הסופרת בת-שבע דמרי, ממושב גורן – מחברת הספר "לחיות את הסוד" – מספרת על משפחתה שהתברכה ב-14 אחים ואחיות, על ההתאלמנות, אובדן הראייה בגיל 36 וההתחזקות באמונה * בראיון לזהר נוי היא אומרת: "ברגעים הקשים ביותר הדבר היחיד שהחזיק אותי היה הצורך לדאוג לילדיי"
לכולנו יש סודות ושלדים בארון, אבל מה קורה כשהסודות שהודחקו בתת המודע שלנו צצים כהבזקים מהעבר ומשתלטים על מחשבותינו? איך מונעים מהם לגרום לטלטלה רגשית עזה בחיינו, בעתידנו ובאושרנו? בסוגיה הזאת עוסק הספר "לחיות את הסוד" (הוצאת ספרי ניב). זהו רומן רומנטי בעל דופק גבוה שכתבה בכישרון רב בת-שבע דמרי (62), מטפלת גוף בכירה שמתמחה בעיסויים וברפלקסולוגיה שכוללים אבחון דרך כפות הרגליים.
היא נולדה במושב עמקה בגליל המערבי למשפחה מרובת ילדים, או כפי שהיא מכנה זאת "משפחה מלאה שמחת ילדים:" "נכון שהכול היה בצמצום כי היינו הרבה ילדים, אבל לא הרגשנו מחסור. להיפך, השמחה והצחוקים כשהשכיבו אותנו לישון במיטה אחת היו שווים כל הון שבעולם," היא אומרת. "יש לי רק זיכרונות טובים מהילדות."
הוריה, שעלו לארץ מתימן, דאגו לא רק לפרנס את הילדים בזכות החקלאות, אלא שמו דגש מיוחד על החינוך שלהם.
"מההורים שלי ספגתי את החינוך הטוב ואת אהבת הספר. הם חסכו על הרבה דברים, אבל לא על החינוך שלנו ועל ספרי הלימוד שלנו," מספרת בת-שבע, אמא לשלושה בנים וסבתא גאה ל-12 נכדים, שמתגוררת במושב גורן על הגבול הצפוני. "ההשקעה הגדולה של ההורים שלי השתלמה. לראיה, רוב אחיי ואחיותיי הפכו לבעלי תארים ואנשי ספר."
בבגרותה עבדה בת-שבע כמזכירה בחברה לתכנון ולבנייה וכרכזת תרבות במושב עמקה, בו התגוררה. לאחר שהתחתנה הפסיקה לעבוד והתמסרה לגידול הילדים. במקביל התגלתה הבעיה בראייה שלה, שמכונה בשם "ניוון רשתית העין" (r.p.).
"הראייה הידרדרה לאט לאט עד שבגיל 30 כבר היה קשה לי לקרוא, ובגיל 36 כבר לא יכולתי להסתובב לבד," היא משתפת. "במשפחה שלי יש חמישה אנשים נוספים שנפגעו מהמחלה הזאת, שהיא מחלה גנטית."
איך התמודדת עם זה נפשית?
"זה היה קשה מאוד. אני יכולה לומר בדיעבד שהדבר היחיד שהחזיק אותי צפה על פני המים היו ילדיי והצורך לטפל ולדאוג לרווחתם."
הצלחת לראות את הילדים?
"למזלי הספקתי לראות את הילדים לפני שהתעוורתי לגמרי. גם את הנכד הראשון הצלחתי לראות קצת, אבל אז זה אבד לעד. כיום אני חשה אותם ובעזרת המגע אני מדמיינת את מה שאני לא רואה".
שאלת את עצמך למה זה קרה לך?
"בוודאי. שבע שנים הייתי בדיכאון. הייתי נכנסת למיטה, מכסה את הראש שלי ורוצה להיעלם".
קבלה עצמית
איך הגיע השינוי?
