ממחקרי הנגב עד פרו ואבו-דאבי 

יצחק ציפורי הוא חבר מושב תלמי יוסף * רוב חייו הבוגרים חי בנגב ולוקח חלק במחקרים בתחום עצי פרי * בעבר תרם מהידע שלו ומניסיונו למדינת פרו ועתה גם לאבו-דאבי * ציפורי ידוע כמומחה לעצי זית ולשמן זית, יועץ איכות שמן לענף הזית וראש פאנל טועמי שמן הזית באזור הדרום 

הוריו של יצחק ציפורי נולדו שניהם בתחומי היישוב הישן. אביו שבתאי ז"ל בירושלים ואימו ברכה ז"ל לבית אבוחצירה בטבריה. "המיתוס המשפחתי מספר כי סבתי עבדה בסג'רה כפועלת חקלאית עם בן-גוריון ויצחק בן צבי," מספר יצחק. "אני דור רביעי בארץ. תמיד שמעתי סיפורים על הדורות הקודמים, ואני מכיר את ההיסטוריה של משפחתי מאז סוף המאה ה-19 ועד ימינו.  

"מוצאה של משפחת אבי הוא מתימן. בני המשפחה הגיעו למצרים ואחר-כך עברו לירושלים. המשפחה שהתגוררה בשכונת הפחים בירושלים היתה ענייה מאוד. בשלב מסוים הם עברו להתגורר בתל-אביב. למעשה, שם המשפחה המקורי של אבי היה עספרי. כאשר הגיע אבי לכיתה א' שאל אותו המורה לשמו המלא. לאחר ששמע את תשובתו של אבי, הודיע לו המורה שעספרי זה בערבית והשם שלך בעברית יהיה ציפורי.' וכך זכינו ל'עיברות' של שם המשפחה." 

יצחק ממשיך לספר את קורותיהם של הוריו: "בתל-אביב התייתם אבי מהוריו בילדותו, וכך, בגיל 12 הוא נכנס לעבוד בחברת 'דן' במסגרת הנוער העובד והלומד, כשהוא משלים את לימודיו בערבים. 

"אמא עבדה תקופת מה ככוח עזר בבית החולים הסקוטי בטבריה. אחר-כך הגיעה לתל-אביב. שם פגשה את אבי. השניים נישאו בשנת 1947 כאשר הכלה אמי היתה בת 16 בלבד. אבי שבתאי התקדם בעבודתו בחברת 'דן'. בעת מלחמת העולם השנייה הוא שירת במסגרת הצי הבריטי באלכסנדריה ובמלטה כמכונאי אוניות. לאחר השחרור התקבל כחבר ב'דן'." 

פשוט נמשכתי לחקלאות 

יצחק נולד בתל-אביב בשנת  1948. המשפחה התגוררה בשיכון דן ויצחק למד בבית הספר היסודי שנקרא אז בית ספר ממלכתי 'דן': "מגיל צעיר ידעתי שאני ארצה לעסוק בחקלאות כשאגדל," מדגיש יצחק. "לא ברור לי מאין זה בא. אמנם בתקופת הצנע ההורים שלי גידלו בגינה ירקות למיניהם ותרנגולות, אבל אני לא בטוח שזו הסיבה. פשוט נמשכתי לחקלאות."  

עם סיום לימודיו בבית הספר היסודי הוא נרשם והתקבל ללמוד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל: "למדתי בסקטור הכללי של בית הספר כתלמיד חוץ, ונסעתי יום יום באוטובוסים מהבית לבית הספר וחזרה. לא יכולתי להיות בפנימייה, כי המצב הכלכלי בבית היה קשה באותו זמן." במקווה ישראל התמחה יצחק בשני ענפים: רפת ועצי פרי. "היינו אחד המחזורים הראשונים שסיימנו את בית-הספר עם בגרות מלאה," הוא משחזר. אגב, בבית-ספר זה 'דבק' בו הכינוי "כושי". 

בצבא שירת יצחק בנח"ל והצטרף לגרעין לקיבוץ עין גב. אחרי השחרור הוא עבר קורס מיוחד ועבד שנתיים בקריה למחקר גרעיני בדימונה – ואז החל את לימודיו האקדמאיים. ליצחק יש תואר ראשון בגיאולוגיה מטעם אוניברסיטת בן גוריון בבאר-שבע, ותואר שני מהפקולטה לחקלאות בנושא קרקע ומים. 

בסוף לימודי התואר הראשון, בשנת 1973, נשא יצחק לאישה את רבקה לבית מוזס ממושב אביגדור, שם היה להוריה, זוג ניצולי שואה, משק פעיל עם רפת. בעת לימודיו לתואר שני כבר נולדו ליצחק ורבקה בת ובן.  

