חבר עין זיוון תבע את הכלבו על אי סימון מוצרים, קיבל בתגובה טענה כי הוא סובל ממחלות נפש ושגעון ובשל כך תבע בגין פרסום לשון הרע
שניים ניצים: האחד מפעיל כלבו ("סופר נוחות") בקיבוץ עין זיוון (הוא – הנתבע), השני, חבר הקיבוץ (הוא – התובע). בתביעה שהגיש התובע לבית משפט לתביעות קטנות בקצרין הוא סיפר שפנה למועצה לצרכנות בתלונה כנגד הנתבע שאין סימון מחירים של המוצרים על המדפים. בתגובה לתלונה זו הגיב הנתבע במכתב למועצה בו אמר שהתובע "סובל ממחלות נפש ושגעון", ו"מורח את צואתו על הרצפה". משכך, ביקש התובע לחייב את הנתבע בפיצוי בגין "פרסום לשון רע" כלפיו בסך 18,000 שקלים.
נטפל לעסק?
הנתבע תאר בבית המשפט ש"התובע במשך שנים נטפל לעסק שלו, מכולת שכונתית בעין זיוון, ממרר ומנסה להקשות על התנהלותה. מסכת ההתעללות כוללת הורדת שלטים של המכולת, פוסטים בפייסבוק נגד המכולת הכוללות גידופים, תלונות בלתי פוסקות למועצה לצרכנות ולמשרד הבריאות". הנתבע טען שהתובע, בתלונתו למועצה לצרכנות, הוציא לשון הרע כנגדו בכך שכתב שהנתבע "מפיץ כרטיסי ביקור של מכוני עיסוי", "מעסיק נערים", נותן "תגמול" לאחראים בקיבוץ ו"אינו מציב מחירים על המוצרים או המדפים". התובע הכחיש את הנטען נגדו ואמר שדברי הנתבע הם "שקרים זוועתיים".
מותר להתלונן
הרשמת הסבירה שתלונות בדבר העסקת נערים והעדר ציון מחירים על המוצרים, בניגוד להוראות החוק, הן תלונות שמתלונן רשאי להפנות למועצה לצרכנות בתור צרכן. תלונות אלה אינן מהוות לשון הרע ומי שהוגשה תלונה כנגדו יכול להגיב לגביה. גם אין קשר בין הדברים שרשם הנתבע בתגובתו לבין התלונה עצמה, הוסיפה הרשמת.
"משלא הוכיח הנתבע שהדברים שרשם במכתבו הם אמת", הם "לשון רע", הסבירה הרשמת הבכירה עביר גבריס, ש"עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג", כלשון החוק. היא דחתה את טענת ההגנה של הנתבע שמכתב התגובה שלו "יועד רק למועצה לצרכנות, והציבור אינו יכול לצפות באמור בה". היא הסבירה שזהו "פרסום" לפי חוק לשון הרע, כי המכתב שכולל "לשון רע" היה מיועד ל"אדם אחר" (המועצה לצרכנות) "זולת הנפגע" (התובע).
הרשמת התחשבה בכך שהפרסום (מכתב התגובה) הגיע לגוף ציבורי כמועצה לצרכנות ולא לכל גורם אחר, והיא חייבה את הנתבע לפצות את התובע בסך 2,500 ש"ח.