החנוכיות מכפר מרדכי כבר כאן 

אורית בן אריה מכפר מרדכי היא אומנית חומר וקרמיקה – יוצרת וצלמת מזה כ-20 שנים * עיסוקיה המגוונים מהסטודיו שלה ל"קדרות וחוגי קרמיקה" לבוגרים וילדים ממשיכים את רוחו של אביה בחיבור לאדמה וליצירה * בימים אלו היא מעבירה בסטודיו סדנאות ליצירת חנוכיות לילדים וכן פעילה ומתנדבת במיזמים גם מחוץ לסטודיו 

עוד כחודש יגיע חג חנוכה במלוא הדרו ואורו יזהר ויפיץ אור גדול סביב לכל עבר. חנוכיות רבות יוצבו על אדני החלון ושולחנות החג ויסבו לכל רואיהם שמחה חגיגית. אך כאשר משתמשים בחנוכיה מתוצרת עצמית או של בן משפחה, כזו שנעשתה בעשר אצבעות האורה משמחת שבעתיים. יצאתי לפגוש את אורית בן אריה מכפר מרדכי, אומנית חומר וקרמיקה מזה עשרים שנה, המלמדת בימים אלו ילדים בסדנאות חד פעמיות ליצור חנוכיות מאירות. התוודעתי לאישה מרתקת, בעלת מודעות לקצב בחיים ומאמינה בלחיות "בניצוץ" ולעשות את מה שאוהבים. 

אורית בן אריה היא בוגרת המדרשה לאומנות בבית ברל, העוסקת בקדרות וצילום: "נולדתי וגדלתי בכפר מרדכי, למשפחה חקלאית ותיקה בארץ: אבי אריה (אריק) בן אריה ז"ל ואורה תבדל"א. בנינו את ביתנו בהרחבה של המושב. נישאתי לחיים סוכובסקי, בן זוגי, לפני 20 שנה ויש לנו 3 ילדים: הבכור אריאל כמעט בן 18, האמצעי אביתר (15) והצעירה אביגיל (11). חיים בעלי עוסק במחקר בתחום הפיסיקה ועובד כפרופסור באוניברסיטת תל אביב. הסטודיו שלי ממוקם בבית בשכונת ההרחבה והוא חלק בלתי נפרד מהווית חיי." 

ספרי על הקשר שלך עם החומר הקרמי! 

"העיסוק בחומר הקרמי מלווה אותי כבר יותר מ-20 שנה. העיסוק מגוון והוא חלק ישיר מתקופות ומהלכים במשך החיים. סיימתי את לימודי במדרשה לאמנות בבית ברל בשנת 2002, שם למדתי אמנות וחינוך, והתמחיתי במחלקה לקרמיקה. מיד בתום הלימודים, פתחתי סטודיו שעבר גלגולים שונים תוך כדי מסע חיי. 

"הסטודיו בגלגולו הנוכחי הוא 'סטודיו ללימודי קדרות', ומקום ליצירה האישית שלי. אני מלמדת מבוגרים בקבוצות קבועות לאורך כל השנה. בעבר עסקתי גם בייצור כלים למכירות חג ולימי חול, אבל לפני מספר שנים הפסקתי עם החלק הייצרני, ומדי פעם אני מייצרת לפי הזמנה."  

נכון להיום ניתן למצוא את עבודותיה של אורית בן אריה בחנות המוזיאון של מוזיאון תל אביב לאמנות ובחנות המוזיאון של מוזיאון ארץ ישראל. בתקופות החגים ובחופשים היא מפנה זמן לסדנאות יצירה בחומר.  

"הכוונה היא לפתוח את הסטודיו גם לקהל הצעיר יותר של ילדים ונוער," מסבירה אורית. "לרוב מדובר בסדנאות חד פעמיות, בהן יוצרים עבודה מובנית כלשהי. הילדים מתנסים בעבודה בחומר, יוצרים וצובעים את העבודה במפגש אחד – ומחכים בסבלנות עד שהעבודות ישרפו שריפה ראשונה, ושריפת שנייה עם הגלזורה.  

