הבן הגשים את חלום אביו 

יוסי אשכנזי בן ה-90, דור שני  במושב בית חנן, נהנה לראות את הדור השלישי והרביעי  של המשפחה מגשימים את חלומו הגדול – כרם זיתים נטוע ובית-בד שעוצר שמן-זית מעולה עבור המותג הפרטי (JerusalemOliveOil) ועבור מגדלי זיתים רבים 

השעה היא כמעט חצות. יוסי אשכנזי בן ה-90 עומד בפתח בית הבד של בנו וכלתו, מתבונן במכוניות הנכנסות לחצר עם נגררות, ועליהן מיכלים ענקיים עם זיתים במשקל כ-400 ק"ג כל אחד. הוא מבחין בכמה נגררות אשר הוא יצר במו ידיו בעבר. וכך נסגר לו מעגל עם שני הענפים המרכזיים של חייו – המסגרייה וחקלאות. 

דור ראשון ושני בבית חנן 

הוריו של יוסי הם ממייסדי המושב. אביו, משה אשכנזי, נולד בבולגריה ועלה ארצה בשנת 1928. בראשית דרכו בארץ הוא התגורר בחיפה ועבד כמסגר ברכבת. מכיוון שהיה ספורטאי ב"מכבי" בולגריה, היה גם מאמן ב"מכבי" חיפה. אחר-כך הגיע למושב בית-חנן ועבד בו כמסגר וכחקלאי. כאן הוא הכיר את לבנה, אימו של יוסי, שהיתה אף היא ילידת בולגריה. השניים נישאו במושב.  

מספר יוסי: "הוריי משה ולבנה נטעו פרדס, אבל עד שתהיינה הכנסות ממנו, הם עבדו גם מחוץ למשק. אבי כמסגר ואמי כמטפלת בילד, ילדו של הפרדסן לוינשטיין."  

יוסי בנם נולד בשנת 1932. ככל הילדים הוא למד בבית הספר היסודי שהיה במושב, ואחר-כך עבר ללמוד בבית ספר "מקס פיין", בית ספר מקצועי בתל-אביב. בתחילה הוא נסע לבית הספר יום יום באוטובוס, עד שפרצה מלחמת השחרור בשנת 1948, ואז עבר להתגורר אצל דודיו בתל-אביב, כדי שיוכל להגיע יום יום לבית הספר. ב"מקס פיין" הוא רכש את מקצוע המסגרות.  

"בצבא הייתי בתותחנים," הוא מספר, "ואחר כך חזרתי למושב ועזרתי לאבי במסגרייה. לרוע המזל אבי נפטר בגיל צעיר, בן חמישים. אז החלטתי סופית שאני נשאר במושב כדי להמשיך את עבודת אבי במסגרייה וכדי לעזור לאמי בטיפול בענפי המשק השונים, בפרדס ובלול שלנו. בענף הלול גידלנו תרנגולות למאכל והיה לנו גם בית אימון בו היינו מגדלים אפרוחים."  

בשנות השבעים של המאה העשרים החלו לבנות לולים מודרניים. כאשר המשק עבר לידיו של יוסי ורעייתו רינה. יוסי בנה לול של ארבעת אלפים מטילות. הלול פעיל עד היום.  

המסגרייה לשירות החקלאים 

"בתחילה היו לי עבודות מזדמנות פשוטות, עזרתי לחקלאים בתיקון כלים שלהם," מספר יוסי. "אחר כך התרחבתי ויצרתי מוצרי לוואי ממתכת עבור חברות שונות, כגון 'אלקטרה' וחברות קירור נוספות. אז הגיע שלב בו בניתי אמצעי שינוע עבור החקלאים." 

הדבר הראשון שתכנן ויצר הוא עגלה להובלת ביצים:  "עד אז היו מובילים את הביצים בארגזים. במסגרייה שלנו יצרנו עגלה מיוחדת להובלת מגשי הביצים. הביצים מובלות עד היום בעגלות כאלו מהלול ועד למחסן הביצים."   

אחר-כך יצר יוסי עגלות נגררות למכוניות תחת השם "אלסף". על עגלות אלו ניתן להטעין משאות במשקל גבוה, והחקלאים יכולים להעמיס עליהם מיכלים מלאי פרי. חברות שונות, כגון "אגרקסקו", משתמשים באמצעי השינוע של יוסי.  

