כשהאתוס הציוני פוגש את המציאות הישראלית. הדי דואג שיהיה עם מה לנגב. את הדמעות
קראתי לאחרונה במדור התגובות של "זמן קיבוץ" שנציגות רשמית של התנועה הקיבוצית הצטרפה ליוזמה של המפלגה המתקראת "הציונות הדתית" ושל גוף ימני-מתנחלי המתקרא "פורום שילה", בקריאה נרגשת להציל את הגליל, ומיד חשתי מבוכה רבה ואפילו בושה: איך זה שאני, איש אחראי בדרך כלל, מפקיר את הגליל ולא עושה כלום להצלתו???
על כן התעשתי מיד וקראתי אל חניה, זוגתי-לחיים-ארוכים, שנמצאה באותה עת בחדרה שבקומה השנייה: "חניה!"
זוגתי-לחיים-ארוכים הופיעה מעבר למעקה הקומה השנייה ורכנה בהבעה מודאגת קדימה:
"מה קרה?" שאלה.
"איפה הגליל שראיתי אותך מחזיקה אתמול ביד?" שאלתי בדריכות ובנימה לחוצה.
"גליל??" חניה שאלה, וההבעה המודאגת על פניה התחלפה בהבעה של דאגה-מהולה-בתמיהה.
"גליל. נו", העליתי את טון הדיבור שלי באוקטבה אחת. "הגליל של נייר הטואלט שראיתי אותך מחזיקה ביד כשהלכת לכיוון חדר האמבטיה שבקומה שלך!"
"ניגבתי אתו", היא אמרה. "למה?"
נענעתי בראשי מזועזע.
איך ניתן לצפות, אני שואל אתכם כאן, ממישהי שלא נולדה בארץ ולא גדלה בה מילדותה המוקדמת, שתבין את המשמעות של הצלת הגליל? מישהי שלא ספגה מיום לידתה שוב ושוב את תיאורי השואה, מישהי שלא גדלה, כמוני, בשכונת רמת-חן הפטריוטית ועמדה בבית הספר היסודי דום מתוח בטקסים עוד מילדותה, אפילו אם היו אלו טקסי הדלקת נר חנוכה, ולא חוותה סיפורי גבורת המכבים והחשמונאים ולא קפצה ברוחה ונפשה מיום שעמדה על דעתה ממרומי המצדה אל התהום רק כדי לא ליפול בידי הכופרים, אלו שהאמינו באלילים אחרים מהאליל היהודי, ולא חוותה את שבט הצופים שנקרא "צופי רמת חן", ולבשה מדי חאקי שהרגישו לה כמו מדי צבא ועל כן מילאו אותה גאווה רבה, שגרמה לה להתמתח בדום מתוח בטקסי הצופים ולהצדיע לדגל הצדעה צופית.
למה כבר אפשר לצפות ממישהי שלא יצאה למחנות הצופים ולא חוותה איך זה לצאת עם כמה חבר'ה מהמאהל במורד הגבעה לעשות את צרכיך בחבורה, יושבים במעגל, מספרים בדיחות, מרכלים ביחד, המכנסיים מופשלים, בכריעה, וכל אחד מחזיק בידו את הגליל שלו, ואם חלילה קרה ומישהו שמט את הגליל מידו והגליל החל להתגלגל במורד הגבעה היה בעליו מזנק אחריו ורץ ומקרטע במכנסיים מופשלים וידיו אוחזות בהם, ובעיניו בוערת רק מטרה אחת בריצה הזו:
להציל את הגליל!
עד שהגיע אל הגליל ואחז בו.
וכולם כולל הוא נשמו אז לרווחה.
אנייה לישראל לכיוון צ'ילה של פינושה
חניה זוגתי לחיים ארוכים לא חוותה את כל זה.
היא נולדה בצ'ילה, ושם הלכה לשומר הצעיר במקום לצופים, וצמחה תחת משטרים ימניים בעיקרם, עד שב-1970 עלה שם לשלטון מישהו בשם סלבדור איינדה, שהיה סוציאליסט מוצהר, רופא בהכשרתו ומוכר ומוערך מאוד בתחומו זה, עד שנכנס לפוליטיקה ושנים אחר-כך נבחר לנשיא. אדם שהאמין שגם לאזרח העני במדינה יש זכויות לבריאות, חינוך טוב ואפילו אושר.
הימים היו ימי המלחמה הקרה, ממשלה סוציאליסטית התפרשה בארצות הברית כמסכנת את ההגמוניה העולמית שלה במאבקה בברית-המועצות, ועל כן סייעה ארצות-הברית במימון, בנשק ובשליחת סוכני סי.איי.איי. לצ'ילה, ואנשיה הביאו להפיכה שבוצעה בידי החונטה הצבאית בראשות הגנרליסימו אוגוסטו פינושה.
פינושה העלים ועינה באכזריות רבבות ממי שנחשדו להיות מתנגדיו, כשהוא נעזר בבנו של הנאצי הבכיר לשעבר וולטר ראוף, בטכניקות של דיכוי ועינוי שראוף הבן פיתח, ביניהן "אוניות הכלא" – אוניות ששייטו הרחק מהחוף ובהן תאי כלא ועינויים למתנגדי משטר, מה שהקל גם על העלמת הגופות בים לאחר העינויים.