"בימים אלו הילדים יוצרים חנוכיות לקראת חג חנוכה וההתרגשות לחג כבר באוויר. התחלנו מוקדם בכדי שהחנוכיות יהיו מוכנות בזמן לחג. המפגש מתנהל כך שאני מנחה ומציעה דוגמאות של חנוכיות לבחירה. מהניסיון הילדים יוצרים חנוכיות נפלאות. בנוסף, במהלך החופשה אקיים סדנאות יומיות לגילאים שונים. לרוב הילדים אוהבים ליצור עבודה שימושית שיוכלו להשתמש בה ביום יום. כמו כן, אני מעבירה גם סדנאות ייחודיות של 'הורה-ילד'." 

בן אריה רואה בסדנאות אלו חשיבות רבה, "מאחר והן מאפשרות הזדמנות מצוינת למרחב משותף וזמן איכות, בין הילד וההורה. 'יחד' מסוג אחר, המאפשר לילדים מאד צעירים הזקוקים לעזרה רבה להתנסות, ולהצליח ליצור בחומר. לגלות את חדוות היצירה, בבילוי משותף עם ההורה." 

בין השימושי לאמנותי 

סדנאות אלו יתקיימו גם בחופשת חנוכה ואורית חוזרת להסביר על יצירתה האישית ותהליכיה: "ביצירה האישית שלי אני עוסקת רבות במהות של תהליכי היצירה עצמה, כפי שהם נחווים אצלי. עבודותיי מתייחסות לנושאים שמלווים אותי מנקודת מבט והתייחסות שונות.  

"בשנים האחרונות אני עוסקת באובייקטים שמקיפים אותי בסטודיו, אם זה כלי עבודה, תבניות גבס, צובענים ועוד. החומרים הללו הם נקודת התחלה למחשבות שהופכות לאובייקטים תלת מימדיים. תכונות המדיום מאפשרות לי ליצור את האובייקטים בטכניקות מסורתיות, עם מעט מאד אמצעים, ויחד עם זאת להעניק להם פני שטח עם טביעת אצבע אישית, ובכך חושפים את הדרך בה הם נוצרו. במקביל המטרה שלי, היא להעלות שאלות הנוגעות בדיוק בתפר שבין התעשייתי לשימושי – ובין התפר בעבודת היד האותנטית, שלא תמיד מניבה חפץ שימושי.  

"בסדרת העבודות בשם 'הפרעה', אותה הצגתי ב-2020 ב-'ביאנלה לאומנות ועיצוב' במוזיאון ארץ ישראל,  ביצירות הפגשתי בין גופים שמסמלים צורות בסיסיות של כלי קיבול שיצרתי על האובניים, לבין גופים קטנים לבנים או כחולים המייצגים את כלי העבודה (המכונה 'כליה' בגלל צורתו). הצבעוניות החזקה היא השחור שמייצג את החומר, הכחול שמרמז על מסורת רבת שנים בשימוש בכחול-קובלט בתרבויות ואופנים שונים – והשימוש בלבן מייצג משהו נשגב ובסיסי גם יחד. העבודות אינן שימושיות, וזה בדיוק המתח אותו אני מחפשת ביצירתי – בין השימושי ללא שימושי." 

מה היה הטריגר ללמוד ולעסוק בצילום? 

"את המסע שלי עם הצילום הגעתי למעשה דרך הקדרות. זה היה בתקופה שגרנו בברקלי, קליפורניה, נסענו בשנת 2011 בעקבות לימודי הפוסט דוקטורט של בן זוגי. ארזנו שני ילדים קטנים ושלישית בדרך. התקופה שלנו מעבר לים הייתה תקופה מכוננת עבורי וגם עבורנו כמשפחה." 

בן אריה משתפת במהלכים שבחרה לעסוק בהם, והמניעים. לצד ההתאקלמות בארץ זרה, וכן, הצטרפות תינוקת חדשה למשפחה. בתוספת העבודה האינטנסיבית של בן זוגה, הייתה תקופה רבת טיפול ותעסוקה בבני המשפחה והבית. אך דווקא שם במקום המרוחק, התעורר בה הגעגוע לעבודה בחומר.  