לאחר סיום שני התארים התקבל יצחק לעבודה במרכז מחקר גילת, סמוך למושב גילת בנגב, אשר שייך למכון וולקני. יצחק ורבקה התגוררו עם ילדיהם באופקים. ב'גילת' עבד יצחק כמהנדס מחקר. הוא היה עוזר מחקר בנושא יחסי קרקע-מים-צמח, בדישון והשקיה של גידולי שדה למיניהם: חיטה, תירס, אפונה, תפוחי אדמה. "לאחר שנתיים בעבודה זו הציעו לי לצאת לפרויקט מחקר בדרום אמריקה, בפרו."  

שליחות בפֶּרוּ. אפס משקעים…  

"בשנת 1978 נסענו לפרו עם שני ילדים קטנים. פרויקט המחקר שם היה שיתוף פעולה הולנדי – ישראלי – פרואני. ההולנדים מימנו את הפרויקט ושלחו שני מומחים, וישראל שלחה אותי כמומחה קרקע ומים. נושא המחקר היה בתחום גידולי שדה באזורים צחיחים, בעיקר אספסת, עשב רודוס, תירס וגם תפוחי אדמה וירקות.  

"באותן שנים התחיל להתפתח נושא מודלים של מחשב," מסביר יצחק, "זה לפני תקופת המחשבים האישיים, כשהמחשבים היו 'מפלצות גדולות'. בהולנד פיתח פרופ' קייס דה-ויט תפיסה, לפיה לא צריך לעשות ניסויים חקלאיים בשטח, אלא אפשר למַדֵל את הכול במחשב."  

כדי לאמת את המודלים של פרופ' דה-ויט ערכו ניסיונות בכל מיני אתרים. "המקום הראשון בו ביצעו את הניסיונות האלו היה בישראל, בחוות מיגדה לא רחוק מגילת," מספר יצחק, "והמקום השני היה במדינת מאלי באפריקה – שם ישראל לא השתתפה, כי באותו זמן לא היו לה יחסים דיפלומטיים עם מאלי." 

בפרו נבחר לצורך הניסוי אזור במדבר אָטָקָמָה; מדובר בישימון – שם אין גשם בכלל, אפס אחוז משקעים בשנה, ולכן נוח שם לעשות ניסויים בהשקיה, כי אין הפרעה של גשם. הכול מדיד. "הקמנו שם פרויקט לתפארת," מעיד יצחק. "הגיעו לבקר במקום חוקרים מכל ארצות דרום אמריקה." המשפחה התגוררה בעיר ארקיפה, במרחק כשעה נסיעה ממקום הפרויקט. "זו היתה חוויה מקצועית ומשפחתית יוצאת מן הכלל," מספר יצחק. "בשנה השלישית לשהותנו שם נולדו לנו תאומים, לכן טיילנו רק בפרו ולא בארצות אחרות בדרום אמריקה."  

חזרה לנגב 

משפחת ציפורי חזרה לארץ בשנת 1982 והתגוררה באופקים, שם היה להם מגרש עליו בנו בית. יצחק התקבל לעבודה בחוות הבשור, שאף היא היתה שייכת למכון וולקני. (באותה תקופה היו למכון וולקני כמה תחנות לווין, שמתוכן נשארו היום שתיים – בדרום חוות גילת ובצפון נווה יער ליד רמת ישי.)  

בחוות הבשור עבד יצחק במשך עשר שנים בתחום שונה לגמרי, בבקרת אקלים בחממות. אחר-כך עבר בחווה זו לעבוד בתחום רחב של מטעים: מנגו, אבוקדו, ליצ'י  ועוד… בשנת 2005, כאשר מכון וולקני העביר את חוות הבשור למו"פ דרום, חזר יצחק לעבוד בחוות גילת. "הנושא העיקרי שעבדתי בו היה זיתים ושמן זית והמשני היה גויאבה וגם פסיפלורה."  

זיתים, שמן זית, פסיפלורה וגויאבה 

"התחלתי לעבוד בתחום עצי הזית עם פרופסור ארנון דג ממכון וולקני. ביחד הקמנו את מעבדת השמן בגילת. לדעתי, זוהי אחת המעבדות המתקדמות ביותר, אם לא המתקדמת ביותר בארץ, בנושא בדיקות של שמנים. במרוצת הזמן למדתי בארץ ובחו"ל בקורסים והשתלמויות באנליזות של שמנים וזיתים. כמו כן למדתי בכמה קורסים שעסקו בנושא טעימות שמן זית. היום אני ראש פאנל דרום של טועמי שמן זית." 

עוד מספר יצחק: "בחוות הבשור עסקתי גם בגויאבה. במסגרת עבודה זו פיתחתי עם השותפים כמה זנים חדשים. כמו כן, עסקתי גם במחקרים בפסיפלורה. למעשה חלקת הפסיפלורה הראשונה בנגב המערבי היתה בחוות הבשור."  

כאמור, העיסוק העיקרי של יצחק מאז שנת 2005 ועד היום הוא זיתים ושמן זית. בנושא הזיתים התגבשה בגילת קבוצת מחקר, שהפכה להיות אחת מקבוצות המובילות בעולם בנושא האגרוטכניקה של זיתים, החל משלב הנטיעה דרך השקיה, דישון ועוד.  

נעשו הרבה מאוד עבודות במהלך השנים, "עבדתי עם שלושה חוקרים: פרופ' ארנון דג, פרופ' אורי ירמיהו וד"ר אלון בן גל. ערכנו מחקרים רבים בנושאי השקיה ודישון. מסתבר שהיתה חסרה אינפורמציה בתחום זה. בעקבות מחקרינו עודכנו נוהלי השקיה ודישון בזיתים.  

"גם בנושא מועדי מסיק אופטימליים עשינו הרבה עבודות מחקר, שעל הבסיס שלהן פיתחתי מודל שבעזרתו ניתן לעשות אופטימיזציה של מועד המסיק ולקבל מקסימום שמן באיכות מיטבית." צוות המחקר הזה פרסם מאמרים רבים והשתתף בכנסים בינלאומיים. אחד הכנסים התקיים בארץ והגיעו אליו חוקרים ומגדלים מכל רחבי העולם.  

"במחקרים היו לנו שני דגשים והם: השפעה על יבול והשפעה על איכות שמן," מוסיף יצחק. "ככה הגעתי לנושא איכות שמן. די בהתחלת דרכי בעולם הזית עשיתי כמה קורסים של ארגון הזית העולמי של טעימת שמן זית – 'נדלקתי' על העניין הזה. הקורסים בארץ הועברו על ידי מומחים של ארגון הזית העולמי. אז הקמנו את פאנל דרום. היום יש בישראל ארבעה פאנלים של טועמי שמן זית, המוכרים על ידי 'ארגון הזית העולמי': פאנל צפון, שנמצא בחוות חנניה ומנוהל על ידי שחר איילון; פאנל מרכז שמנוהל על ידי חני אשכנזי ועידו תמיר; ופאנל דרום שאני מנהל. גם למשרד הבריאות יש פאנל, שמנוהל על ידי עלי סווידה." 

עיסוקים בגמלאות 

"פרשתי ממכון וולקני בשנת  2016 – בגיל 68," הוא מספר. "מאז יש לי כמה וכמה עיסוקים: אני מלווה את נושא המטעים במו"פ דרום; כבר כמה שנים שאני משמש כיועץ לאיכות שמן בענף הזית במועצת הצמחים. בנוסף אני עדיין מעורב במספר מחקרים עם הצוות של חוות גילת בנושא הזיתים."  

וכאן מפתיע יצחק: "לאחרונה התחלתי לעבוד גם באבו דאבי בנושא פסיפלורה וגויאבות." מסתבר שהוא  יועץ לגויאבה ופסיפלורה לחברה ישראלית שמקימה שם פרויקט גדול לגידולים חקלאיים.  

החיים במושב 

משפחת ציפורי עברה מאופקים למושב תלמי יוסף, בשנת 1988, בעקבות יוזמת קליטה מטעם הסוכנות היהודית. מספר יצחק: "רצינו לערוך שינוי בחיים שלנו. באותו זמן היתה 'המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית' גוף מאוד פעיל. קלטו אותנו במושב תלמי יוסף. הקמנו משק חקלאי פעיל, עם פרחים, פסיפלורה וגויאבות – וזה עד שנת 2013."  

רבקה ויצחק הם הורים לארבעה: מלי בת 47,  היא הבכורה ועוסקת באימון אישי (קואוצ'ינג) ובמתן שירותים לאנשי תוכן. איתי בן 44, בעל עסק של הובלת תהליכים ביישובים קהילתיים למיניהם, ביניהם מושבים וקיבוצים. איתי ומשפחתו מתגוררים במושב, בבית שבנו קרוב להורים. יעל ואסף התאומים הם בני 41. אסף בעל תואר דוקטור במדעי כדור הארץ ועובד היום בשירות המטאורולוגי – ויעל חיה עם בעלה היהודי האוסטרלי בסידני.  

על מושב תלמי יוסף מספר יצחק: "המושב שלנו נמצא בחבל שלום ונקרא על שם יוסף וייץ – אביו של רענן וייץ, מי שהיה יושב ראש הסוכנות היהודית. בתחילת דרכו היה המושב בפתחת רפיח, שם הוא הוקם על ידי אנשים יוצאי ארצות דוברות אנגלית – דרום אפריקה, ארצות-הברית ואנגליה. היישוב התפנה עם החזרת סיני למצרים. במקום החדש שנקבע בחבל שלום נקלטו כאן אנשים בלי קשר לארץ המוצא שלהם. היום רוב האנשים במושב, כמו בכל המושבים בארץ, לא עוסקים בחקלאות. מעט החקלאים שנשארו בתלמי יוסף מגדלים ירקות ופרחים. חיי החברה בתלמי יוסף פעילים. בסך הכול נחמד לחיות כאן," מסיים יצחק.