לשאלה מאין הרעיונות לתכנון ולייצור ה"רכבים" הללו, אומר יוסי: "ראשית כל, את הבסיס לעבודת המסגרות קיבלתי בבית ספר 'מקס פיין'. מקצת מן הרעיונות היו שלי, אבל בעיקר עבדתי בתיאום עם הלקוחות, לפי צרכיהם. הייתי שומע למה הם זקוקים, יחד תכננו – ואני יצרתי זאת במסגרייה."  

חלום ושמו זיתים 

"אהבתי את עבודת החקלאות," מספר יוסי, "אפילו יותר מהעבודה במסגרייה. אבל לצערי חליתי ולא יכולתי להמשיך לעבוד בחקלאות, וזה די כאב לי." הוא מעיד.  

אבל לא נותקה השלשלת. מבין שלושת ילדיו – הבן משה, הבת ליאת והבן שחר – בחר הבן משה להישאר במשק. עזר כנגדו של משה היא רעייתו חני, בת מושב גנות. השניים לקחו על עצמם להמשיך לטפח את המשק של ההורים.  

בתחילה הם עזרו בעיקר בלול ואחר כך הגשימו גם את חלומו של יוסי האב. "החלום שלי מאז ומתמיד היה לטעת כרמי זיתים. עצי הזית מבורכים ועץ הזית הוא כל כך ישראלי." אומר יוסי, "בעבר היה גידול הזית סוד. מי שהתמחה בכך היו הערבים בגליל. ואנחנו לא ידענו על כך הרבה," אומר יוסי. "לאחר שחליתי פניתי אל משה וחני ברעיון של נטיעת כרם זיתים ופתיחת בית בד. היו היסוסים בתחילה, אבל לבסוף הם הגשימו את חלומי וכולנו נהנים מהעשייה ומהשמן האיכותי."   

סיפורו של מוש, הבן הממשיך 

מוּש, בנו של יוסי, הוא כאמור דור שלישי במושב בית חנן: "למדתי בבית הספר היסודי 'גן רווה' בבית חנן, אותו בית ספר בו למד אבי ובו למדו גם ילדיי. לאחר מכן למדתי ב'אורט' רחובות," הוא מספר.  

לשאלה אם הילדים עזרו בעבר בעבודת החקלאות עונה מוש בחיוך: "בוודאי. היינו אז ה'תאילנדים' שעבדו חינם, אחרי הלימודים, בחופשות, וגם בחופשות מאוחר יותר בחופשות מן הצבא." עם סיום בית הספר התיכון התגייס מוש לצה"ל, שירת ביחידה קרבית וגם נשאר תקופת מה בצבא קבע. בהמשך הוא עבד  בחו"ל – בברזיל ובמקסיקו – בשירות המדינה, בתחום הביטחון.  

לאחר מכן הוא חזר למשק, לעסק המשפחתי. באותה תקופה היו במשק כמה ענפים: לול מטילות, עגבניות לייצוא, פרדסים ומטע עצי פקן. לשאלה מדוע בחר להיות בן ממשיך ולקחת על עצמו את המשק, הוא עונה: "לא אני בחרתי. בעצם, כבר סבתא שלי החליטה זאת עבורי." 

אבל ברור שהיתה לו נטייה טבעית לחקלאות. "בגיל 16," הוא מספר, "גידלתי בעצמי אננס בחלקה משלי, ללא כל עזרה. אז ידעו מעט מאוד בארץ על פרי זה."  

מוש וחני הם הורים לשלושה ילדים: יובל בן 27, עומד לסיים תואר בהנדסת מכונות באוניברסיטת בן-גוריון; פז בת 21 שהשתחררה לא מכבר מצה"ל; והילי הצעירה בת חמש-עשרה, תלמידת תיכון בבית הספר האזורי בגבעת ברנר. בני הזוג מפתחים משק לתפארת, שמבוסס היום על לול מטילות, על כרם זיתים ועל בית הבית הגדול.  

בית בד לתפארת 

כפי שיוסי האב ציין, זה היה החלום שלו לגדל זיתים. מספר בנו מוש: "אחרי שנטענו את כרם הזיתים, חיפשתי היכן לעצור את השמן ולא מצאתי בסביבה. לכן לקחתי יוזמה ובשנת 2010 הקמתי בית בד קטן לשימוש העצמי שלנו. הספק עצירת השמן בבית הבד הקטן  היה 250 ק"ג לשעה.  