"בשנה השנייה לשהות שלנו נרשמתי לסטודיו שיתופי ליד הבית. היה זה סטודיו שתמורת תשלום חודשי, ניתן לעבוד בו וליצור. היתרון הגדול היה שהוא סיפק את כל המרחב והציוד לעבודה. זה היה טריגר טוב ומועיל, לעסוק שוב ביצירה שבי. התחלתי בקטן, ולקראת סוף אותה השנה כבר פתחתי חנות ב'אטסי' (פלטפורמה אינטרנטית בינלאומית למכירת עבודות יד) ואף קיבלתי הזמנה לקולקציה מחנות מקומית.  

"בתוך כל התהליך, התעורר בטבעיות גם צורך בצילום העבודות שלי. מכיוון שרציתי לצלם אותן בדיוק לפי רצוני, כפי שאני מדמיינת את היצירות בעיני רוחי, נרשמתי לקורס צילום דיגיטלי, שהעשיר את הידע שלי מבחינה טכנית ואיפשר לי לצלם את העבודות ממש כפי שרציתי.  

"כך, מבלי שהתכוונתי נשאבתי לעולם הצילום והתאהבתי בו. נוכחתי לדעת שהוא מהווה חלק חשוב בעשייה וביצירה שלי. הייתה תקופה בה צילמתי לפרנסתי: צילומי משפחות, תדמית ומוצר. למדתי גם צילום אוכל, שהיה בעיניי קורס מרתק. בעקבותיו יצאתי למסע של שבוע שהתמקד בצילום וקולינריה בטוסקנה היפיפייה. האור באירופה נפלא לצילום, הוא רך ומוציא יופי ממש שמיימי. בשלב מסוים מעט התרחקתי מהצילום – והיום אני מחפשת יותר את החיבור שלו, עם אמירה ויצירה אמנותית." 

שורשים קרובים לאדמה 

"נולדתי וגדלתי בכפר מרדכי, במשק חקלאי מלא בעשייה. אבי אריה בן אריה ז"ל, היה חקלאי בכל נים מנימי גופו ונפשו ואימי אורה, שתיבדל לחיים ארוכים, הייתה לאורך כל השנים העזר כנגדו.  

"הוריי ילידי הארץ, הוריהם עלו בעליות הראשונות כחלוצים. אבי נולד בשנת 1931 במושב גיבתון שליד רחובות ועבר להתגורר עם משפחתו כשהיה בן 12 בכפר ורבורג. אימי אורה נולדה במושב בצרון, בשנת 1934, כילדה בגיל שמונה, עברה משפחתה להתגורר בקיבוץ אפיקים, מאחר ואביה רצה להתנסות בחיי הקיבוץ. במהרה הבינו כי זו אינה דרך החיים בה הם היו מעוניינים, בעיקר על רקע הלינה המשותפת בבית הילדים, שהייתה נהוגה באותן השנים. מהקיבוץ עברה המשפחה ליישוב בית יוסף שבעמק בית שאן. כשפרצה מלחמת השחרור בשנת 1948 פונו כל הילדים והנשים לחיפה. ובתום המלחמה, המשפחה לא חזרה לבית יוסף, אלא הדרימה למושב באר טוביה, שם התגוררו בצריף של הדודים. לאחר מכן קנו משק בכפר ורבורג והשתקעו במושב.  

"כך למעשה, שתי משפחות הורי התגוררו באותו מושב ולימים הורי התוודעו אחד ולשנייה באהבה כבני זוג והתחתנו. אבי למד בנערותו בבית הספר החקלאי כדורי, במחזור י"ד, ומתקופה זו היו לו אין סוף זיכרונות וסיפורים, וחברים קרובים. 

"הורי הגיעו לכפר מרדכי יחד עם בתם ציפי בשנת 1968. לאט לאט הם בנו את המשק, שהיה מאד מוזנח בעת שנקנה והפכו אותו למשק משגשג. בתחילה השקיעו בגידולי ירקות, אך במשך השנים עברו לגדל ולטפח בצלים ופקעות של פרחי שדה: נרקיסים, סייפנים, נץ החלב ועוד. עם השנים המקצועיות וההתמדה של בן אריה הפכה אותו להיות מוביל בתחומו הייחודי. כאשר נפטר באוקטובר 2019 נאמר עליו 'חקלאי ואיש אדמה בכל רמ"ח אבריו. הפקעות שהשאיר בדמות פרחי אביב ימשיכו לגרום לנו להנאה'." 

