כשהמחלוקת על הנחלה גוררת את ההורים לנקוט בעמדה חריפה
נושא האחריות ההורית להסדרת חלוקת הנחלה בין ילדיהם – בעודם בחיים, משמעותי כל כך בעיניי; והפעם אני רוצה לדבר על הדרך. לעיתים קרובות אני אכן פוגשת הורים שזוהי תפיסת עולמם, אלא שהם "נופלים לבור" בבחירת הדרך, אותה דרך שלא רק אינה מקדמת את הסכסוך לפתרון, אלא פותחת פתח למחלוקת משפחתית קשה בהרבה.
את בני הזוג הילה ואמיר שמתגוררים במושב בצפון הארץ פגשתי לפני בערך שנה. הם הגיעו עם בקבוק יין מהכרם המשפחתית, ועם כוונות טובות להסדיר את הבלגן המשפחתי שהתעורר בין שלושת ילדיהם. אמיר פתח בסיפור הרקע: "לפני עשר שנים בערך עשינו הסכם משפחתי כזה, שאביתר הבכור ותמרי הקטנה ממשיכים לדרכם, ועידו הסנדוויץ' יקבל את הזכויות. כתבנו טיוטה, לחצנו ידיים והמשכנו בחיים."
"אנחנו רוצים לסדר את העניינים," זו הייתה הצהרתם, ולא הייתה מאושרת ממני לשמוע זאת, כי לא משנה על מה עומדת המחלוקת, כשיש כוונה טובה כזו, הדרכים ליישוב הסכסוך נסללות בקלות רבה יותר. חשבתי לעצמי, עם גישת ההורים שכזו, שבוודאי משליכה גם על גישת הילדים, מה כבר יכול להסתבך?! אבל מהיכרותי ארוכת השנים את הזירה, אני יודעת שאין קץ להפתעות שצצות מעבר לפינה.
לבחור את מידת המעורבות
הזמנתי את ההורים ושלושת הילדים לפגישה ראשונה במשרד שלי, כדי להבין את מהות הפלונטר וגודלו; ובתקווה למצוא איזשהו קצה חוט שיוכל להוביל בהמשך לפתרון. הקרע מתברר נפער לאור הזמן, לאור השינויים וכמובן לאור עליית המחירים. כי מה שנקבע כסכום הפיצוי לפני כעשר שנים, מתגמד ביכולות שלו לפצות את אביתר ותמר כיום – עניין שיש לו כמובן פתרונות.
בכל זאת, הבנתי מיד שלא רק בזה מסתכמת המחלוקת. הניצוץ לתסבוכת נשמע מצידו של השולחן, כשהאב אמר בקול נוקשה ובלתי מתפשר: "מספיק עם המריחה הזו," והפנה את מבטו הקשה אל עבר עידו. "אתה חייב להחליט עכשיו! או שתשלם לאחים שלך את הפיצוי בסכום שצמוד לריבית…" הוא היסס לשנייה, ואז המשיך באותה חריפות בלתי מתפשרת: "או שפשוט תתפנה מהנחלה כבר מחר!" ברקע של האמירה הזו ניצבה המציאות, שבה עידו, אשתו ושלושת ילדיו מתגוררים במשק כבר 15 שנים; כשעידו הקדיש את כל שנותיו לטיפול בעסק המשפחתי.
השיחה גלשה לפסים של סערה, כשאביתר ותמר מגיבים בהמשך לגישה של אביהם, ובאותו טון של הטחת אשמה, ונראה שהאם בעצם שתיקתה מקבלת את דבריהם – אין לדעת; ואילו עידו, שעוד ניסה בתחילת הפגישה להשיב לטענותיהם, הלך ו"השתבלל" לתוך עצמו, במיוחד כשהבין שאין מוצא. הצלחתי להשקיט במעט את הרוחות הסוערות, ואף הצלחתי להביא את האב להכיר באמירה כפליטת פה שגויה – "לא התכוונתי," הוא התנצל בדרכו בפני עידו… אבל את הכוויות שהותירה השיחה הקשה, בלתי אפשרי היה למחוק.
מאוחר יותר שוחחתי בטלפון עם עידו. ניסיתי לפתוח בנימה חיובית, ולהצביע על הרצון של הוריו לשים סוף לסכסוך בעודם בחיים. אבל עידו מיהר להניח את האצבע על הדרך שבה הם עושים זאת: "המעורבות שלהם מזיקה יותר מאשר היא מועילה. לפעמים אני שואל את עצמי אם אני נמצא בשורה אחת עם האחים שלי?! בכל הזדמנות הם נוקטים את העמדה הברורה שלהם… במקרה שלי הייתי מעדיף הורים אדישים. אני בטוח שהייתי מסתדר הרבה יותר טוב עם האחים שלי, אם ההורים שלי לא היו מדליקים כל הזמן מדורות."
