עובר עלינו ערב נפלא עם אוכל טוב וחברה נהדרת. כל הכפר הגיע, הילדים רצים לכל עבר, הנשים לא מפסיקות לפטפט וגם לגברים לא חסר. כשיורד הערב, רגע לפני אנחנו פורשים, כל משפחה לביתה, נדמה לי שכל הריבים והרגשות הקשים הולכים לישון גם
"לא ציפיתי, באמת לא ציפיתי," רוז'ה ממלמלת לעצמה. היא צועדת ברחבי בית, מנקה, מסדרת, חסרת מנוחה. על פרצופה הבעה שעולה עליו כשהיא אוכלת לימון חמוץ במיוחד.
"רוז'ה?" אני שואל בחשש, לא בטוח שכדאי לי להיכנס לראש שלה כרגע.
"לא ציפיתי מדוד. באמת לא ציפיתי," היא מנדבת לי עוד מילה לשלוש המילים הקיימות. מצפה שאבין לבד.
"מדוד לא ציפית?" אני מנסה להרגיע אותה, "מה ציפית מדוד בדיוק? הוא מתנהג כמו כל אחד שנכנס לוועד ומנסה לעשות מה שהוא רוצה."
"לא מדויק," היא נעמדת מולי. מצקצקת בלשונה ומסמנת לי באצבעותיה להרים את הרגליים כדי שתוכל לטאטא, דווקא ברגע זה, מתחת לכיסא עליו אני יושב.
"רוז'ה, אם לא תדברי איתי," אני משנה טקטיקה, "לפחות אל תסתובבי לי פה בפרצוף חמוץ."
"אתה פרצוף חמוץ," היא חורצת לשון לעברי ויוצאת עם המטאטא לחצר, להוציא את זעמה על התרנגולות האומללות שלנו.
אני קם מכיסאי ופונה לחצר הקדמית. הטרקטור החדש שלי, חונה בשביל הגישה לביתנו ואני מפנה אליו את מלוא תשומת הלב. יעקב, שכני משכבר הימים, יוצא לעברי מביתו. "מה איתך חיימק'ה? חזרת מהשדה מוקדם היום?"
"בחורף עובדים פחות בשדה, יעקב. זה לא כמו ברפת שדורשת תשומת לב אינסופית כל השנה."
"לא כל השנה, ואני הרבה מתחלק עם בועז וחנן. בדיוק כמו היום. בגלל זה יש לי זמן לפטפט איתך בערב שכזה," הוא עונה ומתפעל מהטרקטור. "מה שותלים במחזור הזה?"
"אין לי מושג. לא תחת אחריותי. אני חורש, משדד ומדשן. מה שגדל זה באחריות יוסי," אני עונה ומלטף את הטרקטור בחדווה. אנחנו סובבים סביב הטרקטור. הוא הדגם החדש ביותר. הפנסים שלו בוהקים, הגג שלו מתוח, הגלגלים שלו מנופחים וגאים.
"אני רק מקווה שהוועד ירים פיקניק כמו שצריך!" יעקב ביקורתי, גם כשהוא מתבונן ביצירת הפאר ההנדסית הניצבת מולנו. "דוד הזה, השתגע לגמרי, החליט שחייבים לצבוע את הצרכנייה בירוק. מי שמע על צרכנייה ירוקה?"
"בגלל זה רוז'ה כל כך כועסת עליו? כי הוא מבזבז כספי ועד?"
"נו, בוודאי. הוא חושב שהכפר שייך לו. הוועד הזה ממש תת רמה."
"יעקב, סיכמנו שהיום אנחנו לא פסימיים ולא ביקורתיים. עושים היום פיקניק של כל הכפר. דוד ארגן גם את זה, אל תשכח. לא הכל רע בחיים."
"בסדר, חיימק'ה, בסדר. היום לא אהיה עגמומי, רק ציני ועוקצני."
הפיקניק של כולם
ליבנו טוב עלינו. מזג האוויר נעים, הילדים מטיילים בשטח, הנשים עסוקות בשלהן ולנו יש בשר לצלות וכיסאות להרכיב.
"בשר, בצל, שום, שמן זית, מה עוד צריך בחיים?"
