יבול שיא
הרפת והחלב
זהר אופז 2 אפור

למה מי אתה? זהר אופז ליפסקי, 57, איילת השחר

2 דק' קריאה

שיתוף:

רבה רפורמית, מורה לתנ"ך ומחנכת שמתעקשת ללכת יחפה וזוכרת לטובה את הצ'יפס הקר ליד המיטה

מורה לתנ"ך ומחנכת י"ב בביה"ס אנה פרנק בסאסא. מוסמכת לרבנות ומכהנת כרבה אזורית בגליל העליון מטעם התנועה הרפורמית. בעלת תואר שני במחשבת ישראל ודוקטורנטית במחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב. כותבת על התחדשות יהודית במרחב החילוני הישראלי. 

איזה איבר בגוף שלך מספר שאת מקיבוץ? 

"כפות הרגליים – ההתעקשות ללכת יחפה בקיץ, שלפוחיות הקור בחורף". 

המאכל שהכי אהבת שהכינו או עדיין מכינים בחדר אוכל? 

"אהבתי את האוכל בחדר האוכל. אבל בלי קשר אליו, הכי, את הצ'יפס הקר שאבא השאיר לי ליד המיטה בשבועות בהם היה שומר לילה". 

משפט שאמרו לך בקיבוץ שבחיים לא תשכחי 

"באיילתית יש הרבה משפטים כאלה, אבל כדי להגיד שמשהו לא באמת חשוב, אומרים: 'זה אלף בית של גימל דלת'". 

מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגבייך בקיבוץ? 

"וואו, לא שמועה, אמת: העברתי את עצמי ללמוד בתיכון בעירה הסמוכה. יש אנשים שלא שוכחים לי את זה עד היום".

זהר אופז מפגינה 1
זהר אופז מפגינה

זיכרון ילדות מתוק שקשור בקיבוץ 

"ארוחות ארבע משפחתיות אצל סבתא. סבתי היקית הקפידה מאוד על המפגשים האלה. הגישה מרקחות מעשה ידיה בכלים נאים, קפה משובח, סנדביצ'ים קטנים ואסתטיים. דווקא חוויה מעט שונה מחוויית הקולקטיב. רגעים של אינטימיות משפחתית, של התעקשות על המראה ועל הטעם". 

אם היית יכולה לחזור בזמן, איזו עצה היית נותנת לנערה שהיית? 

"את לא מסכנה ולא קורבן". 

מה השאיר אותך בקיבוץ כל השנים האלה? 

"הקהילה, האנשים, הפתיחות". 

מה התכונה הכי "קיבוצניקית" שלך? 

"מחויבות אין קץ לכל מה שאני לוקחת על עצמי". 

מה העבודה הכי קטנה שעבדת בה בקיבוץ? 

"מלצרתי בחדר האוכל בבית הארחה".  

איזה ענף מענפי הקיבוץ שכבר לא פעילים היית מחזירה לחיים 

"ספריית התקליטים". 

איזה חג קיבוצי הכי אהבת בתור ילדה? 

"שבועות, כי הוא כל כך שמח, צבעוני, קיצי". 

אם היית צריכה לנסח את ה"אני מאמינה" שלך בכמה משפטים, או לבחור מוטו לחיים, מה הוא היה? 

"לא כמה משפטים אלא קטע שכתב פרופ' הוגו ברגמן על היחסים הראויים בין מורה לתלמיד: 

'אז החלטתי-או שמא לא אני החלטתי, אלא הייתה בזה ההשראה הפתאומית-החלטה מהפכנית כביכול: אני לא אסדר בחינה בכתב, אלא אשוחח עם כל אחד מן התלמידים לחוד ואקיים איתו היחס של 'אני-אתה' אשר לימדנו מ. בובר. התלמידים חיכו לבחינה בכתב ובמקום זה באה שיחה, שהסתיימה בשאלות מקצועיות אחדות. אודה: זה היה מאמץ לא קטן להיות ער ומוכן לקליטת סיפורים אוטוביוגרפיים כה רבים ולפעמים כה קשים. אך היה לי הרגש שנפרצה החומה – חומת הנייר שהיא קשה מחומת הברזל- בין התלמיד והמורה'. עם אחדים מן התלמידים התיידדתי אז ונכרתה ברית ידידות הקיימת עד היום. ואני מקווה שגם אלה שלא יכולתי להמשיך את קשרי עמהם למדו דבר מה באותה חצי שעה של שיחה חופשית עם המורה, כמו שאני המורה באתי על שכרי'". 

האם יש איזושהי דמות מהקיבוץ שהשפיעה מאוד על מי שאת היום? 

"גליה לנדסמן ז"ל, אמו של רז, בן כיתתי שנהרג בתאונת דרכים, שהייתה גם המטפלת שלי בגנון. גליה לימדה אותי שאין מי שלא מגיע לו שתביט בו עין חומלת". 

אם היית יכולה, היית מחזירה את הגלגל לאחור, לימים שלפני ההפרטה 

"לא, ממש לא! התלות שלנו אישה ואיש ברעהו הייתה קשה ומכבידה". 

מה הגעגוע הכי עמוק שלך? 

"מתגעגעת מאוד לכמה נשים חזקות ומשמעותיות שלמדתי מהן המון". 

מה את מאחלת לקיבוץ שלך ל-20 שנה הבאות 

"שיהיה מגוון ופתוח, חם וקהילתי. שיימצא בו בית לרבות ורבים. שיישאר סוג של פריפריה שבעיני תושביו, בנותיו ובניו הוא מרכז העולם".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"בדרך כלל אני כותבת על אחרים," אומרת עדינה בר-אל, כתבת העיתון, חברת מושב ניר-ישראל * "הפעם החלטתי לכתוב עלי, ויותר נכון – על כל בני הדור שלי, הדור שגדל עם המדינה החדשה, הדור שהוריו
8 דק' קריאה
בצל המלחמה, ובצל הביטולים במערכת החינוך לאור המצב הביטחוני והאיום האיראני, הצליחו בתנועה החדשה בשומר החדש לקיים את מפעלי פסח המסורתיים כשהשנה המסעות היו מרגשים במיוחד.החניכים והחניכות צעדו בעקבות הגיבורים והגיבורות, וערכו מפגן הזדהות
2 דק' קריאה
בעקבות ביקורו של המחנך הנודע יאנוש קורצ'אק באשדות יעקב הוא שלח לילדי בית הספר מיקרוסקופ, מפות וציוד לימודי יקר. הילדים החזירו בחוברת בה דמיינו כיצד יסתיים ספרו "המלך מתיא הראשון" בכתבה משולבים קטעים מכתבה
3 דק' קריאה
למה חשוב שהטילים האיראנים יהיו מדויקים ואיך זה קשור לסדרת המשטרה C.S.I לאס וגאס? הרפתקאות הדי בן עמר בלילה אביבי אחד שלא ישכח   בעשר בלילה ירדה חניה זוגתי-לחיים-ארוכים מחדרה וניצבה בפתח החדר שלי.  "עשרות
4 דק' קריאה
אנשי תנועות הנוער הציוניות, אשר רבים מהם הפכו לחברי קיבוצים, פעלו ב-1944 בבודפשט להצלת יהודים תוך סיכון חייהם. בני הדור השני, "שגרירי המחתרת", פועלים כדי שמפעלם של ההורים לא יישכח *תמונה ראשית: משה אלפן,
6 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן