בקלפיות של פרון לא מגבילים את המצביעים, רק כולאים את מנהיגי האופוזיציה קודם וסותמים להם את הפה
נקראתי לדבר בהפגנה בעמק הירדן נגד הרפורמה המשפטית. עשיתי זאת בתחושה שזה דבר שחייבים לעשות. תוך שאני מדבר וסופג שאגות נגד מאחור חשבתי לעצמי שבגילי אני כבר מייצג פרספקטיבה ארוכה. שכדאי למסור משהו שנצבר.
נשים מבוגרות מטפסות על עצים
ההפגנה הראשונה בה חזיתי הייתה הרחק בארגנטינה. נסעתי באוטובוס כשעלה שוטר ולחש משהו באוזני הנהג. אחד הנוסעים שאל את הנהג מדוע הפנה את האוטובוס לכיוון נגדי וזה השיב "העם נוסע להפגנה". כך מצאתי עצמי בהפגנה למען הנשיא פרון ואוויטה אשתו. שם ראיתי לראשונה את הכוח המדבק של הפגנת ההמון. נשים מבוגרות מצאו עצמן מטפסות על עצים וצועקות "אוויטה קאפיטאנה וחנרל פרון". אילולא ראיתי בהפגנה פרוניסטית אחרת את יועץ שגרירות ישראל שבא לצפות בהפגנה ומצא עצמו צועק בהתלהבות צעקות פרוניסטית, לא הייתי מאמין. זו הייתה הפגנה במשטר פופוליסטי. לימים שאלתי בני זוג שהגיעו לעבוד בביתנו בשגרירות מה דעתם על פרון. הם השיבו לי כי לפניו בשלטון כיהן חייל שהיה מגיש לאזרחים שבאו להצביע מעטפה ובה פתק הצבעה ו"זה לא דמוקרטי'". ואני ידעתי שבקלפיות של פרון לא מגבילים את המצביעים, רק כולאים את מנהיגי האופוזיציה קודם וסותמים להם את הפה. המחאות במדינות דמוקרטיות-של-אמת אינן מגויסות כמו אותה הפגנה אליה גויסתי בידי שוטר בארגנטינה של אז. לעיתים מגיעים אליהן אוטובוסים חצי ריקים שלא מצאו אנשים שהזדהו עמן, ואנשים אחרים לא מצליחים להגיע אליהן כי לא נמצא האוטובוס.
המילה "דמוקרטיה" לא נזכרת במגילת העצמאות
בתקופה ההיא למדתי כי לא מספיק לפחד מהפשיזם של מוסוליני, אלא יש לראות סכנה גם בדמוקרטיה משובשת כמו זו באמריקה הלטינית, אפריקה ואסיה, ובמיוחד כמו בלבנון, השכנה מצפון. במדינות מסוימות המשטרה לוקחת שוחד, באחרות הנשיא גונב רכוש עתק לפני שהוא מסיים את תפקידו, במדינות מסוימות האלימות הופכת להיות כלי שלטוני בלעדי ובמדינות אחרות בית המשפט הוא עבד נרצע של השלטון. דמוקרטיה משתבשת במדינות בהן המהגר עובד ולא זוכה לזכויות או במדינות בהן המשטרה רוצחת על פי גזע. גם מדינות כאלה לרוב נקראות דמוקרטיות. בחברות מסוימות הדמוקרטיה מאוימת על ידי העוני ובמדינות אחרות על ידי עושרן של חברות בינלאומיות. במדינות מסוימות היא נקרעת על ידי פער חברתי מטורף. מדינות בהן עימות חברתי מביא להשתלטות צבאית נקראות דמוקרטיות, הן עומדות על פי תהום ולעיתים קרובות נופלות אליו בקריאות הידד. חברה עם סדקים לא דמוקרטיים פותחת פתחים לדיקטטורה עוד בטרם זו עולה לשלטון. אנו זוכרים היטב את "הדמוקרטיות העממיות". יכול להיות שבגללן המילה "דמוקרטיה" לא נזכרת במגילת העצמאות. כותבי המגילה העדיפו לתאר את דרכי פעולתה של הדמוקרטיה ואת זכויות האדם שהיא באה לממש מאשר את המילה שחוללה.
ייחודה של הדמוקרטיה הישראלית הוא שבמדינת ישראל הדמוקרטיה והקיום המדיני מאוימים על ידי כוחות חיצוניים ועל ידי סינדרומים דתיים שונים ומשונים.
דמוקרטיה אינה מצב, היא אתגר מתמיד. לא רוצחים אותה, היא מתאבדת. מדינה דמוקרטית זקוקה לחברה דמוקרטית וזו תמיד מודעת למגבלותיה, לקרעיה, לחולשותיה. כוחה הוא במאבק המתמיד ובתקווה הנחרצת לתקן עיוותים אלה.
מחאה היא שחור או לבן
בישראל, הפגנות המחאה מלוות אותנו בהרבה פרשות דרכים. במהלך השנים לא חסרו נקודות שבר, הן טבועות במסורת ארוכה של חברה הנתונה כל שנותיה במניה דפרסיה. באופוריה שקרית ובדיכאון אקטיבי. תחושות אלו הן תופעות שמלוות אותנו לא רק במדינה אלא כיהודים: עם קטן שיודע מהו חוסר אונים, מהו רצח וכפייה. עם שגם נעלם וגם שורד למופת. עם שפעמים רבות מתפלג בלי יכולת לסגת מהתהליך המפלג אותו. נראה שזו הסיבה שתנועות המחאה שלנו תמיד עומדות בתחושה שהן על סף תהום קיומית ומוסרית.
כך הייתה מחאת מלחמת יום הכיפורים. כך הייתה המחאה לאחר אירועי סברה ושתילה ומלחמת לבנון. כך הייתה מחאת ארבע אימהות. כך הייתה המחאה הגדולה שהוביל מנחם בגין נגד השילומים מגרמניה, עם הניסיון להסתער על הכנסת. כך הייתה המחאה נגד פינוי יישובים ונגד הסכם אוסלו. מחאה אינה יודעת את הצבע האפור. היא שחור או לבן. מחאות אינן פוליטיקה, הן נושקות לפוליטיקה, הן זורעות רעיונות המבשילים פוליטית בקצב שונה. הדרך ממחאת יום הכיפורים למהפך לא הייתה קצרה, וגם לא הדרך ממחאת ארבע אימהות ועד הנסיגה מלבנון. אחת מתוצאות מחאת ההתנתקות מורגשת היטב במצב הנוכחי של הרפורמה המשפטית. שם היא סימנה את הרוב הפוליטי הפועל נגד המיעוט והיום היא מבקשת להשליט רוב על זכויות של מיעוטים ויחידים. הדיאלקטיקה עובדת שעות נוספות.
