הוסר צו איסור פרסום על הליך משפטי בו הורשע דוד דרורי משריד בשלושה מקרים של הטרדה מינית של חברת קיבוצו
תחילת הפרשה באוקטובר 2017 כאשר אריאל בלנגה מילוא, חברת שריד, הגישה תלונה במשטרת מחוז הצפון, נגד אחד האנשים המרכזיים בקיבוץ, דוד דרורי, בטענה כי הטריד אותה מינית. המשטרה פתחה בחקירה, ואישרה כי הוגשו שתי תלונות נוספות של חברות שריד באותה עילה. בתום החקירה החליטה המשטרה לסגור את התיק, ואז הגישה בלנגה מילוא תביעה לפיצויים מכוח החוק למניעת הטרדה מינית.
התביעה התבררה בבית משפט השלום בנצרת, בפני השופטת מיכל ברלינר לוי, בהליך של דלתיים סגורות. פסק הדין ניתן בדצמבר 2021, התביעה התקבלה בחלקה ודרורי חויב לשלם לתובעת פיצויים בגובה 65 אלף שקל ועוד 5,000 שקל הוצאות משפט. שני הצדדים הגישו ערעור למחוזי, והערעורים נדחו. על פסק הדין הוצא צו איסור פרסום, שהוסר לאחרונה לבקשת המתלוננת.
שלושה מקרים של הטרדה מינית
התובעת, נשואה ואם לילדים, טענה כי הוטרדה על ידי דרורי בשלושה מקרים. בראשון שבהם, במהלך נסיעה של שניהם ברכב תפעולי של הקיבוץ לחיפוש משרד להשכרה, נצמד אליה הנתבע בחוזקה, הצמיד את גופו לגופה ואמר לה: "את לא יכולה להתלבש ככה ולצפות שאני אתעלם מזה". באירוע שני הייתה המתלוננת במשרדו של הנתבע בקיבוץ ועיינה בחוזה, והוא התיישב על ידה והניח את ידו על ירכה. במקרה השלישי, ברפת, במשמרת משותפת במכון חליבה, הגיח הנתבע מאחור, נצמד לגופה ואמר לה: "מה קרה שהשמנת כל כך?"
התובעת, באמצעות עו"ד רוני אלוני סדובניק, דרשה פיצוי ללא הוכחת נזק על כל אחד משלושת האירועים המצוינים לעיל, וכן פיצוי בגין שלושה מקרים נפרדים של התנכלות, בטענה שהנתבע, שהיה אחראי על תחום ההשכרות, התנכל לה ופגע בפרנסתה, כשהכשיל כוונה שלה לשכור סטודיו בקיבוץ ולפתוח בית קפה.
דוד דרורי, באמצעות עו"ד אחמד מסאלחה, טען כי מדובר בתביעה סחטנית ונעדרת יסוד. שלושת האירועים שאותם ציינה העותרת הוכחשו. לגבי האירוע הראשון הוא טען שבנסיעה ברכב התפעולי הייתה חברת קיבוץ נוספת ולא התרחש בה מה שנטען בכתב התביעה. לגבי האירוע השני טען שהוא אכן פגש את התובעת במשרדו אבל לא הניח את ידו על ירכה, כך גם לגבי האירוע שהתרחש לטענתה ברפת.
השופטת ברלינר לוי, החליטה לקבל את גרסת התובעת לגבי שלושת המקרים של הטרדה מינית. סייעו לכך עדויות של חברות קיבוץ נוספות שתמכו בבלנגה מילוא. למשל עדות של חברת שריד, שנמסרה הן במשטרה והן במשפט, לגבי האירוע הראשון. החברה העידה, שבניגוד לגרסתו של דרורי, היא לא נפגשה לנסיעה משותפת אתו ועם התובעת ברכב התפעולי, אלא הצטרפה לסיור מאוחר יותר. "חיכיתי בכלבו, הם באו עם הקלאב-קאר, ואז לא הצטרפתי לנסיעה. באתי לראות את המקום רגלית ובאתי עם רכבי". השופטת קיבלה כאמור את התביעה בנושא ההטרדות המיניות, אך דחתה את התביעה להרשיע אותו גם בשלושה מקרים של התנכלות. בנושא הזה העידו בנוסף לנתבע גם המנהל העסקי ומנהלת הקהילה בשריד והשופטת קיבלה את גרסתם, שההחלטות לעניין הגלריה ובית הקפה אותם ביקשה התובעת להפעיל, התקבלו משיקולים ענייניים ואין מדובר בהתנכלות מכוונת.