"השינוי הגיע בזכות מדריכת שיקום שסיפרה לי על הספרייה לעיוורים ועל המערכת הקולית הממוחשבת. החיים שבו אליי ביום בו קיבלתי את המוגבלות שלי. עד שאת לא מקבלת את המוגבלות שלך גם החברה
לא מקבלת אותה. אני זוכרת שהלכתי ברחוב עם הילדים ושמעתי מאחוריי אנשים מתלחששים 'איזו מסכנה, איך היא מטפלת בילדים שלה'. רציתי לצעוק להם: 'אני עיוורת, לא חרשת, לפחות תחכו שאני אתרחק'. ביום בו קיבלתי את המוגבלות שלי היה לי הרבה יותר קל."
מה היה המכשול העיקרי שלך?
"המכשול העיקרי בו נתקל האדם העיוור הוא הקרוא וכתוב. ביום בו התגברתי על זה גיליתי שגם השמיים הם לא הגבול עבורי. על אהבתי לקריאת ספרים התגברתי בעזרת האזנה לספרים מוקלטים שסופקו לי על ידי הספרייה לעיוורים, ובכתיבה אני נעזרת במערכת קולית ממוחשבת."
מה עם כתב ברייל?
"אני לא קוראת כתב ברייל, רק מאזינה לספרים מוקלטים. יש אפליקציה של ספרים לעיוורים ועם זה אני עובדת. היום הכול הרבה יותר קל ומהיר. יש רק דבר אחד שאני לא יכולה להתגבר עליו: ניידות. אני לא מסוגלת ללכת עם כלב נחייה."
אז איך את מסתובבת בחוץ? עם מקל?
"לפעמים אני נעזרת במקל, אבל בעיקר אני נעזרת בבני אדם שעוזרים לי, וכמובן תודה לאל יש לי חוש התמצאות. אני עושה קניות בסופר. זה בדרך כלל היה התפקיד של בעלי שנפטר לפני שנתיים וחצי. מאז זה התפקיד שלי. זה יותר קשה, אבל אני נעזרת במלווה בסופר, שואלת אותה לגבי תאריך תפוגת המוצר ואיזה מותג שאני אוהבת, למרות שבתקופה האחרונה הצטרפתי למחאת הצרכנים ואני מעדיפה לקנות מוצרים שהם לא מותגים ובוחרת את אותו מוצר רק את זה שזול יותר."
האובדן של בעלך בטח השפיע גם על כושר הניידות שלך.
"בוודאי. בעלי היה יד ימיני והעוזר שלי והאובדן שלו מורגש בכל דבר בחיי."
מתי הגיע הרעיון לכתוב ספר? תמיד ידעת שיש לך כישרון כתיבה?
"בילדותי ובבגרותי תמיד קראתי ספרים. כישרון הכתיבה הגיע אליי בתקופה בה למדתי בבית ספר יסודי. אימא שלי לימדה את עצמה קרוא וכתוב כי בתימן רק את הגברים לימדו. לא רק אני כותבת במשפחה. יש לי שתי אחיות ואחיינית שכותבות בעיקר שירה. כבר בבית ספר היסודי גיליתי שאני אוהבת לכתוב וכותבת יפה.
"הייתי בוועדת העיתון וכתבתי לא מעט. כתבתי שירים וסיפורים. ידעתי שביום מן הימים אכתוב ספר משלי. חלום זה נגדע ביום בו החלה הראייה שלי להידרדר והיכולת לקרוא ספרים אף היא נפגעה. ברגע שקיבלתי כלים שעזרו לי להתגבר על המכשול הזה שב ופרץ מתוכי החלום להוציא ספר. כדי לעשות זאת כמו שצריך הלכתי לקורס כתיבה יצירתית באוניברסיטת חיפה שארך שנה והעביר אותו אלון אלטרס – סופר, משורר ומתרגם מאיטלקית. הוא נתן לי המון כלים שהספיקו לא רק לספר אחד, אלא לפרץ יצירה שהוליד כמה ספרים."
"הרוב בא מהדמיון"
הספר הראשון שכתבה בת-שבע היה "מערבולת" – רומן בו גוללה את סיפורה של דנה, צעירה יפה ומוכשרת שסיימה את לימודיה האקדמאיים והחלה לעבוד במפעלי האלקטרוניקה והמחשבים של מר אורנשטיין. בניהול חיי שגרה, כך חשבה, סוף סוף תמצא שקט ושלווה לנפשה הדואבת. אולם לא כך רצה הגורל, כל אימת שחשבה שהנה הנה היא מצליחה להתגבר על רגשותיה, מצאה את עצמה מסתבכת במערבולת רגשות.