הסערה עולה מדרגה
חודש לאחר מכן התקשר אליי אביתר בשאלה עקרונית על הסדר הנחלה. בין לבין סיפר על כך שבקרוב הוא מחתן את בנו הבכור; וזרק כדרך אגב שאין לו כוונה להזמין את אחיו לחתונה. "אשתי ואני פשוט לא יכולים לראות אותו. הוא מורח אותנו כבר שנים, ועכשיו יותר מתמיד הפיצוי היה יכול לעזור לנו עם הבן. אבא ואימא כבר הסכימו שלא צריך להכניס אווירה קשה לאירוע המשמח. אפילו הם הפסיקו לדבר איתו," הוא סיכם את טיעוניו.
"אל תעשה את זה!" הקריאה הזו נשלפה מפי באוטומטית. אביתר התפלא, "כל כך מהר גיבשת אג'נדה בעניין?!" הסברתי לו שזו לא קריאה שנאמרה סתם כך, אלא היא בנויה על שנים של ליווי משפחות בסכסוכים על הנחלה. לקחתי אותו קדימה בזמן לאחר החתונה ובעקבות שני תרחישים – אחד שבו הוא מזמין את אחיו ומשפחתו לאירוע והשני שהוא לא יזמין אותם.
כביכול, נוח יותר להתחמק מרגע ההזמנה. רק כמות האנרגיה שנדרשת לצורך הרמת הטלפון אל האח שאיתו מסוכסכים כבדה במיוחד. למרות, שאפשר למצוא פתרונות חלופיים. יש גם את עניין ה"להסתכל לאח בעיניים באירוע", שגם אותו אפשר לפתור במשוואה פשוטה.
לעומת זאת, כשלא מזמינים לאירוע את האח, ההפסד מתפצל לאינספור השלכות. השאלות של הדודים והדודות, שהופכות את הסיפור המשפחתי ל"ידוע בציבור", ומהניסיון שלי כשהמריבה המשפחתית מקבלת כזה הדהוד, הדרך לחזור למסלול של פיוס משפחתי – קשה בהרבה.
השלכה נוספת, הם בני המשפחה הנוספים – הדור השני – שלרוב אינם מעורבים בסכסוך אך נושאים על גבם את השלכותיו. האחיין שקשור מאוד לדודה ומגלה שהוא ומשפחתו לא הוזמנו לאירוע עשוי לפתח רגש חדש ושלילי כלפיה. בני הדודים נבוכים מהסכסוך ובהדרגה ינתקו את הקשר ביניהם… וכך כדור השלג הזה רק ילך ויקבל תאוצה. לבסוף, צריך לתת גם מחשבה לדוגמה האישית שמספקים ההורים ב"שידור חי" לילדיהם.
קראתי לאמיר והילה לשיחה בשש עיניים, ובאופן שחורג ממנהגי ביקשתי מהם לסגת צעד אחד אחורה. הארתי להם בעדינות על הנזקים שמפיקה נקיטת עמדתם החד צדדית, ולאט־לאט הם הצליחו לראות כיצד הם תרמו להגברת הסכסוך. אי אפשר להסתפק במחשבה של "אנחנו הורים עם כוונה טובה", וחשוב מאוד להבין באילו נעליים נכנסים לזירת הסכסוך המשפחתי. האם נוקטים במעורבות יתר? האם פועלים בצורה של עמדות נוקשות ללא פשרות? האם יש רצון להזיז דברים בכל מחיר? האם באמת הם מסוגלים לראות את התמונה במלואה? בכל מקרה של רצון טוב אני ממליצה לעצור לרגע ולשאול את אותן שאלות, רק כדי להיות סמוכים ובטוחים שאכן מקדמים את התהליך אל עבר המטרה הנכונה.
המורכבות בחלוקת המשק החקלאי במשפחה
נושא המורכבות בחלוקת המשק החקלאי קיבל במה בכנס של לשכת עו"ד תל אביב. על נושא האחריות ההורית להוביל את הגה הספינה המשפחתית אל פתרון שיאפשר להם להמשיך ולחיות כמשפחה, גם לאחר שהתקבלו ההחלטות החשובות, דיברתי בסוף השבוע האחרון – במסגרת פנל מקצועי מטעם לשכת עורכי הדין של מחוז ת"א בנושא "המורכבות בחלוקת המשק החקלאי במשפחה".
ראשית, התרגשתי מכך שהלשכה ראתה לנכון להעלות על סדר היום נושא שעבורנו – אנשי המושבים הוא עולם ומלואו, אולם בעולם המשפטי נתפס עדיין כאזוטרי, ולהעניק לו מושב שלם. בנוסף, הזכות הזו הכפילה את עצמה, כי את המושב חלקתי עם אנשי מקצוע מהשורה הראשונה: כבוד השופטת פאני גילת, מבית המשפט המחוזי דרום; כבוד השופט נחשון פישר סגן נשיאת בית משפט שלום ומשפחה ראשון לציון; וקולגות מהענף – עו"ד אורן אבלה, עו"ד אייל סודאי ושמאי המקרקעין זיו כהן. כשכל אחד ואחת הביא לבמת הדיון את הנושא מנקודת מבטו. אין לי ספק שהבמה הזו חיונית לאנשי המושבים. כשכל דיון, עד כמה שיהיה פילוסופי, עשוי בנוסף להאיר אור אצל גורמים משמעותיים שדנים במחלוקות הללו; ובצעדים קטנטנים לקדם את הנושא מהיבטים שונים.
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