בן אריה נזכרת במדריכים המקצועיים, שהיו מגיעים לקבל מאביה עצות: " הם היו מגיעים מכל קצות הארץ, יושבים במרפסת שעות בכדי לשמוע את עצותיו הטובות. בנוסף לפרחי השדה, הוא שימר גם פרחי בר כמו רקפות וחצבים. במקביל לענף המרכזי, אימי אורה טיפחה ומטפחת עד היום דיר עיזים.  

"כשלוש שנים לאחר מות אבי, המשק עדיין ממשיך להיות פעיל, אמנם בממדים הרבה יותר קטנים, אך באופן שמאפשר לאימי תעסוקה אותה היא כל כך אוהבת. מהוריי שאבתי את הכוחות ללכת אחרי ליבי, לעסוק במשהו שאני אוהבת. למדתי מהם על התמדה, על קשיים ואופטימיות – ועל כך שתמיד צריך להיות בעשייה ויצירה.  

"אבי קיווה שיהיה למשק 'בן ממשיך', אך רצה הגורל והוא גידל שתי בנות, למרות שאף אחת מאיתנו לא הפכה לבת ממשיכה בחקלאות. ציפי, למשל, מתגוררת בכפר ורבורג, המקום בו הכירו הורינו, והתחתנו. שם היא נולדה ולשם בחרה לחזור להשתקע עם משפחתה. בגינתה פורחים פרחים רבים שאבינו גידל, ועצי פרי רבים.  

"אני חושבת שרוחו של אבי ממשיכה בנו בדרכים כאלו ואחרות. העיסוק שלי בחומר, למשל, אני רואה כדבר הקרוב מאד לעבודת אדמה, שהיא בעצם יצירה של יש מאין. לאחר שאבי נפטר, קבענו אזור קטן לזכרו בפאתי הפרדס ומיקמנו שלט זיכרון עם תמונות, שמספר עליו ועל פועלו. הצבנו במקום שולחן פיקניק, בכדי שאנשי האזור המטיילים בשדות יוכלו לנוח. מדי פעם אני רואה משפחות היושבות ועורכות פיקניק בין עצי התפוז. וזה בהחלט מרחיב את הלב של כולנו, שעוד אנשים יכולים להנות ממפעל חייו." 

ציפי גם דאגה שתשמר במשק ערוגה מכל סוג של בצל ופקעת שגידל. 

באלו פעילויות את עוסקת בתקופה זו? 

"בשנים האחרונות חיפשתי מעט שינוי והתפתחות בכיוונים נוספים. הכול קרה יחד, אבי אריק בן אריה ז"ל נפטר, הקורונה הגיעה וביחד עם הגיל של כמעט אמצע החיים, חיפשתי ללמוד דברים חדשים ולפתח את עצמי בעוד נתיבים. תמיד אהבתי ללמוד, אני מאמינה שהשכלה היא מטען חשוב שאדם נושא עימו במהלך החיים. כמעט תמיד דאגתי לקחת קורס כלשהו, אם בתחום הקרמיקה ואם בתחום הצילום, כפי שהזכרתי קודם, בכדי ללמוד ולהתפתח. השנה נרשמתי ללימודי פוטותרפיה בשלוחה של 'מכללת תל חי' – הרגשתי שהמקום המתבונן פנימה מתחיל לדבר אליי, הן מבחינת היצירה שלי והן מבחינת המגע שלי עם העולם." 

