למה שחייזרים ירצו לברוח מכאן במהירות האור? הדי בן עמר מתפלסף (או אולי סתם מבלבל את המוח)
מאז ילדותי המוקדמת הייתה בי חיבה לפילוסופיה, הגם שבילדותי לא קראו לזה כך. השם שנתנו לזה המבוגרים הרוגזים שסביבי היה "בלבול-המוח הזה" ו"לך תמצא לעצמך משהו מועיל לעשות!", שגם זו גישה בריאה למציאות. כי כשאתה מתחיל לשאול שאלות ולחקור חקירות מסתבר לך לא פעם, שלא לומר כמעט תמיד, כמה טיפשות יש במעשה האדם, ומי באמת צריך לדעת את זה?
והרי כבר אמר קהלת בעניין זה: "ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש, והנה הכול הבל ורעות-רוח". (קהלת, פרק א', פסוק יד').
ובכל זאת, מעת לעת אני מרשה לעצמי להתפלסף, וגם עכשיו, במטותא מכם. הגם שאם תקראו את הדברים שלהלן סביר שתסכימו אתי שלא בפילוסופיה תיאורטית מדובר כאן אלא במציאות הפיזיקלית ובעובדות עצמן.
וניגש אם כן לעניין.
האם זה אותו אדום?
הזדמן לי לא מעט לקרוא במהלך חיי דעות של פילוסופים כאלו ואחרים על תפיסת המציאות, כפי שהיא נתפסת בחושי בני האדם ובמוחם. דקארט עסק רבות בשאלת "השד המתעתע", דהיינו – האם המציאות שאנו חווים בתודעתנו אינה בסך הכול דמיון ששד מתעתע כלשהו הכניס למוחנו, כמו בסרט "מטריקס" למי שהזדמן לראות אותו. בסופו של דבר הגיע דקארט למסקנתו המפורסמת שכמו נתנה לו קרקע מוצקה להתחיל ממנה להבין את המציאות: "אני חושב משמע אני קיים".
קאנט, מהכבדים שבפילוסופים שידע העולם, עסק גם הוא בשאלת תפיסת המציאות כשהוא תוהה: הרי את המציאות אנו חווים דרך מתווך, דרך החושים שלנו, ומי יתננו שהחושים שלנו אכן מעבירים לנו תמונה מהימנה של המציאות?
אחת הסוגיות הכבדות בנושא זה של תפיסת המציאות היא שאלת התפיסה האיכותית שלה, הקווליה (Qualia).
קווליה פירושה "הדרך בה דברים נראים או נתפשים על ידנו", והיא עוסקת בתכונות אלו של המציאות שאנו חווים דרך החושים שלנו, כמו צבע, טעם וריח – תחושות שניתן לומר עליהן שהן סובייקטיביות לגמרי, שכן כל אחד חווה אותן לגמרי לבד ובתוך עצמו, חושיו ומוחו.
ואף על פי כן אנו מתייחסים לקווליה כמשקפת מציאות אובייקטיבית שכולנו חווים אותה באורח דומה.
אחת הסוגיות המאפיינות בעניינה של הקווליה היא זו:
האם כששני אנשים אומרים על צבע מסוים שהוא ירוק או אדום, האם הם רואים את אותם הצבעים? האם כשאחד רואה "אדום", האם זה אותו אדום שרואה האחר, או שהוא הירוק שהאחר רואה? האם שניהם חווים בחושיהם את אותם צבעים ואותם צלילים המצויים במציאות שמחוץ למוחם ולחושיהם, מה שאנחנו קוראים במילים אחרות – את המציאות האובייקטיבית.
לאחרונה נתקלתי בשאלה זו שוב כשחזרתי לקרוא בפעם המי יודע כמה את הדיון של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' במה שקרוי בעיית גוף-נפש, או בדבריו "הבעיה הפסיכו-פיזית", שם הוא מתייחס בין השאר לתפיסת הצבעים שבמציאות האובייקטיבית, זו שמחוץ למוחנו ותפיסתנו, וכן כשהאזנתי (שוב) ביוטיוב להרצאתו של פרופ' אבשלום אליצור על התודעה.
ועל כן הגיע הזמן וכאן המקום להעיר, הגם שכשאני אומר "להעיר" זו הערה שלי בלבד ומשקפת את תפיסתי האישית בלבד, לגבי המציאות שאנו חווים:
- מחוץ למוחנו ותפיסתנו אין צבעים.
- אין קווליה.
- אין צלילים.
- נאדה.
מחוץ למוחנו ותפיסתנו החושית יש גלי אור (אור המתקיים גם כחלקיק), 380 עד 750 ננומטר טווח התדרים של גלי האור הנראה לעינינו בלבד. מעל ומתחת לתדרים אלו מתקיימים האור האולטרה-סגול והאור האינפרא-אדום, שאיננו קולטים, ושאלו אמנם שמותיהם, אבל הם אינם אדומים ואינם סגולים. סתם המצאה שלנו, הכינויים הללו.
