זלמן אברמוב, מאחרוני הפלמ"חניקים ומהגרעין הראשון של מקימי שייטת 13, הלך לעולמו במושב מרחביה, שם נולד וחי את מרבית חייו * כל חייו עסק אברמוב בחקלאות ובהדרכה והמשיך להיות בקשר עם אנשי השייטת בהתנדבות בשיעורי מורשת
זלמן אברמוב, מאחרוני הפלמ"חניקים ומהגרעין הראשון של מקימי הקומנדו הימי (שייטת 13), הלך בסוף שבוע שעבר לעולמו בגיל 97, במושב מרחביה שבעמק יזרעאל.
הוריו של זלמן אברמוב, בת-שבע ואפרים אברמוב ז"ל, עלו לארץ ישראל ב-1920. כעבור שלוש שנים הצטרפו הוריו למושב מרחביה שהוקם בשנת 1911. לאברמוב עוד שני אחים צעירים יותר. זלמן אברמוב נולד ב-1926 במושב מרחביה ובגיל 20, בשנת 1946, התגייס לפלמ"ח ושירת בפלוגה א' בגדוד הראשון. אברמוב פיקד כמפקד כיתה במחלקת בודדים ברמת-יוחנן, בפיקודו של "סיקו" (פנחס זוסמן).
בתחילת קיץ 1947, הועבר זלמן לפלי"ם ועבר את קורס מס' 8 של מפקדי הסירות. באוקטובר אותה שנה עבר אברמוב קורס קציני חבלה בפיקודו של חיים זינגר. הוא השתתף בדצמבר בהורדת מעפילים מהספינה "הפורצים". לאחר מכן ועד 15 למאי 1948 היה ב"פלוגת-הנמל".
בהפוגה הראשונה, נמנה על הגרעין הראשון של מקימי "שייטת 13". במהלך מלחמת העצמאות הוחלט על הקמת יחידת סירות נפץ, שתפקידן להשמיד את אוניות המלחמה המצריות, שהעניקו לצבא מצרים עליונות ימית ואיימו על חופי ישראל. זלמן צורף ליחידה שעליה פיקד יוחאי בן-נון.
חמישה לוחמים השתתפו בפעולה הנועזת: את שלוש סירות התקיפה השיטו מפקד הכוח יוחאי בן-נון, זלמן אברמוב ויעקב ורדי ובסירה שנועדה לאסוף אותם אחרי שיינטשו את סירות הנפץ, שטו יעקב ריטוב ויצחק ברוקמן. באוקטובר 1948 אברמוב השתתף בטיבוע אוניית הדגל המצרית 'אל-אמיר פארוק' מול חופי עזה, מבצע שנחשב לראשון של שייטת 13 שזלמן נמנה על מייסדיה.
יש לציין שמדובר בימים בהם הלוחמים לא לבשו חליפות אמודאי, לא צוידו בבלוני חמצן, מטעני חומר הנפץ היו מאולתרים והלוחמים השיטו את הסירות עמוסות ב-300 ק"ג חומר נפץ היישר לספינות וברגע האחרון קפצו למים. זלמן בעצמו סיפר כי באותו זמן לא ממש ידע לשחות.
על הפעולה סיפר זלמן אברמוב לחיים באר, מאתר "פרות קדושות": " ברגע האמת, כשכבר ישבנו כמה שעות בסלון ביתו, סיפר אברמוב על המחזה שראה מהמים אחרי שקפץ מסירת הנפץ והתרחש הפיצוץ הגדול. …ואז היא קיבלה את המסה של המים בפנים ופתאום אני רואה את החרטום שלה יוצא לאמצע השמים. היה ירח קטן מאד, ירח ששוקע. ואז היא הזדקפה למעלה והתחילה לרדת. ככה, בדקות. הייתי עוד במים… בלי נשק, בלי בלוני חמצן, בלי חליפת אמודאים."
ראש הממשלה דאז בחר להעניק את אות הגבורה למפקד היחידה, יוחאי בן נון ולא לכל מי שנטל חלק פעיל בפעולה. לזלמן אברמוב זה לא הפריע: "לא הפריע לי בכלל. קיבלתי כל כך הרבה כבוד עם העסק הזה, באופן אישי… בגלל שכל אחד אומר: ‘זלמן הטביע את פארוק! אז לא היתה בעיה, זה הכל על שמי," צחק.
אחרי ששירת תקופת מה בצבא קבע השתחרר מהשירות הצבאי והמשיך במילואים ביחידה, אימן את הלוחמים הצעירים ועסק בהקמת ובביסוס השייטת.
בהמשך שירת במילואים עד השחרור בשנת 1982. זלמן אברמוב היה נשוי לרחל ז"ל, אף היא הייתה חברת פלמ"ח.
למרות שהשתחרר מהצבא לפני שנים, המשיך אברמוב לשמור על קשר עם השייטת שנים רבות אחרי שחרורו. עד לפני שנה וחצי הקפיד להעביר שיעורי מורשת קרב ללוחמים הצעירים ביחידה. הוא היה מאוד אהוב ומוערך. כל מפקדי השייטת לדורותיהם הכירו את אברמוב, והוא היה מאוד קרוב לחלק ממפקדי חיל הים.
לאחר הפרק הצבאי בחייו הפך אברמוב לחקלאי, וכן שימש כשומר השדות של עמק יזרעאל. אברמוב גידל צאן ומטעים במשך שנים רבות. בשנת 1964 יצא עם משפחתו בשליחות מדינת ישראל לסייע לחקלאים איראנים, שכפריהם נהרסו ברעידת אדמה וייעץ להם בתחום שהכיר היטב: גידול צאן. אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר הוקמו ישובים חדשים ברמת הגולן, עבד כמדריך לגידול צאן בישובים הצעירים. זלמן אהב לרכב על סוסים והיה בין מארגני ומייסדי אירועי ה"סוסיאדה" שהתקיימו שנים רבות בעפולה.
בתו של אברמוב זהר יולס סיפרה כי: "אבא היה מראשוני מגדלי הצאן בארץ וניהל משק פעיל. הוא גידל משפחה לתפארת, מלאה בנכדים ונינים, היה איש שטח, שומר השדות של העמק. הוא דיבר ערבית בלאדית כמו יליד, שמר על קשר מעולה עם שכניו הערבים, נהג לגשר ולפשר. הבית שלו ושל אמי המנוחה, שגם הייתה פלמ"חניקית, תמיד היה פתוח".
ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל אייל בצר: "זלמן הוא אחד מגיבורי העמק. במשך שנים נהגו להגיע אליו ולשמוע ממנו על ההיסטוריה של העמק ועל ראשית הקמת השייטת. הוא היה פייטר ולוחם עז, כל הערכים של העמק."
זלמן אברמוב השאיר אחריו שלוש בנות, זהר, אורה ותמר, עשרה נכדים ונכדות ו-14 נינים ונינות. הלווייתו התקיימה בבית העלמין במושב מרחביה.