"בינתיים חני ואני למדנו את נושא גידול עצי הזית ושמן הזית ממש לעומק – בקורסים שונים, בסיורים ובתערוכות בארץ ובארצות בהן נפוץ גידול שמן הזית: בספרד, איטליה, יוון, פורטוגל ותורכיה. עם הזמן התחילו להגיע לבית הבד שלנו מגדלים מן האזור וביקשו את השירות שלנו. כאשר נוכחנו לדעת שיש לכך דרישה גדולה ובכלל ענף הזית מתקדם מאוד, הקמנו לפני שש שנים בית בד גדול יותר, שמסוגל לעצור שמן בכמות של 3 טון לשעה. השתלבנו בעולם הזה של בתי הבד בזכות הרקע של אבי ושלי במכונאות. ובזכות הפן האגרונומי אשר מושרש בנו מילדות." 

מוש חבר ב"ועדה הענפית" של מועצת הזית, המייצגת את כל מגדלי הזיתים בישראל. כמו כן, הוא חבר בוועדה המקצועית, במסגרתה עוסקים במחקרים על גידול זיתים ועל השימוש בגפת (החומר המוצק שנשאר מהזיתים לאחר עצירת השמן) כחומר לדישון האדמה ולבערה.  

מסביר מוש: "הגפת היא בעלת ערכים מושלמים לדישון אדמה עבור גידולי שדה ועצי זית. היא משמשת גם לתעשיית הביו-גז, לשימוש לייצור חשמל. כמו כן היא משמשת לבערה. זהו חומר אנרגיה זול מאוד ונקי, לא מזהם את האוויר. 

"בית הבד שלנו משתמש בחשמל שהוא יוצר בעצמו," אומר מוש. "הוא שורף אנרגיה ירוקה לחימום מים. ניתן לומר שאנחנו אקולוגים לגמרי, אוהבים להחזיר לאדמה את מה שנלקח ממנה."  

ואגב כך הוא מספר שמושב בית חנן כולו משתמש בבארות שחפרו המייסדים בשנות העשרים: "עד היום המים שיוצאים מן הברזים אצלנו הם נקיים, מן הבארות שחפרו אבותינו ואבות-אבותינו. ואנחנו נלחמים שהמצב הזה יישאר כמות שהוא." 

חני – עזר כנגדו 

חני היא אישה נמרצת ופעילה. היא מתאמת את הגעת המגדלים עם הזיתים לבית הבד, ועושה את כל העבודה הניהולית והמשרדית הדרושה. אבל היא נמצאת גם בבית הבד, משגיחה על עבודת המכונות, משוחחת עם הלקוחות ועורכת תיאום ציפיות מולם.  בני הזוג עובדים יחדיו אל תוך הלילה בעונה הבוערת.  

כאמור, בית הבד ״בד ושמן״ של משפחת אשכנזי במושב בית חנן נותן מענה לכל מגדלי הזיתים באזור ואף ליישובים רחוקים יותר. בתקופת המסיק פעיל בית הבד ימים ולילות.  

אומרת חני: "המגדלים עובדים כל השנה בכרמי הזיתים שלהם, משקיעים בהם רבות, לכן חשוב לנו מאוד להקפיד בהפקת שמן הזית. לבית הבד שלנו מגיעים לקוחות המעוניינים לייצר שמן זית איכותי. ברור שאיכות הפרי של המגדלים חשובה ביותר וכאשר אנו מקבלים פרי איכותי אנו דואגים ומשתדלים להפיק עבורם שמן מעולה." במרוצת השנים זכו לקוחות רבים של בית הבד שלהם בתחרויות שמן זית שונות וזו עבורם גאווה וסיפוק אדיר.  

חני מדגישה את היתרון הגדול של השילוב בינה לבין בעלה: "למוש יש ידע רב בחקלאות ובגידול זיתים וכן ידע וניסיון טכני בהפעלת בית הבד ; בעוד שאני אחראית על אופן ההפקה ואיכות השמן," היא אומרת. "למדתי את מקצוע האורגנולפטיקה, שהיא תורת החישה (טעמים וארומות) ואני ממשיכה ללמוד זאת ברמה היום יומית בין היתר בהשתלמויות ובסדנאות."  

הידע של חני וניסיונה מוכר גם בעולם. ארגון הזית העולמי – IOC – שנמצא בספרד, הסמיך אותה להיות ראש פאנל טועמים בענף הזית הישראלי. "אנחנו מקבלים דוגמאות של שמן זית מספרד ומארצות אחרות בעולם, ובאמצעותם אנו משלימים את הפרקטיקה שלנו בטעימת שמן הזית ועל מנת להיות בהרמוניזציה מלאה מול כל ראשי הפאנלים סביב העולם. בנוסף, כמו שסיפר מוש, אנחנו נוסעים לבתי בד בספרד, ביוון, באיטליה ופורטוגל כדי להמשיך לרכוש ידע וליישם אותו בפועל."  

