שנים וללמוד משפטים").
את לימודי המשפטים היא סיימה ב-2020, שנה לאחר מכן את ההתמחות, ומאז יולי 2021 היא עו"ד ומגשרת ועובדת במשרד עורכי דין בחיפה, המתמחה בליקויי בנייה.
למה בחיפה ולא בגליל העליון?
"כי אין בגליל אפשרויות, אלא אם אפתח משרד משלי, ואני לא רואה את עצמי עושה זאת. אני עובדת אצל עו"ד טל רבינוביץ', שהיא מוּכֶּרֶת בתחום ליקויי הבנייה. נוצרה בינינו חברות אמיתית וטובה, ואני ממש נהנית לעבוד במחיצתה".
למה בחרת דווקא את התחום של ליקויי בנייה?
"זו הייתה יד המקרה. זה לא שהלכתי וחיפשתי דווקא את התחום הזה. כנראה שגם ללאווים שלי – לא פלילי, לא משפחה, ולא תעבורה – הייתה יד בעניין. אני תמיד אומרת שאריה שלי הפנה אותי אל טל, והחיבור בינינו היה מִיָּדִי. אגב, גם מבחינתה מדובר במשהו שכנראה היה אמור לקרות, אחרת אין הסבר לחיבור בינינו".
אם אתה מאמין במשהו וננעל עליו, לך איתו עד הסוף
מבחני הלשכה הסופיים, אני למד ממנה, הם די מוטרפים. רק 50 אחוז מאלה שניגשים אליהם – עוברים. היא התכוננה אליהם שלושה חודשים, שבהם כמעט שלא יצאה מהבית וכמעט שיצאה מדעתה. לקחה חופש ולמדה ולמדה כל היום. אין מקום בבית שהיא לא הדביקה עליו דפים של גראפים ודיני חברות, ודיני משפחה. אין "דין" שלא היה שם מודבק על הקירות והחלונות, כדי לשנן ולשייף ולהיות מוכנה.
ואז הגיעו המבחנים, ה"לא הוגנים", לדבריה. "הם באים לסנן. להכשיל. אתה צריך להיות מאוד טוב כדי לעבור", היא אומרת. למבחנים שלושה חלקים: ניסוח כתבי בית דין, מבחן בדין המהותי, ומבחן בדין הדיוני. את המבחן בניסוח כתבי בית דין היא לא עברה. לתחושתה, הוא פשוט לא נבדק. היא החליטה לערער. "שילמתי לשלושה עורכי דין מומחים בתחום על מנת שיבדקו את הניסוח שלי, ואכן, צדקתי. גם הם קבעו שניתן לי ציון שרירותי… הערעור התקבל. קיבלתי ציון גבוה בהרבה מהסף הנדרש".
את פייטרית. גם בקיבוץ היית כזאת.
"כן, אני כזאת וידועה ככזאת גם בעמיר".
איך הקשר שלך היום עם עמיר?
"הוא בעיקר טכני. אני חברה בקיבוץ, אבל לא חיה בו. משלמת מיסים לפי הכללים, אבל נכון לרגע זה – זה הכול. בנוסף, מאוד קשה לי להגיע לעמיר מבחינה נפשית. החוסר של אריה מורגש בכל פינה, וככל שהזמן עובר – קשה לי יותר".
המסע שעשית לעבר הגלימה מעורר הערכה.
(מחייכת) "אני יותר מאשמח אם יהיו עוד אנשים בעמיר, גם אנשים מהשורה, לא רק כאלה שגורלם הֵמֵר איתם ומצבם דומה לשלי או עברו משבר קשה אחר בחיים, שלא ייוותרו ולא יסכימו להיות על תקן של מסכנים, שיושבים בבית והקיבוץ דואג להם, מה גם שככל שאתה נמצא יותר זמן במקום של נתמך ונשען על הקיבוץ ורואים בך מסכן, אתה הופך לכזה. בהתחלה זה נוח ועוזר, אך אם לא יוצאים מזה בזמן, אזור ה'נוחות' הופך למקום שקשה לצאת ממנו. נוצרת מערבולת ששואבת אותך פנימה. לא רציתי להיות שם, ולשמחתי אני לא שם. אני לא אדם שמתמסכן. בחיים לא הייתי כזאת, ולא אהיה".
אני לא יכול שלא לתהות, איך אדם עם נקודת פתיחה לימודית כמו שהייתה לך, מעז ללמוד משפטים?
"זה מוכיח שכאשר אדם רוצה משהו – הוא יכול. הכול בראש. אני יכולה הכול. אני מאמינה בעצמי וביכולות שלי. אני יודעת מי אני. אני יודעת מה אני שווה".
ובכל זאת, לא היו לך במהלך הלימודים נקודות שבירה? לא היה רגע שאמרת לעצמך, זה גדול עליי, זה קשה לי מדיי?