אנחנו מרכיבים את הכיסאות הנוספים, שיספיקו לכל הכפר. זו משימה טובה כי היא מעסיקה את הידיים ולא את הראש. יעקב ממשיך: "התקציב החדש הזה, של הכפר, אם דוד לא ייגע בו, יאפשר לנו להוציא לפועל כל מיני תוכניות שישבו במגרה של יוסי כבר שנים. לשדרג את תשתיות המים, לשדרג את תשתיות החשמל, אולי אפילו לבנות גן משחקים חדש." אנחנו זריזים בהרכבת הכיסאות. "הם גם מתכננים לרצף את המדרכות מחדש ולהתקין פנסי רחוב."
"מה אתה אומר, יעקב? לרצף מדרכות ולהתקין פנסי רחוב? איזה בזבוז של כספי ציבור. דוד ממש לא אחראי," אני מתפרץ בצחוק קולני. "ממש בזבוז של כספי ציבור," אני ממשיך ומצקצק בלשוני "ואת מי הם הולכים להעסיק בלרצף לנו את המדרכות ולהתקין לנו פנסי רחוב?"
"דוד יעסיק את כל החברים שלו ולנו לא תישאר עבודה."
"איזה שטויות אתה מדבר, יעקב," אני רציני עכשיו. "אם הם יתקינו פנסי רחוב וירצפו מדרכות, דוד ישכור את אנשי המקצוע הכי טובים מהעיר ואתה יודע את זה. למה גם אתה וגם רוז'ה כל כך נגדו? כי הוא רוצה לצבוע את הצרכנייה בירוק? שיצבע אותה בירוק. מה זה חשוב?"
"חשוב. חשוב." הוא גם מרצין. "יש דברים שלא משנים. יש מסורת ויש עקרון. לא צריך לבזבז את כספי הועד של הכפר על לצבוע את הצרכנייה בירוק."
"יעקב, הפוליטיקה של הכפר זה עסק כל כך סבוך, שצריך לברור את הריבים. הועד המקומי אחראי על כלל התושבים, ועד האגודה אחראי רק על בעלי המשקים. אנחנו עדיין קהילה אחת," אני לא מוותר, מסיים כיסא אחד וממשיך לכיסא בא אחריו. "הפיקניק הזה הוא לרווחת כולם. הוא לטובת כל הקהילה. וזה יהיה פיקניק מקסים. ואם דוד מהוועד סיכם עם רונן מועד אגודה, שהועד מממן את צביעת הצרכנייה בירוק וועד האגודה יממן התקנת פנסים, מה זה כל כך משנה?"
"חיימק'ה, לא התכוונתי לריב. במיוחד לא איתך. בוא נסיים את הכיסאות האלה. ודי."
אנחנו משאירים את הוויכוח לערב אחר, מסיימים בדממה להרכיב את הכיסאות ומצטרפים לנשים ולילדים בחורשת עם כל ציוד הפיקניק. עובר עלינו ערב נפלא עם אוכל טוב וחברה נהדרת. כל הכפר הגיע, הילדים רצים לכל עבר, הנשים לא מפסיקות לפטפט וגם לגברים לא חסר. כשיורד הערב, רגע לפני אנחנו פורשים, כל משפחה לביתה, נדמה לי שכל הריבים והרגשות הקשים הולכים לישון גם, אני מרים כוסית מול כולם: "אני מכריז חגיגית שהיה פיקניק שעלה על כל הציפיות. תודה רבה לדוד מהוועד המקומי ולרונן מועד האגודה שטרחו, וארגנו."
בערב לוחשת לי רוז'ה, "אתה ויעקב, שתהיו בריאים, היתה לכם משימה אחת, להרכיב כיסאות. למה הכיסא של שרה נשבר תחתיה?"
"גם על זה יצטרך הוועד לחשוב, לתקצב ולרכוש. אל תדאגי," אני עונה, מסתובב לצד השני "ונשאיר למחר את הוויכוחים עם דוד ועם רונן, עם יוסי ויעקב. לילה טוב רוז'ה. תחלמי על הפיקניק הבא ותרכשי עד אז כיסאות חדשים."
* הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון. הסיפור דמיוני לחלוטין ואין לו קשר לדמויות או אירועים במציאות