בן אריה מקווה למצוא את המקום בו הצילום יפגוש את העשייה שלה בסטודיו ומחפשת לקבל כלים נוספים שיאפשרו לה להיות מורה טובה יותר. ובכלל, לדעתה לימודים הם דלת שנפתחת לעולמות נוספים: "השנה, התחלתי גם לעבוד וללמד בחוג הקרמיקה ב'מרכז היום' בעשרת (מרכז קהילתי ליישובי גדרות). זה נבע מכך שהרגשתי שאני רוצה לצאת מהסטודיו וללמד מחוצה לו. היו שנים רבות שהעבודה מהבית התאימה לי מאד. לא משנה איזו הצעה הייתה מגיעה, לא הייתי מוכנה לצאת ללמד מחוץ לסטודיו הביתי. זה היה בתקופה שהילדים היו קטנים, התאים לי להיות קרובה נוכחת וגמישה." 

בן אריה משתפת בתמורות שחלו עם השנים, כשהילדים גדלו. כאמור, בתקופה האחרונה היא מרגישה את הצורך לצאת מבין ארבעת קירות הסטודיו ולעבוד מחוץ לבית: "העבודה כיוצרת מזמנת הרבה שעות של לבד בסטודיו עם עצמך, רק מחשבות ומוסיקה טובה. לא לכל אחד זה מתאים וגם לא בכל תקופה בחיים. בשלב שבו אני נמצאת כעת, אני  מחפשת שוב קצת 'רעש'.  

"העבודה ב'מרכז יום' בעשרת עם בני הגיל השלישי זימנה לי משהו חדש שהכניס לי עניין רב. ראשית זהו חתך גיל שטרם עבדתי איתו. אמנם אני מלמדת מבוגרים כבר שנים רבות, אבל יש מגוון של גילאים בכל קבוצה. שנית, העבודה היא פיסולית יותר. אזור הנוחות שלי הוא העבודה על האובניים, מכיוון ששם עוסקת היצירה שלי. אני יודעת ומכירה פיסול אבל זה לא זורם בעורקיי, וביחד איתם אני גם לומדת הרבה וזה כיף ומעניק לי אתגר מקצועי.  

"גיליתי ב'מרכז יום' קבוצה מקסימה של אנשים סקרנים, אופטימיים ומלאי שמחת חיים. יש משהו הרבה יותר נינוח, לא ממהרים, גם אם משהו לא יצא כמו שמצופה – לא נורא, יש הרבה סלחנות. עצם העשייה והמגע עם החומר משמח והם נותנים לי תחושה של הוקרת תודה על המקום והזמן שמאפשר להם ליצור. יחד עם הנינוחות ברוח, באופן מעשי אלו שלוש שעות מאד אינטנסיביות, אני רוצה להגיע ולעזור לכולם, וגם להקשיב ולשבת רגע ולהכיר יותר טוב. אני מאמינה שלאט לאט כל זה יתאפשר. בינתיים אני מרגישה שניתנה לי הזכות להעניק להם את שעות היצירה להן הם מחכים.  

"לקראת הפסח מתקיימת כל שנה מכירה ב'מרכז יום', המכירה מפורסמת בקהילה ויש ביקוש גדול לעבודות היד. משמח לראות את הקהילה מפרגנת ומגיעה למכירה ונהנית מעבודות היד והתוצרים של באי המרכז. השנה אני מקווה שנכין יחד מגוון יפה של כלים ומוצרים בחומר שיוכלו למצוא בתים חדשים שייהנו מהם." 

מיזם התנדבותי "ניצוצות" 

מיזם 'ניצוצות' היא תוכנית התנדבותית שמופעלת בבתי הספר במקומות שונים בארץ וגם במועצה האזורית גדרות.  

בן אריה: "זו תוכנית בה מתנדבים מהקהילה חושפים ומנגישים לתלמידים במשך שלושה מפגשים את ה'ניצוץ' שלהם. מטרות התוכנית הוא לאפשר לילדים חשיפה לתחומי עניין ודעת שונים, לעודד אותם למצוא את הניצוץ שבהם, להעז לחלום וגם לפעול להגשמת החלום. הניצוץ יכול להיות בתחום העיסוק המקצועי ויכול להיות תחביב של שעות הפנאי.  

"כמתנדבת אני מתחברת מאד לתוכניות הזו, מהמקום של החשיבות להעביר את התשוקה שלך הלאה. אני מגיעה עם הרבה אהבה לתחום בו אני עוסקת. אני אוהבת ללמד, להעביר ידע שצברתי במשך השנים, ולאפשר לאנשים שונים לחוות את מה שהחומר הקרמי מזמן. במיוחד לילדים, חשוב לי להעביר את המסר שעיסוק בתחום יצירתי יכול להיות מקצוע ואינו חייב להישאר בתחום התחביב.  