(בפסקנות) "ממש לא. הייתי נעולה. אם אתה לא נעול, אל תלך. ואם אתה מאמין במשהו וננעל עליו, לך אתו עד הסוף".
אני מזהה תחושה של הערכה עצמית על הדרך שעשית.
"לגמרי. תשמע, עברתי חיים לא קלים בתור ילדה. הגענו לעמיר מאילת, בשנת 75'. ההורים התקבלו לחברות. הייתי בת עשר. מבחינתי, הקיבוץ הציל אותי. את הקשיים שעברתי אני לא משליכה על המשפחה שלי, למרות שהיא הייתה המקור לרובם. זה תירוץ עלוב וזול להאשים אחרים. צריך להתמודד, ואני התמודדתי עם הכול. אני חושבת שכול אחד יכול. זה פשוט עניין של החלטה.
"בתקופה הראשונה אחרי מותו של אריה היה לי קשה להחליט מה אני עושה עכשיו. כשהוא הלך ממני רציתי לקפוץ ראש לקבר שלו. הייתי בשאול תחתיות. הייתי הולכת עם שמיכה לבית הקברות ושוכבת על הקבר שלו. להיות איתו. אם הייתי יכולה להצטרף אליו – הייתי מצטרפת. לא ראיתי אז לא את הילדים שלי, לא את המשפחה שלי, לא את הנכדה הראשונה שלי, וגם לא את הנכדה שהייתה אז בדרך. רק היום, בדיעבד, אני יודעת שהמשפחה הייתה מאוד מודאגת מהמצב שלי. אבל כשהחלטתי שאני מטפלת בעצמי – קמתי על רגליי וטיפלתי בעצמי. כשהחלטתי שיש לי מטרה – עשיתי את זה. זה הכול החלטה ועשייה. אחרת אין טעם".
כולנו יודעים את זה בראש, אבל לא כולנו יודעים לתרגם את זה למעשה.
"אגיד לך יותר מזה: אם אתה לא עושה את זה בהקדם, אחרי שאתה עובר אסון כמו זה שאני עברתי – אתה שוקע. וקל לשקוע. אחר כך יותר קשה לקום ולצאת".
בעד בני אדם
היא לא שירתה בצבא. היא נישאה בגיל 18 וחצי. אביו של אריה היה אז על ערש דווי, ובקשתו האחרונה הייתה לא לעזוב את העולם לפני שאריה, בנו היחיד, בן טיפוחיו, בן הזקונים שלו (לאחר ארבע בנות) מתחתן. הם התחתנו, אהבו, "ועדיין אוהבים" (אדווה), והביאו לעולם ארבעה בנים נהדרים.
את מסע העבודה שלה בקיבוץ היא התחילה כמזכירתו של עמירם טל, שהיה אז רכז המשק, לאחר מכן עבדה ב"טפנוקים", המפעל של הקיבוץ לחיתולים חד פעמיים (שכבר נמכר), משם עברה ל"שמיר מוצרים" של קיבוץ שמיר, וב-2011 פתחה משרד עצמאי, משרד במיקור חוץ, "פיקסימיליה, שירותי משרד", שנתן שירותים החוצה, כולל שירותי גבייה מלקוחות קשים. המשרד ניהל גם את הנה"ח של אריה, שהיה מורה לנהיגה ומרצה מוערך, ומדריך לנהיגה מתקדמת. ביולי 2015 הוא נפטר, ב-2016 היא יצאה ללימודים.
רוב הסטודנטים שלמדת איתם היו בגיל של הבנים שלך. איך זה הרגיש לך?
"לא היה להם קל איתי, גם בגלל שאני מאוד אסרטיבית, וגם בגלל שהם לא ידעו איך לקטלג אותי. פמיניסטית? שמאלנית? חובבת להט"בים? יום אחד בא אליי סטודנט שהעיד על עצמו שהוא ימני, וניסה לתהות על קנקני. אמרתי לו: בוא ואגלה לך סוד, אני לא שייכת לשום הגדרה ולשום מגירה, אני בעד בני אדם. גם הבנים שלי כאלה. הם אנשים עצמאיים, שהולכים בדרכם, על פי בחירתם. 'תלכו בדרך שלכם. תעשו מה שטוב לכם', ככה אמרנו להם. ככה גם אני. ואז הוא חיבק אותי ואני אותו, כמו אימא.