אנשים נכלאו ועונו על ימין ועל שמאל. אבא של חניה היה פסיכולוג ומרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סנטיאגו באותם ימים. מטבע הדברים, וכמקובל במדינות פשיסטיות – ואינני מרמז כאן חלילה על אף מדינה אחרת שאני מכיר – השכלה נחשבה סכנה למשטר ולמדינה, וכך מצא את עצמו האבא של זוגתי לחיים ארוכים עצור בידי המשטרה החשאית, מבלי שאיש במשפחה הבין לאן נעלם.
מזלה של המשפחה היה שכמו בהרבה משפחות אחרות, גם להם הייתה כבשה שחורה במשפחה – הדוד של חניה שהתמנה כשר המשפטים במשטר של פינושה. הוא טרח ומצא היכן אבא של זוגתי לחיים ארוכים עצור, והביא לשחרורו.
כשאנשי המשטרה החשאית הסיעו את חמי-לעתיד במכונית לרחוב צדדי בסנטיאגו בירת צ'ילה והשליכו אותו מהמכונית, הם אמרו לו בנימה ידידותית: "אל חשש, בפעם הבאה שתיפול לידינו אף אחד לא יצליח למצוא אותך".
תוך יומיים הוריה של כלתי העתידה אז, חותניי לעתיד, נפטרו מכל רכושם ועלו על אניה לישראל.
הם לא ידעו שהם מהגרים למדינה שיבוא יום ותתחיל להפליג אט-אט לכיוון צ'ילה של פינושה.
והם גם לא הבינו שהם נוסעים להציל את הגליל.
ללא היתר בנייה וללא תכנית בינוי
קרוב לחמישים שנה אני מתגורר ביד-חנה.
מדרום לנו היישובים קלנסווה, עיר המחוז שלי, אחריה טייבה, ואחריה במרחק מה טירה. מצפון לנו ביר-סיכה, זמר, יאמה, ג'ת, באקה-אל-גרביה ומייסיר. מעולם לא עלה בדעתי שאני אמור להציל את עמק-חפר מפניהם. לתומי נהגתי לחשוב שמדובר בבני-אדם כמוני, הגם שברור היה לי שלא לגמרי כך הדבר – לי יש זכויות מסוימות שלהם אין.
כמו הזכות לבנות את ביתי עם היתר-בניה.
כי כדי לבנות בית עם היתר-בניה צריך שתהיה ליישוב תכנית בינוי, שניתן לבדוק לפיה אם תוכנית הבית המוצע לבניה תואמת לתוכנית הבינוי. אבל כדי שניתן יהיה לתכנן תכנית בינוי, צריך שתהיה ליישוב תכנית מתאר, מה שקרוי תב"ע – תכנית בניין עיר.
לחלק גדול מהיישובים הערביים אין תכנית מתאר מאושרת ומותאמת לזמננו.
עניין של מדיניות מוכתבת.
על כן לא ניתן לתכנן בהם תוכנית בינוי, ועל כן ללא תוכנית בינוי, הקרויה גם תכנית מפורטת, לא ניתן לתת היתר בניה – כי על איזה רקע תיבחן תכנית הבניה של הבית הפרטי שהוגשה?
אז בונים ללא היתר בניה.
ואז נכתב בעיתונים שהבתים ביישובים הערביים נבנים בבניה לא-חוקית.
שאלתי פעם את חבר שלי מקלנסווה למה הוא בונה ללא היתר בניה אם ישנה הוועדה המקומית זמר שהיא של היישובים הערביים בלבד, ועל כן מורכבת כנראה מתושבי האזור הערביים, שמבינים שבאין תכנית מתאר ועל רקע זה אין תכנית בינוי, יאפשרו גמישות מול החוק ויוציאו בכל זאת היתרי בנייה לתושבי האזור הערביים.
"כן", הוא אמר, "יש ועדה מקומית זמר, אבל יושב ראש הועדה הוא יהודי. מישהו שגר בהתנחלות בשטחים".
קראתי פעם בוויינט על יושב ראש ועדה כזה שמתגורר בהתנחלות – כתבו שם שהבית שלו בהתנחלות נבנה ללא היתר.
אבל למה להשוות.
ועדת אור שמינה משרד הפנים לבחינת המצב התכנוני ביישובים הערביים הגישה ב-2003 את מסקנותיה אז, וכתבה שיש מחסור חמור בתכנון מִתארי ביישובים הערביים, וכתוצאה מכך נוצר מצב שהאוכלוסייה הערבית במצוקת דיור, לפחות דיור חוקי, וגם אין אפשרות לתכנון הולם של תשתיות. עוד אמר הדו"ח שהאוכלוסייה הערבית גדלה בחמישים השנים הראשונות למדינה פי שבעה, ואילו השטחים לבניה שהועמדו לרשותה נשארו ללא שינוי.
אז אני נוסע לקינגסטור בקלנסווה עכשיו, לקנות חבילה של גלילים ולהציל את כולם.