בספרה השני "צוואה על תנאי" – בת שבע מספרת לנו על מיכל, סטודנטית ובת למשפחה דתית, נכנסת להיריון מגבר נשוי. אביה מגרש אותה מהבית. היא מוצאת מקלט אצל אידה, אלמנה ערירית שכל משפחתה נכחדה בשואה שמקבלת אותה כבת, אבל מותה הפתאומי של אידה מותיר את מיכל מבולבלת וחסרת אונים. בצוואתה הבלתי שגרתית היא מעודדת את מיכל לחשוב מחדש על יחסה לאבי בתה.
ספרה השלישי "בעקבות התשוקה" הוא רומן שמתאר את הקשר המיוחד בין אריק לתמרה.
את אוהבת את הז'אנר של הרומן הרומנטי?
"מאוד. הז'אנר הזה מצליח להשכיח ממני את המחשבות. רק אתמול הייתי טרודה באיזה עניין ולא הצלחתי לישון. האזנתי לספר מתוך המאגר של הז'אנר הרומנטי עד השעות הקטנות של הלילה."
בואי נדבר על הספר הנוכחי החדש "לחיות את הסוד". במה עוסקת עלילה שלו?
"טליה, גיבורת 'לחיות את הסוד', היא אם יחידנית לילד בן 4, לכן כשחברת הפרסום בה עבדה נתקלה בקשיים כלכליים שמשמעותם פיטורים אפשריים, הוטרדה מנוחתה. טליה תהתה מיהו המנכ"ל החדש וכשהתחוור לה במי מדובר גבר המתח והיה מעבר ליכולות ההתמודדות שלה. טליה הייתה עובדת מוערכת ומר קליין, הבוס הישיר שלה, תמך בה ברגעים קשים ועשה הכול כדי להקל עליה עד כמה שאפשר להתמודד עם השינויים שערך המנכ"ל החדש בחברה, להתמודד עם ההטרדות החוזרות ונשנות של אחד מעובדי ההחברה ועם ניסיון סחיטה. יחסיה של טליה עם אביה עלו על שירטון והיא נאלצה גם להתמודד עם פטירתה של אימה.
"בתוך כל זאת, טליה מסתירה סוד והבזקי הזיכרונות מעברה משתלטים על מחשבותיה ומאיימים לפגוע באהבתה לגבר היחיד שלימד אותה מה זאת באמת אהבה. האם טליה תצליח להתגבר על המכשולים בחייה ולבנות עתיד יותר טוב ומאושר לה ולבנה?"
"אני פוחדת". "ממה יש לך לפחד?" שאל והרים את כף ידה לשפתיו, נושק לכל אחת מאצבעותיה. טליה חשה בחמימות שהתפשטה בגבה והשיבה בהיסוס, "להיפגע ואולי אפילו גם לפגוע". "זה חלק מהחיים", אמר והוסיף שהוא יכול להבין את פחדיה. "בוא נשאיר את העניינים בינינו כמות שהם, אמרתי לך שיש דברים בחיי שנותרו עדיין בלתי פתורים". (מתוך הספר)
כמה טליה דומה לך?
"אני לא אם יחידנית כמוה, אבל יש לנו קווים משותפים כמו החשיבות של הקריירה והצורך בעצמאות מבלי להיות תלותית".
איך היה תהליך הכתיבה? כמה זמן הוא ארך? כמה לקחת מהחיים שלך לספר?
"לקח לי עשרה חודשים לכתוב את הספר, זה היה הזמן הקצר ביותר שלקח לי לכתוב ספר. ברור שכשאני כותבת אני מושפעת מכל מיני אירועים שאני חווה, אבל בסופו של דבר הרוב בא מהדמיון, זה המקור הטוב ביותר ליצירה".
בואי נדבר על העבודה שלך כמטפלת.