"אני בקשר טוב עם כל הסטודנטים שלמדתי איתם, ואני בהחלט גאה בכך. בכיתת הלימוד שלי הייתה נציגות לכל המגזרים בחברה הישראלית ולכל הגילים: חילונים, חרדים, אתיופים, רוסים מוסלמים, נוצרים וכו'. יום אחד, כשעלה הנושא של דת ומדינה, ואישה חרדית שלמדה איתנו טענה שמצבה של המדינה היום הוא בגלל ההומואים והלגיטימציה שהם מקבלים, כעסתי מאוד. 'את חוזרת על סיסמאות וקלישאות נבובות של אנשים קטנים', אמרתי לה, ומיד הצטרפו אליי עוד תלמידים מהכיתה. גם הם הוכיחו אותה. היא התיישבה במקומה ולא העזה להוציא מילה נוספת עד סוף אותו שיעור.
"לאחר מכן היא באה אליי להתנצל. אמרה שהרגישה שפגעה בי באופן אישי בגלל הבן שלי, שהוא גיי. הסברתי לה שזה ממש לא שייך לבן שלי, אלא לעובדה שבכזאת קלות ומבלי להניד עפעף היא קמה ופוגעת בזולת, מבלי לבדוק את העובדות ולדעת את המצב לאשורו".
בטח היית המבוגרת האחראית של החבר'ה האלה.
"לא לא לא, אני לא במקום של המבוגר האחראי. אני גם לא רוצה להיות שם. אני 'מופרעת'. אני יודעת להיות גם צעירה".
איך הגישה הפתוחה שלך והלא מקובעת באה לידי ביטוי בחייך?
"כשהיה בכיתה קטע של האתיופים – הייתי עם האתיופים; כשהיה קטע נגד הרוסים – הייתי עם הרוסים; כשרדפו את הלהט"בים – הייתי עם הלהט"בים. במכללה לא ידעו איך לאכול אותי. כבר על ההתחלה סידרתי לעצמי כמה אויבים, כאשר בטקס הפתיחה של שנת הלימודים הראשונה, הערתי לכל החשובים, איך זה שהם יושבים על הבמה ואת הנשים הם מושיבים לרגליה. בהתחלה הם לא הבינו מה נפל עליהם. בהמשך, כשלמדו להכיר אותי, הם העריכו".
"באים אלינו", אמר לה הדיקן באחת ההזדמנויות, "המון צעירים, ואין להם את ניסיון החיים ואת הבשלות שיש למבוגרים. מה שאת ושכמותך מביאים לפה – זה מה שאנחנו צריכים".
מה שלא שוכחים לא צריך לזכור ולהזכיר
גם הבנים שלה פרשו כנפיים, ואני לא מדבר על עזיבת הקיבוץ, ארבעתם עזבו, אלא על מימושים מרשימים. נבו (37), הבכור, עושה היום תואר שני במשאבי אנוש; מירון (34), עובד במשטרה וסיים לאחרונה תואר שני במשפט ללא משפטנים; ארבל (29), סיים שנה שנייה ב"בצלאל", בתקשורת חזותית, ותבור (24), התחיל מכינה בגליל המערבי לקראת לימודים.
לאחר האסון הציע לה מירון לחזור לקיבוץ, כדי להיות לידה. "אמרתי לו שאני בסדר, שאני לא מסכימה שהם יעשו שינויים בתוכניות שלהם, ואם יעשו, אז רק מול בנות/בני הזוג שלהם. ואני ממשיכה את התוכניות שלי עם אבא. ואבא איתי.
"אני גם לא מסכימה שיצרפו לשמו של אריה את המילה ז"ל. אני הולכת עם טבעת הנישואים שלי. אנחנו נשואים. חגגנו לאחרונה את יום ההולדת ה-60 שלו, בטיול של כל המשפחה עם טרקטורונים וכל מה שהוא אהב. הוא תמיד איתנו. ומאחר שהוא איתנו, אנחנו לא עושים לו אזכרות. מה שלא שוכחים לא צריך לזכור ולהזכיר. ושיהיה ברור, אנחנו לא חוגגים לו, אנחנו חוגגים איתו".
אפרופו המכינה שעשתה במכללת תל-חי, במקום תעודת בגרות, לפני שהתחילה ללמוד משפטים, חשוב לה לציין את דורית בן-פורת, חברת הקיבוץ, מורה ותיקה לאנגלית, שישבה איתה מהרגע הראשון על השפה. "היא עשתה אתי מסע עצום. לא הייתה לי אנגלית בכלל. באתי אליה ואמרתי לה שאני הולכת ללמוד משפטים, ואני זקוקה לה. חודשׅים למדתי אצלה. בשקיקה. התאהבתי בה. היא לימדה אותי אנגלית מבראשית. קיבלתי ציון 80 באנגלית בזכותה".
דורית בן-פורת: "אדווה היא אישה אמביציוזית, חרוצה, ומתאימה מאוד למקצוע הזה. מבחינת אנגלית, היא הייתה צריכה לטפס לפסגת האוורסט. והיא טיפסה. כל הכבוד לה".