"אני רואה הרבה אנשים שנמצאים רחוק מאד מהמקום של ה'ניצוץ' שלהם, אנשים שלא הלכו עם מה שהלב רצה. שיצירה עושה אותם מאושרים ונינוחים, אך בחרו בתחומי עיסוק רחוקים מזה. אחת המטרות לקרב את הילדים לבסיס שלהם, להעניק להם חוויה שייקחו עימם כצידה לדרך, לתת להם עוד גוון ב'פלטת הבחירות' שלהם בעתיד.  

"אני זוכרת את עצמי בחוג קרמיקה כנערה לקראת גיוס. המורה העירה לי יום אחד, כדרך אגב, שרואים כמה אני אוהבת לעבוד בחומר ושאני חייבת ללכת ללמוד את זה. יכול מאד להיות ששם ניטמן הזרע, שהפך בעתיד את העיסוק בחומר מתחביב למקצוע. לתוכנית הזו כל אחד יכול להתנדב, ואני ממליצה בחום למי שיש לו 'ניצוץ' להצטרף למעגל המנחים – זה חשוב ומתגמל. העשייה הקהילתית מגוונת וברוכה ביישובי גדרות, וזאת ברכה ליוצרות/ים ולקהילה. 

"כשחזרנו לארץ בשנת 2014, רציתי שוב להתחבר לקהילה המקומית. פתחתי את הסטודיו בבית והתחלתי ללמד וליצור. מתוך צורך שלי ושל יוצרים אחרים בקהילה הקמתי יחד עם תושבת נוספת מעגל עסקים שייתן מקום ובמה לעסקים של יישובי גדרות. יש אצלנו מגוון גדול של יוצרים, בשלנים, אופים ומטפלים והרגשנו שיש רצון להכיר ולאחד כוחות." 

מתוך המעגל נולד פרויקט: 'בתים פתוחים ביישובי גדרות' שהלך וצמח – וכיום הוא מתרחש בין פעם לפעמיים בשנה, לפני ראש השנה ופסח, כבר כמעט 7 שנים. הפרויקט התחיל בכוחות משותפים של המציגים משבעת יישובי מועצה אזורית גדרות ועם השנים תפס תאוצה והוא מתקיים בעיקר תודות לרוח גבית של התושבים.  

"בשנים הראשונות," מוסיפה אורית, "ליוויתי ואף הפקתי את הפרויקט, אך כבר לפני מספר שנים העברתי את השרביט, ובשנתיים האחרונות הוא מתנהל תודות לעמותת 'תוצרת גדרות', שהוקמה ביוזמתו של עילי אבני, תושב עשרת.  

"מטרת העמותה, מעבר לעיסוק במיזמים שקשורים לעסקים המקומיים, היא לחזק את תחושת השייכות בקהילה באמצעות אירועים ומיזמים שמייצרים מפגשים. העמותה הינה עמותה ללא מטרות רווח, והכנסותיה מוקדשות ליוזמות ופעילויות איכותיות בתוך הקהילה. העמותה הקימה אתר שמציג את העסקים המקומיים ואף מציע חנות און ליין לרכישת תוצרת מקומית.  

"אני רואה חשיבות גדולה בחיזוק הקהילה, הן מבחינת תחושת הקהילתיות והן מבחינה עסקית. ישנם עסקים רבים באזור שהם עסקים זעירים, רבים מהם עסקים של נשים, שמביאים פרנסה ושגשוג, מאפשרים מגוון פעילויות וחוגים איכותיים, בתי קפה, חנויות בוטיק, אוכל מוכן וכמובן גם כל תחום הטיפול – גוף ונפש, הכול קרוב ונגיש. החיזוק של הקהילה העסקית מאפשר לתושבים לצרוך תוצרת מקומית ולהנגיש שירותים ומוצרים איכותיים ללא צורך בנסיעות ארוכות ומחוץ למקום."