השופטת פסקה כי דרורי ישלם לתובעת פיצוי של 25 אלף שקל על כל אחד מהאירועים הראשון והשלישי ועוד 15 אלף שקל על האירוע השני וביחד 65 אלף שקל. כמו כן חייבה אותו לשלם 5,000 שקל הוצאות משפט. שני הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין למחוזי נצרת, הערעורים נדחו. לאחר מכן הגישה התובעת בקשה "לפתיחת דלתות והסרת איסור פרסום" וזו התקבלה. "לאור החשיבות שבפרסום פסק הדין ותוצאתו", כתבה, השופטת ברלינר לוי, "משפסק הדין הפך חלוט, בהינתן שהתובעת היא העותרת להתרת הפרסום, ואף שלא נעלמו מעיני טענות הנתבע ביחס לפגיעה העלולה להיגרם לו ולמשפחתו, אני רואה להיעתר לבקשה בעיקרה". ביצוע ההחלטה עוכב עד ל-7.2.23 על פי החלטת השופטת.
שריד, תגובות בעד ונגד
פרסום הפרשה באוקטובר 2017 גרר כצפוי גל של תגובות בקיבוץ. אחת מחברות הקיבוץ כתבה: "אני מתביישת בחבריי. לא ניתן להאשים אותי בחוסר רגישות בעניין הטרדות מיניות ופגיעות אחרות בנשים, שהרי אני מקדישה את חיי לטיפול ולשיקום. אני מתביישת כשלוקחים כלי כל כך חשוב שנכתב בדם ליבן של הנשים שעברו פגיעות, ומשחקים בו ככלי בלוח שחמט. פנייה לפרסום באמצעי התקשורת והכפשת אדם שלא הוכחה אשמתו, הם כלים בזויים שמעידים על המשתמשים בהם. מדיף ריח רע מהתזמון שבו הן בוחרות להתלונן ומאופן התנהלותן שבסיסו מרגיש לי כנקמני. וכן, נשים צריכות להתלונן כשפוגעים בהן, אבל לא להפוך לפוגעות בעצמן. צר לי על שם הקיבוץ שלי שהוכפש ועל המשפחה שמעורבת. מתביישת". חברת קיבוץ אחרת כתבה: ״התגובות שונאות הקיבוצניקים מככבות ברשתות ובתקשורת ונעשה משפט שדה למשפחה שלמה, משפחתו של דרורי״.
לדברים האלה הגיבה אחת המתלוננות: "תתביישו לכן! אתן, נשים המחשיבות עצמכן נאורות בעלות דעה, נשים בקיבוץ שלי המשתלחות בתגובות זעם על הנפגעות שהעזו להתלונן במשטרה. אתן, שמעלות קונספירציות ואגדות ברשתות כדי שלא תאלצנה להתבונן במראה ולראות את הכיעור שהושתק… אתן, שבמקום לסתום, לעכל ולתת למשטרה לעשות עבודתה, בחרתן בקלילות לתופף על אותיות המקלדת כשהקיבוץ של כולנו מזועזע ומפורק. מה אתן עושות? בשם הסולידריות למי? למה? חרצתן גורלות למי? למה? איזה מסר אתן מעבירות לבנות שלכן, לנכדותיכן, לנשים נוספות שעדיין לא העזו לשבור שתיקה".
אריאל בלנגה מילוא אומרת היום: "חלק מהחברים בקהילה שלנו ידעו על ההטרדות המיניות שנים רבות ושתקו. תפקיד החשיפה בתקשורת היה להביא לעוד מתלוננות שאכלו את עצמן מבפנים במשך שנים מרוב בושה ואשמה. אותן נשים קיבלו אומץ לספר על העוול שנעשה להן. ההיסטוריה מראה כי רובנו נוותר מראש על מלחמה בבתי משפט להוקיע מעשים כאלה בקהילות קטנות, כי המחיר האישי, המשפחתי והחברתי גבוה מאוד.
בתחילת המשפט ביקשנו מדוד דרורי שיכתוב מכתב התנצלות ובכך תיסגר הפרשה. אותו מכתב יכול היה להוות צדק מאחה, המגדיר את החברה שלנו כמוגנת וטובה יותר כלפי נשים בעתיד, אך דרורי, בהתנשאותו, התעקש על קיום משפט הוכחות ארוך בו לבסוף נמצא אשם בשלושת סעיפי ההטרדה המינית. זכינו בפסק הדין, לאחר שנשים העידו באומץ ובכך הפסיקו את העיוות שהיה קיים כאן, שאי אפשר לעצור חבר קיבוץ מוערך, בעל תפקיד ציבורי, המרשה לעצמו להמשיך להטריד נשים שנים בקהילה. אז, לשמחתנו, בקיבוץ שלנו – לא עוד!".