טיבו של שמן הזית הישראלי  

"שמן הזית הישראלי נמצא על מפת השמן העולמית," מעיד מוש. "הוא איכותי וטוב לא פחות מהיצרנים הגדולים בעולם, הספרדים, היוונים והאיטלקים. יש לנו הכרה בינלאומית ואנחנו זוכים לכבוד רב. אבל צר לנו מאוד, שהמדינה לא נותנת כתף ולא תומכת בחקלאים. חשוב מאוד שהמדינה תייצר מזון משלה ותתמוך בחקלאים." 

מסתבר שצריך לשכנע גם את הקהל בארץ על טיבו של שמן הזית הישראלי. "אנחנו, חברי הוועדות, משתדלים לקדם את הענף. וזה לאור ביטול המכסים והגדלת מכסות היבוא, שגורם להבאת שמנים זולים מחו"ל. מדברים על תחרות בין שמן הזית שלנו לזה המיובא. אבל אין תחרות!" אומר מוש בהחלטיות, "כי השמן המיובא לא מסוגל להתחרות בשמן שלנו, לא כי אין שמן טוב בספרד או באיטליה, כמובן שיש שם גם שמן זית טוב, אבל השמן שהרשתות מייבאות לארץ ירוד באיכותו."  

מוש מסביר את מקור השמנים המיובאים: "חלק מהם אלו שמנים שעמדו במחסנים בחו"ל במשך שנתיים-שלוש, והסוחרים רוצים להיפטר מהם, לכן הם זולים. וחלק מהשמנים המיובאים הם מ'מיצוי שני'. כלומר: מיוצרים מהגפת, וזה ממש לא ראוי למאכל אדם." 

השנה באירופה קיים מחסור גדול בשמן זית טרי וזה משפיע על המחירים לליטר שמן זית כתית מעולה בכל העולם. כך שהמחירים הנמוכים שמגיעים משם ונמכרים בארץ מדברים בעד עצמם.  

בענף הזית נמצאים כל הזמן עם היד על הדופק, בודקים שמנים שעומדים על המדפים ברשתות השונות. הבדיקות הן משני סוגים: בדיקה אורגנולפטית  (של ריח וטעם) ובדיקה כימית. אלו בדיקות חשובות לאיכות השמנים.  

כידוע איכות השמן מדורגת: כתית מעולה, כתית ושמן למאור. כל מגדל שולח דגימת שמן זית שלו לבדיקה כימית במעבדה חיצונית. ואת הבדיקה האורגנולפטית מבצע פאנל טועמים המתכנס אחת לחודש, ואם יש צורך אז גם לעיתים קרובות יותר. קיימים שלושה פאנלים כאלו בארץ – בצפון, במרכז ובדרום. מגדל שהשמן שלו מאושר ע״י הפאנל מקבל את "תו האיכות" של ענף הזית.  

פעילות ללא סוף 

"אנו ממשיכים להגשים חלומות," מספר מוש. "אבא שלי פונה אלי כל הזמן ואומר: 'בן, מזמן לא בנינו משהו חדש.' או: "בן, מה אנחנו הולכים לבנות עכשיו?' או 'בן, מה התוכנית הבאה?'…  

ואכן הם לא מפסיקים לתכנן. למרות העבודה הקשה בבית הבד, בה הם עובדים ימים ולילות, פשוטו כמשמעו, הם מחכים לאישורים סופיים להקמת לול חדש וגדול. 

בבית הבד הם גם מפיקים ומייצרים את השמן המתובל שלהם, אשר זכה בשנים האחרונות בפרסים רבים בתחרויות יוקרתיות ואשר איכותו מוכרת בכל העולם. לאחרונה הכניסו ליין חדש של מוצרי קוסמטיקה, כגון סבונים, קרמים וכו', המיוצרים רק משמן הזית האיכותי שלהם ע״פ מתכונים ייחודיים.  

כאשר בית הבד לא מייצר שמן, הוא הופך לבית אריזה ומכירות. יש לבני הזוג אשכנזי מכונות למילוי בקבוקים, לסגירה בפקקים ולהדבקת תוויות. הכול נעשה ללא מגע יד אדם.