"זה משהו שהוא בא מתוך הנשמה שלי. אני מטפלת ברפלקסולוגיה ואבחון דרך כפות הרגליים. עושה עיסויים ובכלל עושה טוב לכל מי שמגיע אליי. הייתה מישהי שאמרה לי שהיא שמעה עליי דברים טובים ובחרה להגיע אליי ביום הולדתה בלי להתחשב במרחק ממקום מגוריה. היא כל כך ריגשה אותי בדבריה שאמרתי לה 'זהו, אני שומרת לך תור וגם אם נשיא המדינה מתקשר אני לא מזיזה את התור שלך'. ומה קרה שבועיים לאחר מכן? טיפלתי בנשיא המדינה דאז, שמעון פרס. זה רק מוכיח מהי כוחה של המילה."
איך היה לטפל בשמעון פרס?
"תחילה זה היה דיי מלחיץ עד לרגע בו התחלתי בטיפול, הוא הגיע לביקור בגליל ורצו שהוא ינוח בצימר. דרשו ממני לשמור על סודיות ואצלי זה ברור לגמרי. שואלים אותי למה אני לא מצטלמת עם כל המכובדים שאני מטפלת בהם – ואני אומרת שאליי יבואו לא בזכות העובדה שטיפלתי בידוענים, והיו לא מעט כאלה, אלא בזכות הידיים שלי. זה המוטו שלי."
את חושבת שהחושים שלך התחדדו אחרי שאיבדת את הראייה, ואם כן עד כמה זה עוזר לך בטיפול באנשים?
"כן, אין ספק שהחושים שלי התחדדו, בעיקר השמיעה וחוש המישוש, וברור שזה גם מאוד עוזר לי כמטפלת. מה שהתחדד אצלי בעיקר היא הראייה הפנימית. היכולת לראות כל דבר עד הפרט האחרון היא כל כך חזקה שלפעמים אני שוכחת שאני עיוורת."
כמטפלת כמה חשוב לנו לשמור על סודות?
"מאוד חשוב. לכולם יש סודות. יש סודות ששומרים בין בעל לאישה ויש סודות ששומרים מאנשים אחרים. זה משהו שלא תמיד אנחנו מודעים לו, אבל בהבנה שלנו זה משהו ששומר עלינו. בספר אני מנסה להעביר את המסר שלפעמים לשמור סוד זה משהו שפוגע בנו, ובכל מקרה כל סוד מתגלה בסופו של דבר".
איזה סוד את הדחקת?
"הרבה שנים הדחקתי סוד שעברתי שתי תקיפות מיניות שאף אחד לא ידע עליהן. בספר הראשון חשפתי את הסוד הזה בלי שהייתי מודעת לכך, ולמרות שזה היה מרוחק מהסיטואציה האמיתית, ניחש אחי מייד במי מדובר. מאז אני מרגישה שעול גדול ירד ממני."
טיפלת באנשים שחוו פגיעות?
"בוודאי. היו דברים קשים מאוד. גיליתי שמטופלים בילדותם הותקפו על ידי אותו פדופיל. טיפלתי במטופלים שהוטרדו בילדותם על ידי אביהם ואפילו על ידי סבא שלהם, כולל כאלה שהלכו לכלא בגין המעשים האלה. אחרי שהתמודדתי עם הסוד ששמרתי היה לי הרבה יותר קל להבין נשים שקפאו מול התוקף שלהם, בוודאי אם מדובר בילדות שחוות צלקות לכל החיים."
מה הלאה? יהיו ספרים נוספים?
"בטוח שיהיו ספרים נוספים. אני כל הזמן כותבת, עובדת, יש לי מתחם ספא וצימרים במושב גורן בו אני מתגוררת והיד עוד נטויה. אני נהנית משני העולמות – הכתיבה והעסק שלי. בתקופה האחרונה החלטתי לתת יותר דגש על הכתיבה ואני בטוחה שזה יוביל אותי הלאה – ליצירות חדשות".
נראה שמכשולי החיים לא עוצרים אותך. זה המוטו שלך? לא לעצור באדום?
"מי שיקרא את הספר ישים לב בוודאי שלכל אורכו מהדהדות המילים שרצות בראשי כל הזמן: 'הכול אפשרי, כל דבר. אם רק נאמין בעצמנו וביכולות שלנו נשיג כל מטרה'. אני לא רק מטיפה לכך, אני ההוכחה החיה לכך."