כמו כן מתקיימות מחוץ למוחנו ויברציות שאנו מכנים "גלי קול", שמהם אנו שומעים רק את אלו שתדירותם בין 20 ל-20 אלף הרץ. (כלב שומע גם את גלי הקול שתדירותם בין 40,000 ל-60,000 הרץ).
המגע בין גלי האור לרשתית העין ולמרכז הראיה במוח מייצר במוחנו, ושם בלבד, את החוויה של צבע. כמו שהמגע בין גלי הקול המרעידים את עור התוף מייצר במרכז השמיעה במוחנו את החוויה של צליל.
ושם בלבד.
ללא העין והמוח שלנו וללא האוזן והמוח שלנו חוויות הצליל והצבע אינן קיימות!
רוצה לומר – כשאנחנו נכנסים לחדר צבעוני-כביכול שמופעל בו אייפוד או מכשיר הקלטה אחר שעליו הוקלטו יצירות מוזיקליות שונות, מקלאסיות ועד רוק, והמכשיר פועל, למעשה נכנסנו לחדר דומם שיש בו ויברציות של גלי קול ויש בו גלי אור ותו לא. הצליל והצבע נוצרו ברגע שנכנסנו אל החדר הזה, ולא היו בו לפני כן.
הם נוצרו במוחנו ברגע שנכנסנו אליו.
הם גם לא קיימים בחדר בזמן שאנו שם. כי הם לא נוצרו בחדר עצמו עם כניסתנו אליו אלא רק במרכזים הרלוונטיים במוחנו, ומשם עברו אל תודעתנו.
כשאנו יוצאים מהחדר הזה אנחנו משאירים מאחורינו חדר דומם חסר צבעים, בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסנו אליו, וכמו שהיה בעת שהיינו בו.
זה לא עצוב. זו סתם עובדת מציאות.
פגיעה ברשתית של חייזר
בסרט "מפגשים מהסוג השלישי" של שפילברג, המציג מפגש עם חייזרים מעולם אחר, מוצגים המוזיקה והאורות הצבעוניים כשפה בינלאומית, אוניברסלית, בין-פלנטרית אם תרצו, ובאמצעותה המדענים תושבי כדור הארץ והחייזרים מתקשרים. זוהי כמובן שטות ממדרגה ראשונה, המבוססת על אתנוצנטריות אנושית טיפוסית, לפיה תפיסת המציאות הקטנה שלנו היא תפיסת המציאות הנכונה, כלומר, מציאות שבה גלי אור נתפסים כצבעים וכאורות צבעוניים ואילו גלי קול נתפסים כצלילים.
אבל זה לא בהכרח כך, שהרי בעולם חוצני, אצל גזע חייזרי כמו זה שמופיע בסרט, אין כל מניעה לכך שגלי הקול הם שפוגעים ברשתית העין (השונה לחלוטין!) אצל החייזר ויוצרים אצלו תחושה ויזואלית של צבע וצורה, ואילו גלי האור הם שמייצרים אצל החייזר, באמצעות מוחו ואיברי החישה שלו, את תחושת הצליל.
במילים אחרות – המדענים יכולים להשמיע לחייזר את בטהובן, וגלי הקול מייצרים אצלו במוח סרט פורנו חייזרי שמזעזע את כל הטעם הטוב שבנפשו, ואילו בהצגת תערובת צבעים משונה עם אורות צבעוניים, כלומר, בשידור של גלי אור בתדרים שונים, יכול לקרות שהמדענים מייצרים אצל החייזר חוויה מוזיקלית של אייל גולן או שמעון ישראלי, שגורמת לחייזר להפעיל מנועי-על כבידתיים ולברוח מכאן במהירות האור.
כבר היום אנחנו יודעים על קיומה של תופעת הסִינֶסְתֶזְיָה אצל אנשים מסוימים. אנשים אלו קולטים צבעים בצורת צלילים ומרגישים צורות בטעמים. ברור שתופעה זו מוגדרת כיום על ידנו כסוג של פגיעה מוחית, אבל לך דע אם זו לא תפיסת מציאות נכונה יותר מזו שרובנו חווים.
בכל מקרה, אתם יכולים להמשיך בתפיסה הרומנטית שלכם של המציאות כמו קודם, ולהמשיך בפרשנות של המציאות כמו לפני שקראתם את מה שכתבתי כאן.
אף אחד לא יוכל לומר לכם כלום על זה.
תגידו לעצמכם: "מה הדי השמוק הזה מבלבל את המוח?" וזה לגמרי בסדר. אולי אתם אפילו צודקים.
למרות שגם אתם וגם אני יודעים שהצדק אתי.
